מגששים בסופרמרקט

"בעוד 94 יום אנחנו עושים כאן מהפך", קרא בוז'י הרצוג, שמבקש החל מהשבוע שיקראו לו בשמו המקורי, יצחק, זאת בעצת יועציו. על הבמה באולם הגדול בגני התערוכה עמד הרצוג, ואצבעו מונפת כלפי הקהל כשהוא חוזר על המילה "מהפך", כמה פעמים. כשנוכח, בניגוד להערכתו, שהקהל אינו חוזר אחריו בשאגה המתבקשת "מהפך, מהפך!", אמר בעצמו ליותר מאלפיים צירי הוועידה שהתכנסו במקום: "תגידו: מהפך!" אבל באולם דממה. אין כוח למהפכים, בוא נצביע על האיחוד עם לבני ונלך הביתה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מרכז המפלגה הוא הכוח המניע שמאחורי מפלגה פוליטית בתקופת בחירות. הוא מונה אלפי נציגים מכל הארץ. כשראש מפלגה או חבר כנסת מעוניין לעורר עניין באזור מסוים או לערוך ביקור מתוקשר, הוא מסתייע בחברי המרכז. הם הקשר בין הנבחרים לשטח. האינטרס העליון של חברי המפלגה הוא להגיע לשלטון. אז באה לידי ביטוי עוצמתם: שרים מכבדים אותם בשמחות משפחתיות, נוכחותם מקדמת אותם בעסקים, כשהם צריכים סיוע בתחום מסוים, תמיד טוב שיש שר קרוב ששמח לסייע. 

הרצוג // צילום: דודי ועקנין

חברי מרכז העבודה היו צריכים, אחרי האיחוד עם ציפי לבני, להריח מהפך באוויר. להסתער על השלטון עם זיקוקים בעיניים. כבר זמן רב מדי הם מתייבשים באופוזיציה מנותקים מכל מוקדי הכוח. והנה עכשיו מבשרות הכותרות בעיתונים על התקווה החדשה שהפציעה לה משום מקום. אבל למרות זאת המרכז התכנס השבוע בלי זיקוקים, בלי נצנוץ בעינו של איש, ועם חילופי דברים ומבטים די עגומים. לא עזר נאומו המשולהב של הרצוג, וגם לא מפגן האחדות המרהיב שהפגינה שלי יחימוביץ'. גם התמיכה המופגנת והמופרזת של התקשורת לא הזיזה את תחושת הפסימיות הכללית. הסיבה פשוטה: כשמעיינים במספרים התמונה ברורה מאין כמותה: אין להרצוג ולבני אפשרות להרכיב ממשלה. לפחות נכון לעכשיו. לבני לא העבירה ולו מנדט אחד למחנה השמאל. אם כבר, הם חוששים, יקרה הפוך, שצירופה של לבני ירחיק מצביעים מהעבודה למפלגות שמאל אחרות או למפלגות האמצע כמו יאיר לפיד וכחלון.

רבים בוועידה דיברו על כישורי המו"מ של הרצוג, שהעניק את חצי המלכות ללבני, ללא הצדקה נראית לעין. לבני, הם אומרים, הרי לא היתה עוברת את אחוז החסימה, אז מה פתאום שיו"ר המפלגה יגרום מראש לכך שלא מפלגת העבודה תנהיג ארבע שנים אלא טרמפיסטית של הרגע האחרון.

הרצוג אולי נהנה לשמוע את דברי השבח והאחדות שהשמיעה בוועידה יחימוביץ', עד לא מזמן אויבת מושבעת. אבל יש להניח שמדובר בברית קצרת מועד, שיחימוביץ' מתכננת את האמבוש אחרי הבחירות. היא תבוא אז בידיים נקיות. בבחירות הרי היא עשתה הכל שהעבודה תנצח. גם עמיר פרץ, שנכנס כעת למפלגה מהדלת האחורית באמצעות הסכם המיזוג בין העבודה לתנועה, עשוי להצטרף לטוענים לכתר ביום שאחרי. 

במפלגת העבודה רואים את הדברים אחרת. לדברי מקורבי הרצוג, בתקופה הקרובה תתמקד המפלגה בעיקר בעניינים החברתיים. לדבריהם, אלה הדברים שמעניינים היום את הציבור, וכי למפלגת העבודה יש הרבה מה להציע בתחום, בעיקר נוכח העובדה שחברי כנסת רבים במפלגה עסקו רבות בנושאים אלה בקדנציה החולפת. 

בעבודה מחזיקים סקרים שמעידים על פוטנציאל גידול גבוה בהמשך, ומקורבי הרצוג דוחים לחלוטין את תחושת הדשדוש כפי שהיא מצטיירת בסקרים בכלי התקשורת. לדבריהם, על ידי קמפיין נכון אפשר יהיה להמשיך לגדול.

נחמתה של מפלגת העבודה היא שכולם איתה באותה צרה. הציבור אינו מעוניין בבחירות והדבר בא לידי ביטוי בכל המפלגות הפוליטיות מכל הקשת. מאז הוכרז על הבחירות לא רק מצבה של העבודה עגום, אלא גם של הליכוד, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, הבית היהודי, ש"ס ואפילו משה כחלון. 

חוטובלי // צילום: אורי לנץ

"הציבור רדום"

אם השבוע שעבר היה מוצלח למדי מבחינת נתניהו, כשניצח בגדול בהצבעה במרכז המפלגה ועם הודעתו של גדעון סער, יציר כפיהם של יריבי נתניהו, שהוא לא מתמודד - השבוע החלה ההסתבכות: בית הדין של הליכוד פסק נגד רצונו (ובסוף לטובתו), דו"ח העוני שפורסם ומייד הודבק לו, וגם ההחלטות הבינלאומיות באירופה הוצגו ככישלון אישי שלו. בהפוך על הפוך, המתקפות על נתניהו, הן בתקשורת והן בעולם, יכולות דווקא לסייע לו. 

בשבועות האחרונים מרבה נתניהו להתייעץ עם גלעד ארדן וישראל כץ בנושאים הפוליטיים. נתניהו משתבח מעל כל במה ברפורמות של כץ בתחום התחבורה. השבוע הפתיע כשהגיע לכינוס פוליטי של ארדן, שהפך באחרונה ל"פרזנטור" הבולט של הליכוד.

למרות שבמהלך הקדנציה היחסים בינה לבינו היו מתוחים לא פעם, ופער אידיאולוגי לא קטן פעור ביניהם, באחרונה החל ראש הממשלה לשתף בקמפיין הליכוד את ציפי חוטובלי. רק באחרונה נפגש איתה שלוש פעמים והתייעץ איתה על נושאים פוליטיים שעל הפרק. חוטובלי היא מצעירות חברות הכנסת, ואם יש משהו שחסר בליכוד זו רוח צעירה ואנרגטית למפלגה שבשנים האחרונות הזדקנה בכמה עשורים. זה לפחות הדימוי שדבק בה.

"לאחרונה נודע לי נתון שמאוד הפתיע אותי", אומרת חוטובלי, "והוא שבקולות המעטפות הכפולות, שאלה ברובם חיילים, הליכוד הוא המפלגה הגדולה ביותר. אחריה בפער גדול היתה יש עתיד ואחריה בפער קטן הבית היהודי. זה הפתיע אותי כי לליכוד יש שם של מפלגה זקנה ואפורה, וכי הצעירים מחפשים ריגושים וכוכבים. התבדיתי".

לדברי חוטובלי, "הבעיה היא שהציבור רדום. כל מערכת הבחירות הזאת, עם הפילוגים והאיחודים, נראית כמו פרק של "פולישוק". אין לציבור מוטיבציה להצביע. אבל האמת היא, שהפעם, זה קרב חייו של המחנה הלאומי. בעבר הימין נפל מהשלטון כי העם היה חצוי לגבי תהליך השלום. היום כבר כמעט אף אחד לא מאמין בזה, פרט לכמה הזויים בשמאל. לראשונה בהיסטוריה השמאל יכול לעלות לשלטון בניגוד מוחלט לדעת הקהל ביחס לתהליך המדיני".

חוטובלי מכוונת בדבריה בעיקר למפלגתם של אביגדור ליברמן ומשה כחלון, שבכוונה מעמעמים את כוונתם ביחס לשאלה על מי ימליצו לנשיא המדינה להרכיב את הממשלה אחרי הבחירות. בליכוד וכן בבית היהודי מסמנים את שתי המפלגות האלה כשותפות פוטנציאליות של הרצוג ולבני, כלומר חלק בלתי נפרד ממחנה השמאל. 

לדברי חוטובלי, "מי שלא רוצה להתעורר יום אחרי הבחירות לחלום בלהות שבו בוז'י ולבני אוחזים בהגה השלטון, רק כי הוא רצה להצביע למפלגה סקטוריאלית או חברתית או יותר גרוע להישאר בבית מרוב ייאוש, חייב ללכת להצביע". היא גם רואה בהתפוררות ש"ס הזדמנות לליכוד לחזור להיות מפלגת ימין מסורתית, עם הפנים לפריפריה, כמו שהיתה לפני הקמת המפלגה החרדית־ספרדית.

האגו של דרעי

הפילוג בש"ס הביא השבוע למלחמת עולם בקרב פעיליה, שאף הגיעה להתפרצות אלימה בין המחנות במסיבת העיתונאים של אלי ישי במלון רמדה בירושלים ולתגבור האבטחה סביבו. 

זה היה פילוג ידוע מראש. במקום לשמור על אלי ישי ולהכיר בתכונות האישיות שהביאו לאהדה גדולה כלפיו, העדיף אריה דרעי לדחוק אותו לפינה, להשפיל אותו ולהילחם בו ובאנשיו מהרגע הראשון. במקום להבין את הרגישות שאליה נקלעה התנועה עם פטירתו של המנהיג הרוחני הרב עובדיה, ולפעול לליכוד השורות, העדיף לסלק את ישי ולהישאר שליט בלעדי בממלכה השוקעת. 

הניסיון להדביק לישי תכונות של גאווה, כבוד ושיקולים אישיים, לא צפוי לזכות בהצלחה רבה. במהלך שנותיו הרבות בפוליטיקה הוא הפגין יושרה וצניעות חריגות. הזעקות כעת מפי אנשי דרעי שכל מה שעמד לנגד עיניו של ישי הוא טובת עצמו, לא נשמעות מי יודע מה אמינות. בעיית אמינות ואגו אם כבר, יש דווקא בצד השני.

בנט // צילום: דודי ועקנין

בנט והתל־אביבים

הסרטון ההיפסטרי שהעלה נפתלי בנט לרשת השבוע, שבו הוא נראה מחופש לתל־אביבי מזוקן המתנצל בפני כל אחד, גם בפני זה שדפק לו את הרכב מאחור והמלצרית ששפכה עליו קפה, נועד במקור לשכנע להתפקד לבית היהודי. אולם הסרטון מעיד יותר מכל מה מעניין את נפתלי בנט באמת, ובין השורות - מה לא מעניין אותו כלל. בנט נבחר לעמוד בראשות הבית היהודי - המפלגה הדתית־לאומית הוותיקה, אולם הנושא הדתי מעניין אותו כקליפת השום. בנט רוצה את התל־אביבים, הלא דתיים, הדרוזים וגם את ההיפים. עזבו אותו מרבנים, מדת ומדינה ומהעסקונה המפד"לית הישנה. זה לא מדבר אליו, ומעולם לא דיבר. לכן יצאו השבוע ראשי תקומה, המייצגים את הציונות הדתית - הרבנית החרד"לית, בתחושה אחרי כל פגישה בין נפתלי בנט לאורי אריאל, שבנט פשוט מראה להם את הדרך החוצה. שנמאס לו מהם. וגם מהרבנים שלהם. 

שני אישים נהגו ביושר בשבוע האחרון - הראשון הוא הרב אלי בן דהן, שהעדיף לא להיות משוריין עם חברי תקומה ולהתמודד בעצמו בבית היהודי. 

השני הוא יוני שטבון, שהזלזול של בנט ברבנים ובנושאים הדתיים הביא אותו למסקנה שהבית היהודי הוא לא הבית שלו יותר, אפילו שבפריימריז לרשימה לכנסת היה מתברג כנראה בשלישייה הראשונה. 

כחלון // צילום: גדעון מרקוביץ'

כחלון מסמן את לפיד

אותות מצוקה ראשונים נשמעו לראשונה השבוע גם ממטה משה כחלון. הדברים לא זורמים לכחלון כפי שציפה. המטה חורק, הרשימה לכנסת מדשדשת, ואפילו הדלפות פה ושם מפי מקורבים ממורמרים כאלה ואחרים כבר החלו לצאת החוצה. כחלון יכול לשמור על אופטימיות. חבלי לידה של מפלגה חדשה הם דבר טבעי. גם כשלא הכל זורם לפי התוכנית שנכתבה מראש זה נורמלי. כחלון הוא מפלגת טרנד. מה שקורה עכשיו בשלב הזה של הקמפיין אינו מעיד כלל על מה שיתפתח בהמשך, ודאי לא על תוצאות הבחירות. 

אבל כחלון, כך מעידים אלה הקרובים אליו, מוטרד. מאוד מוטרד. השיטה שהוא נוקט במפלגה החדשה ייחודית - שיטת המעגלים. כל מעגל מורכב מיועצים וממקורבים, והמידור בין המעגלים הוא מוחלט. כמה ממקורביו בטוחים שהם האנשים הקרובים לו ביותר, בלי לדעת שביקום מקביל מנהל כחלון יחסי קירבה זהים עם יועצים אחרים. לפעמים המקורבים והיועצים השונים אינם מכירים זה את זה. במקרים אחרים, נודע להם על קיומם בדיעבד, מה שמביא לקרב יצרי על אוזנו של הבוס. 

אחד האנשים הקרובים ביותר לכחלון, המעורב עד צוואר בכל הנעשה, הוא אחיו קובי כחלון, סגן ראש עיריית ירושלים. מקורב נוסף הוא אבי גבאי, מנכ"ל בזק לשעבר. יועץ התקשורת, שכנראה יתמנה לתפקיד בכיר יותר, הוא נדב שיינברגר, שהיה יועץ של השר כחלון במשרד התקשורת ונשאר עימו בקשר עד היום.

לכחלון גם מעגל של ליכודניקים ופעילים פוליטיים, שבאמצעותם הוא מפלס את דרכו אל השטח: שמעון סוסן, ראש המועצה האזורית חבל מודיעין. גם ניסים בן דוד. רפי ברזילי הוא מקורב נוסף. אלי אפללו, יו"ר עמית בקק"ל, הצטרף אף הוא לכחלון ופועל לסייע לו בעיקר בצפון. 

לאחרונה הצטרפו לכחלון יועץ התקשורת רונן משה והיועץ האסטרטגי ישראל בכר. הפרסומאי הוא אודי פרידן. שניהם אגב פעלו בתקופות שונות עם נתניהו והליכוד. לא ברור אם זה מכוון או לא - אבל דבר אחד בטוח - אין נשים במטה של כחלון. הכל על טהרת הגברים. 

כחלון כמובן רוצה לשנות את זה ברשימה לכנסת, שם הוא תיכנן להציב חמישים אחוז נשים או קרוב לזה. אבל גם הרשימה מסתבכת לו ולא מתקדמת כלל באופן שציפה. עד כה הוזכרו כמי שעשויים להיות חלק מרשימתו: עדינה בר שלום, יואב גלנט, דפני ליף, אבי כץ, איציק אלרוב, מרים פיירברג, עמנואל טרכטנברג, רמי לוי, כרמל שאמה, הרב חיים אמסלם. מיקי איתן, שאול מופז ועוד. עם חלק מהם ניהל כחלון מגעים אך הם סירבו. חלק פנו אליו והוא סירב. בכל מקרה, תחושת הדשדוש ואיבוד המומנטום גרמה לו להאיץ את הקצב כדי להציג רשימה כבר בימים הקרובים, הרבה לפני המועד שתיכנן מלכתחילה. מי שכן יהיו ברשימה ברמה גבוהה של ודאות הם אורנה אנג'ל ומייקל אורן. 

בימים האחרונים הסירו אנשיו של כחלון את הכפפות כנגד יו"ר מפלגת הטרנד של הבחירות הקודמות שאותו הם מתכוונים לרשת, יאיר לפיד. מסתבר כי שנתיים בפוליטיקה לא הספיקו ללפיד ללמוד את רזי המקצוע. לתומו, כנראה, סבר כי אם ילך לכחלון ויציג לו סקרים ששניהם יחד מקבלים הרבה מנדטים, משהו טוב ייצא מזה. הוא לא חזה שהכל יתהפך לו על הראש. כחלון סירב מייד, כמו אגב שלפיד סירב בפעם הקודמת לכל חיבור עם מפלגה קיימת. ככה זה עם מפלגות טרנד - הכל חייב להיות חדש ונוצץ, אחרת הקסם אובד. ואם לא די בזה, לפיד הוצג פעם נוספת כמי שמנסה באופן נואש למצוא דרך להיבחר פעם נוספת על ידי חיבורים שונים ומשונים ולהציל את עצמו מקריסה צפויה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו