השבוע טילפנתי לחברת הביטוח כדי לברר כמה פראייר אני ביחס לאחרים במה שקשור לפנסיה שלי. לצורך זיהוי ביקשה ממני לילך נציגת השירות את ארבע הספרות האחרונות של כרטיס האשראי. הליך שגרתי, אלא שלצערי שלושה ימים כבר לא ראיתי את הכרטיס. כנראה נתתי אותו לאשתי או לאחת הבנות במסגרת מימון אירועי החנוכה הבלתי נגמרים, ומאז נעלמו עקבותיו.
נזכרתי שלא מזמן כתבתי את הספרות על פתק, כדי לתת אותן לנציג חברת האינטרנט, שגם הוא לא הצליח לזהות אותי. ביקשתי מלילך כמה דקות לחפש את הפתק, שלדעתי השארתי במגירת המטבח, והיא הסכימה. במגירה היו כרגיל מפתחות, חשבונות, מטבעות שפג תוקפם, עטים שלא כותבים וסיכות ראש, אבל את הפתק לא מצאתי.
נשבעתי ללילך ששלוש ספרות מתוך הארבע היו 6, 4 ו־9, אבל לא הייתי בטוח באיזה סדר. הצעתי לה בִמקום את מספר תעודת הזהות שלי, שאותו אני דווקא זוכר, אבל היא התעקשה על ארבע הספרות האחרונות. הגענו למבוי סתום.
"אז מה עושים עכשיו?" שאלתי.
"תראה, מר ניצני" (אני אוהב שקוראים לי "מר", זה גורם לי להרגיש חשוב), "אני אשאל אותך כמה שאלות לזיהוי, ואם תענה נכון - נמשיך".
נכנסתי לחרדה. בוחן פתע כזה לא עשיתי מאז כיתה ח'.
"בסדר", עניתי תוך כדי לעיסת עיפרון בלחץ.
"שאלה ראשונה: מה שם המשפחה של אמך בנעוריה?" טוב, זה היה ממש קל.
"בית הספר היסודי שבו למדת?" גם את זה עברתי יפה.
"חברת הכבלים שלך?" פה זה התחיל להסתבך, כי התנתקתי והתחברתי כל כך הרבה פעמים. אחרי שניות ארוכות של שתיקה נזכרתי.
"שם חיית המחמד שלך?" כאן נתקעתי לגמרי. אמרתי שבזמנו היה לנו כלב בשם פלוטו, אבל זה היה רק לחודש. לשכנים שלי היה כלב בשם רקסי, אז אולי זה השם הנכון. לילך אמרה שרקסי זה לא התשובה. גיששתי אצלה אם היא מתכוונת לתוכי רעמסס או לאוגר שמנדריק או לדג הזהב חריימה. היא שתקה.
ביקשתי לקנות רמז או להיעזר בחבר טלפוני, אבל לילך התחילה לחשוד שאני מתחזה וחזרה שוב למנטרה של "תן לי ארבע ספרות אחרונות ונוכל להמשיך צ'יק צ'ק". הסברתי לה בדמעות שאין לי כרטיס אשראי, הוא הלך קאפוט, ואני מבקש, אם אפשר, להתקדם בדרך עוקפת ספרות אחרונות.
לילך השאירה אותי על הקו והלכה להתייעץ עם מישהו בכיר ממנה. היא חזרה אלי עם "אוקיי. תן לי שם משתמש באינטרנט וסיסמה". מכיוון שגם את הסיסמה באינטרנט לא זכרתי סיכמנו שניפרד כידידים, ושהיא תאפס לי את הסיסמה ותשלח לאי־מייל שלי. בתמורה אני אוותר על יום עבודה, אשאר בבית ואקדיש את היום לתהליך הרישום המחודש.
באתר גיליתי שהעסק לא פשוט, וצריך למלא הרבה פרטים. אבל לא אחד כמוני יישבר. בחרתי לי שם משתמש חדש וקליט (לא מגלה) והכנסתי סיסמה חדשה. המערכת קפצה והודיעה לי ששם המשתמש תפוס ושהסיסמה חלשה מדי. צודקים. תכלס כל ילד יכול לנחש שמדובר בתאריך יום ההולדת שלי.
ניסיתי שוב, והפעם צירפתי את שמי לתאריך. המערכת צחקה עלי, ועוד הוסיפה דרישה חדשה - שאני אוסיף אות באנגלית ושתהיה אות גדולה. בסוף הלכתי על "אריהדרעיזכאי" מהסוף להתחלה כולל אות גדולה פה ושם. אצל התומכים של אלי ישי זה לא היה עובר, אבל פה דווקא כן.
אחר כך, כדי לברר שאף אחד לא חוגג לי על כרטיס האשראי (שהוא בחזקת נעדר שמקום גיהוצו לא נודע), נכנסתי לאתר של הבנק. שוב התבקשתי להכניס סיסמה. אחרי כמה ניסיונות כושלים, האתר חסם אותי והועברתי לנציג שירות, שביקש ממני מספר זהות, כמה הוראות קבע ואת ארבע הספרות האחרונות של כרטיס האשראי.
כל כך הרבה סיסמאות ומספרים יש לנו בחיים, ואת כולם צריך לזכור. תעודת זהות, מספר סודי לכספומט, הקודן של האוטו, סיסמה לחשבון הבנק, קוד האזעקה במשרד, קוד הכניסה באינטרקום, סיסמה לקופת החולים (לך, לאשתך ולילדים), סיסמה לגוגל, לאמזון, לפייסבוק, ל־eBay, לאיי־טיונס, לאיי־קלאוד, לאינסטגרם, לטוויטר, לסקייפ, לדרופבוקס, ללינקדין ולאתר בית הספר.
חשבתם שזהו? קחו נשימה, אנחנו ממשיכים: מספר לקוח בכבלים, בספק האינטרנט, בחברת הטלפונים, בחברות הסלולר, בסוכנות הביטוח, ושם משתמש וסיסמה של הראוטר האלחוטי.
רוב בני האדם התייאשו כבר מזמן ובחרו סיסמה אחת לכל. זה פשוט, וקל לזכור. אבל זה מאוד מאוד מסוכן, כי אם גנבו לך סיסמה אחת, גנבו לך את כל החיים. ולך עכשיו תתחיל לבנות אותם מאפס.
הדבר שהכי מעסיק אותנו בזמן האחרון (חוץ מניחושים לגבי הרשימה של כחלון) הוא המוות הדיגיטלי. מה על מוקירי זכרנו לעשות עם הירושה שהשארנו אחרינו ברשת ובמחשב? האם לתת לאדם קרוב את הסיסמאות, כדי שיוכל לטפל בעיזבוננו הדיגיטלי? ואם כן - למי לתת? לאישה? לילדים? לעורך הדין?
אני לא מכיר בעל שפוי אחד שבדעה צלולה ובראש נקי ייתן לאשתו את הסיסמאות שלו בעודו בחיים. גם לגבר נשוי באושר מגיעה קצת פרטיות. מצד שני, סיסמאות אפשר להעביר רק כשאתה עוד נושם ומקליד, כי מתחת לשיש זה עלול להיות מאוחר. אלא אם חברה קדישא דאגו לך שם ל־wifi.
אני חושב שעלינו להשאיר צוואה שמסדירה "יציאה בטוחה" מכל האתרים והחשבונות. במקרה שלי זה ייראה ככה: "בנות יקרות שלי. זהו, אני אביכן הז״ל. אני רואה שאתן בכל זאת גולשות במחשב שלי למרות שאמרתי לכן בפירוש שהמחשב שלי הוא רק שלי!
"להלן צוואתי הדיגיטלית: בעניין הסיסמאות, אני מוריש לכן את העוקבים שלי בפייסבוק ובאינסטגרם ומבקש לא לעשות בושות ולא לעשות בשמי לייק לסרטונים על חתולים שמנגנים בפסנתר. אפשר להסיר אותי מלינקדין, כי אין לי עניין בעבודה בשלב זה. תשמרו על עצמכן ותהיו בריאות. ודבר אחרון: אם מתקשרים מחברת הביטוח לגבי ביטוח החיים, אל תענו להם עד שייתנו לכן ארבע ספרות אחרונות".
(איור: טל לזר)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו