האיש או האישיו?

הכל אישי? "זה לא שהמנהיג לא חשוב, אבל חשובה גם האידיאולוגיה שמניעה אותו" // צילומים: חיים צח/לע"מ, אי.פי, זיו קורן, משה שי, רוני שיצר, משה מילנר/לע"מ, קוקו, GettyImages

פרופסור לתקשורת גבי ויימן מאוניברסיטת חיפה ממפה את מערכות הבחירות בישראל כבר 30 שנה. מאז הבחירות לכנסת ה־11 שהתקיימו ב־1984, הוא מלקט כמעט כל נתון, תשדיר, מודעה ונאום - משווה, מנתח ומתעד. אך דבר לא המחיש לו טוב יותר את ההבדלים בין הפוליטיקה של פעם לבין זו של היום, כמו תגובת הסטודנטים שלו לסרטון ישן, שבו צפו יחדיו. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בסרטון נראה איש מבוגר, מקריח ונמוך, עם כרס קטנה וקול צפצפני מעט, נואם באחד מתשדירי הבחירות בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. האיש הזה, חיוו הסטודנטים של ויימן את דעתם בפסקנות, אינו "עובר מסך". ויימן נטה להסכים עימם. היתה רק בעיה קטנה אחת. לאיש מהתקופה שבה כלל לא היתה טלוויזיה, ושהיום לא היה עובר מסך, קראו דוד בן־גוריון. הסטודנטים משנות ה־2000 הכירו כמובן את בן־גוריון, ולמרות זאת, בדומה להתנהלות של בוחרים ישראלים רבים בימינו, הם התמקדו בעיקר באיש, ובאופן שבו היו דבריו מתקבלים היום, ולא ב"אישיו" (בנושא) או בתכנים שעליהם דיבר.

•   •   •

הפעם הראשונה שבה נבדקו מדעית הגורמים שמעצבים את הצבעתו של הבוחר הישראלי היתה ב־1949. "המכון למחקר חברתי שימושי" (כיום, מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה) מצא כי "מעשי המפלגה בעבר והמצע שלה הם המשפיעים ביותר על הבוחר". הגורם האישי מוקם אז במרחק ניכר משני הגורמים האחרים. 

"באותה תקופה", אומרת ד"ר דנה בלאנדר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, "מעמדה של האידיאולוגיה היה כה איתן עד שזהות המועמדים כמעט לא השפיעה על ההכרעה למי להצביע, משום שגם הנבחרים עצמם היו נתונים תחת שבטן של האידיאולוגיה והמשמעת המפלגתית. הם לא נבחרו כיחידים אלא כשלוחה של המפלגה שאותה שירתו".

שישה עשורים אחרי, לקראת הבחירות לכנסת ה־19 (היוצאת), בעידן שבו המפלגות הפכו לשלוחה של המועמד, בחן "מדד הדמוקרטיה" את אותה סוגיה ממש. הממצאים לימדו (שלא במפתיע) שכיום הגורם המשפיע ביותר על הבוחר הוא זהותו של ראש המפלגה. רק לאחר מכן, בהפרש ניכר, ממקמים הנשאלים את מצע המפלגה ופעילות המפלגה בעבר. "הגורמים שכמעט אינם משפיעים כיום על החלטות הבוחרים", אומרת ד"ר בלאנדר, "הם רשימת המועמדים, סיכוייה של המפלגה להיות בממשלה לאחר הבחירות והצבעת העבר למפלגה, כלומר נאמנות מפלגתית".

במערכת הבחירות הקודמת, בדומה כנראה לזו שבפתחה אנו ניצבים עתה, סייעה הפרסונליזציה לרשימות לעמעם רעיונות ולטשטש הבדלים אידיאולוגיים (אם היו כאלה). כמעט הכל הפך לאישי, ובמקום בנושאים דנו באנשים. 

ה"אישיו" נמחק ורק האישי נותר בזירה: לא סוגיית הגרעין האיראני, לא הזקנה מהמסדרון של בית החולים בנהריה (כוכבת הבחירות לכנסת ה־15) וגם לא העוני, האבטלה, יוקר הדיור או הפערים האדירים בין "מדינת תל אביב" לבין הפריפריה בכל הקשור לתשתיות רווחה ובריאות ותעסוקה. אפילו סוגיית המדינה הפלשתינית הועלמה - טוב ליהודים או רע ליהודים? מסוכנת, או תביא שלום? גם ירושלים בקושי הוזכרה - האם היא באמת מאוחדת? ומה יהיו ההשלכות של חלוקתה? והאם הריבונות הישראלית ממומשת הלכה למעשה באזורי מזרח העיר? 

הסימפטום המובהק ביותר לרדידות השיח, אז כהיום, היה מותם של מצעי המפלגות. היו מפלגות שכלל לא טרחו לחבר מצע, מכיוון שהעריכו כי אינו רלוונטי עוד. אחרים לא טרחו לפרסם את המצע שלהם, כנראה בשל רצונם להימנע ממחויבות ולהותיר לעצמם מרחב התנהלות ותמרון רחב יותר.

לומדים מהאמריקנים

המחקר של הפוליטיקה בישראל נוטה להניח כי פרק הזמן הקצר שבו הונהגה בישראל שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, העצימה עוד יותר את התמקדות הציבור בדמותו של ראש הרשימה. גם הפחתת המעורבות של המפלגות הגדולות בבחירות המוניציפאליות היתה תוצאה מובהקת של הפרסונליזציה בפוליטיקה הישראלית.

הבוחרים, צריך לציין, השלימו עם כך. גם בימים הללו השיח אינו מרחיב במהות, ובוחן בעיקר את האטרקטיביות של המועמד ואת התועלת האלקטורלית בחיבורים פוליטיים שונים ומשונים.

הדוגמה האופיינית לכך היא השידוך, שרק לפני ימים אחדים עמד על הפרק, בין משה כחלון לבין עדינה בר־שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, שבסופו של דבר מצאה את מקומה בש"ס של אריה דרעי. כחלון היה ממתנגדיה החריפים של תוכנית ההתנתקות. בר־שלום חתמה רק לפני שלוש שנים על עצומה הקוראת לסגת מרמת הגולן ובמקביל להקים בגבולות 67' מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית. זה לא הפריע לשניים לבחון יחד שיתוף פעולה. 

פרופ' גבי ויימן מכנה את התהליך שמתרכז באישים ולא בתכנים "הדיאטה של השיח הפוליטי". כמו הרבה דברים טובים והרבה דברים רעים, הוא אומר, "גם את הפרסונליזציה של מערכות הבחירות והפוליטיקה ייבאנו מארה"ב. זה התחיל עם מומחים אמריקנים והמשיך עם סוקרים אמריקנים. גם את העימותים בין המועמדים ייבאנו משם, ובכל מערכת בחירות אנו רואים בטור יורד פחות מצע, פחות חזון, פחות אידיאולוגיה והרבה פחות מקום למועמדים האחרים לכנסת. כמעט הכל איבד את מקומו לטובת ראש הרשימה".

ויימן אינו מאושר בלשון המעטה מהמתרחש: "בארה"ב הכל מבוסס על שתי מפלגות ענק ושני ראשי המפלגות אינם יכולים להרשות לעצמם שלא לבטא את האידיאולוגיה, שלא לדבר על תוכניות, שלא להעמיק ושלא להיכנס לפרטים. לכן שם הפרסונליזציה אינה מזיקה. אצלנו, לעומת זאת, יש קואליציה של מפלגות רבות, וברגע שהכל מוסט לכיוון האישי, המפלגות והמועמדים פוטרים את עצמם מלהציג מצעים ותוכניות, וכמעט הכל הופך לפרצופים". 

"הכל הופך לפרצופים". פרופ' גבי ויימן // צילום: משה שי

"מירוץ סוסים"

ויימן מתבונן בימים אלה ב"ברית הזוגיות" בין הרצוג ולבני ותמה: "במה אנו עוסקים? מתנהל מולנו שיח של יועצי תקשורת, שמדברים על המשקפיים של הרצוג ועל גון קולו. בוחנים את החליפות שלהם, מתמוגגים או מתרגזים מול המופע של ציפי לבני ב'מצב האומה', ועוסקים בשריונים שהרצוג סידר למועמדים של לבני. אבל איש לא שואל, גם לא התקשורת, על מה הסכימו שני האישים הללו ביניהם ברמת התוכן והמהות? איזה חזון משותף הם חולקים? כל מה שנבחן הוא אם הם עשו עיסקה טובה או לא? 

"לא שואלים מה הקווים האדומים שלהם מול הפלשתינים, מול חמאס. הם עצמם אינם מציגים מדיניות חוץ ולא מדיניות פנים. שום דבר. התקשורת חוטאת כאן לתפקידה. היא אינה שואלת שאלות. זו סימביוזה לא בריאה בין ביצה ותרנגולת, בין פוליטיקאים לתקשורת, שמתמוגגים מהעטיפה החדשה אבל לא מסירים אותה, ובוחנים מה יש בה, לטוב או לרע".

ויימן קושר את הסימביוזה הזאת גם ל"מחלת הסקרת". בישראל, הוא אומר, "מתנהל מירוץ סוסים, שגם הוא תורם לפרסונליזציה, שאינה עוסקת באישיו - בנושא, אלא באיש, ובאנשים". הסקרים שמתפרסמים ושעוד יתפרסמו הם לדעתו "מגוחכים למדי ומעלימים מאיתנו כמעט תמיד שני נתונים חשובים מאוד: בדרך כלל 70-60 אחוזים מהאנשים שאליהם פונים מסרבים להשתתף בסקר. כמו כן, לא מגלים לנו שמבין המשתתפים יש רבים שלא החליטו או שאינם יודעים. המשמעות היא שהמדגם של ה־500 מייצג רק כ־20 אחוזים מהאנשים המקוריים שאליהם הסוקרים פנו. אחר כך מתפלאים שפעם אחר פעם הסוקרים נופלים, ושפעם אחר פעם הציבור נופל בקסמי השווא של סקריהם".

"דבר אחד לא משתנה - הבעיות שלנו". שלמה הלל // צילום: אסנת קרסננסקי

"בחירה בידוענים"

השר לשעבר שלמה הלל (91), שכיהן כיו"ר הכנסת ה־11 והיה חבר בשמונה כנסות מטעם מפלגת העבודה, מכנה את מערכות הבחירות האחרונות "בחירות של ידוענים". "קם אדם בוקר אחד ומחליט שהוא מקים מפלגה, ושהוא בעל הבית: הוא עושה ככל העולה על רוחו, הוא ממנה את הח"כים, הוא כותב את המצע, ואף אחד לא מבקש ממנו דין וחשבון". 

הלל מעיד כי המצב הנוכחי מעציב אותו, ועוד יותר מעציב "שהציבור מצביע עבור כאלה. זו מבחינתי בחירה בידוענים, ואחר כך מתפלאים שעם סטנדרטים כאלה הפוליטיקאים של היום סוטים ימינה ושמאלה בקלות שכזאת, בניגוד להבטחותיהם לבוחר".

הלל מייחל לשובה של האידיאולוגיה. "זה לא שהמנהיג אינו חשוב", הוא אומר, "אבל חשובה יותר האידיאולוגיה שמניעה אותו. זו תעודת עניות לציבור, שאינו דורש זאת עוד מהמנהיגות שלו". הלל - צלול וחד מאוד למרות גילו - אינו חוסך ביקורת מהמערכת הפוליטית כיום: "נכון אמנם שהעולם משתנה, והתרבות משתנה, ונכון שיש התקדמות טכנולוגית אדירה, אבל דבר אחד לא משתנה - הבעיות שלנו. הנושא המדיני הוא דרמטי והנושא החברתי מציק לשכבות רבות, אני לא מבין איך אפשר להסתפק בדברים עמומים שיכולים להתפרש לכאן ולכאן. האיחודים נעשים בצורה מפתיעה, והפיצולים נעשים בצורה מפתיעה - וכמעט הכל אישי. הבחירות עצמן", מזכיר הלל, "נולדו הפעם ממחלוקות אישיות, ואפילו הפילוג בש"ס הוא אישי. הרי אף אחד לא מסביר לנו מה בעצם המחלוקת בין השניים הללו - דרעי וישי". 

להלל יש זיכרונות מימים רחוקים. הוא נזכר כיצד "פעם, כדי לחבר מצע, היינו יושבים ימים ולילות ומתחבטים ומתווכחים ומלבנים. היה לזה ערך. נתנו כבוד למילה ולמהות ואז סיכמנו מה העמדה שלנו, או לפחות הכיוון. היום אין לאיש מושג בעמדות, וגם לא מתעניינים ולא מתיימרים להציג פוזה שזה מעניין מישהו". 

הלל לא אוהב את היווצרות המפלגות הפרסונליות, שסובבות אישיות דומיננטית אחת. "יש מפלגות פרטיות של ליברמן, לבני, לפיד, כחלון - נשגב מבינתי איך אנשים מצטרפים לדבר כזה", הוא אומר, "אם הוא יקבל אותי במקום 3 ולא 5, אז אני מצטרף, ואם לא - אז אני הולך למפלגה השנייה שתקבל אותי במקום 3? זה כמו לעלות על רכבת כאשר אתה לא יודע לאן היא נוסעת".

"הכל הופך לפרצופים". פרופ' גבי ויימן // צילום: דודי ועקנין

"פרסונלי עם תו זיהוי"

פרופ' אברהם דיסקין, מומחה למערכות בחירות בישראל וחוקר ותיק בתחום מדע המדינה, מפקפק בתזה שאותה מבקרים ויימן והלל בחריפות כה רבה. "הפרסונליזציה אינה כזו שעוסקת רק באיש ולא באישיו", סבור דיסקין, "זה לא מצב שיש אדם ואין בלתו. יש אמנם עיסוק באישיות ובתכונותיה, אבל מאחורי רוב הדמויות שבהן מדובר יש דרך ויש מפלגה ויש רקורד ויש רקע, ופרסונליזציה מסוג כזה - היא פרסונליזציה עם דרך ועם תו זיהוי והיא גם אינה תקדימית.

"הסיפור של אנדרו ג'קסון שהקים את המפלגה הדמוקרטית בארה"ב בשנות ה־20 של המאה שעברה", הולך דיסקין אל מעבר לים, "הוא סיפור שכזה, וגם הסיפור של לינקולן והמפלגה הרפובליקנית שם הוא מאותה המשפחה. וכמובן שגם קורותיהם של בן־גוריון ובגין הם כאלה: בכל המקרים הללו הדמות הועמדה במרכז, אבל לכולם היה ברור מה היא מביאה עימה ומה אינה מביאה עימה. היו מאחוריהם גם מטען ומהות, או היעדר מטען והיעדר מהות. את 'הגידו כן לזקן' המציאו בשביל בן־גוריון, וגם תנועת החרות ההיסטורית היתה 'המפלגה של בגין', אבל היתה לה דרך. היתה לנו כבר 'קדימה' של שרון, אבל גם כששרון לא היה שם, היא לקחה את השלטון די בקלות.

אז מה בכל אופן שונה, מדוע נוצר רושם של רדידות וכמעט אפס תכנים?

דיסקין: "מה שבכל אופן השתנה הוא שהכל נעשה גמיש יותר. יש ניידות בתוך הגושים, וגם בין הגושים, והנאמנות למפלגה קטנה יותר, אם כי היא עדיין קיימת. אנשים נולדים לתוך מחנה, אבל קל להם יותר לעזוב מפלגה, וכמובן שיש לנו מפלגות של כוכבים, שעל פיהם יישק דבר: ליברמן, לפיד וכחלון. 

"מה שמשותף לכל האנשים הבאמת רוויי כישרון הללו", אומר דיסקין, "הוא שאם אני מצביע עבורם, אני שם את הקול שלי על קרן הצבי, כי לא ברור לי ולא ברור למצביעים לאן הם שייכים. עם מי הם הולכים? עם הגוש של הליכוד או עם הגוש של העבודה?"

דיסקין אינו מוציא מכלל אפשרות שהמציאות העמומה הזאת מצד "מפלגות מרכז", תשחק לטובת שני הגושים שנוצרים לקראת הבחירות הקרבות מול עינינו, "שני גושים שהמאבק ביניהם מייצר פרסונליזציה מחנאית, פרסונליזציה עם תכנים, שלא הכל אישי בה". 

דיסקין גם אינו פוסל את האפשרות ש"שני הגושים הללו - הליכוד והעבודה - ינצלו את המציאות של מפלגות מרכז שמבחינתן הכל פתוח, כדי למשוך אליהם בוחרים, באמצעות 'האיום' על הבוחר, שאם הוא יצביע ל'מרכז' כלומר לליברמן, לכחלון או ללפיד, הללו יחברו למפלגה היריבה, כלומר לליכוד או לעבודה". 

הליכוד, מציין דיסקין, כבר עושה זאת בחוכמה. העבודה, הוא מעריך, תעשה זאת בהמשך, "והסיטואציה הנוכחית יכולה להביא לכך ששתי המפלגות הגדולות, קצת בדומה לבחירות של 1981, ישיגו כל אחת יותר מאשר 20 או 20 פלוס מנדטים שהסקרים צופים להן עתה, ויגדלו על חשבון המרכז; זאת אינה פרסונליזציה נטו, אלא פרסונליזציה עם דרך, וקצת חזרה להצבעה שבטית שהמפלגות הגדולות ייהנו ממנה".

"שינוי בסוג המחלוקת". דן מרידור // צילום: דודי ועקנין

"תמיכה מקבילה"

גם השר לשעבר דן מרידור סבור שלמרות הרושם שמצטייר בציבור, "לא הכל אישי. יש אמנם העצמה של העניין האישי, אבל מאחורי האישי יש בבחירות האלה גם השקפת עולם ותוכניות ומגמה ונטייה וכיוון, וויכוחים אמיתיים על סוגיית השטחים ועל חוק הלאום ועל הקונסטיטוציה של המדינה".

"השינוי", מאבחן מרידור, "הוא בסוג המחלוקת. פעם המחלוקת המרכזית היתה בין ארץ ישראל השלמה לבין שלום עכשיו. שתיהן נוסו ושתיהן לא הצליחו. אחרי שהוכח שאלה שתי גישות ללא סיכויי מימוש, המחלוקת היא בין מי שמוכן להישאר עם המצב הקיים לבין מי שסבור שצריך לחלק את הארץ בינינו לבין הפלשתינים, לטובתנו אנו, ללא קשר לסיכויי השלום. 

"גם אם היום המימד האישי מועצם יותר - אף פעם", זוכר מרידור, "לא היום ולא בעבר, לא היתה רק אידיאולוגיה ולא היה רק אישי. תמיד היה משניהם. מי שהצביע לבגין ב־1977 הצביע בעד דרך, אבל כשבגין הלך לדרך אחרת בהסכם השלום עם מצרים, תמכו בו, כי סמכו על האיש. בבן־גוריון תמכו גם כשדיבר במבצע סיני על 'מלכות ישראל השלישית' וגם כאשר נכנע ללחץ הבינלאומי ונסוג מסיני".

כל הדוגמאות הללו, לפי מרידור, מצביעות על תמיכה מקבילה באיש ובדרך. "נכון שבפוליטיקה, גם זו של פעם וגם זו של היום, יש המון אגו, אבל לא נכון שאין מאחורי האגו מחלוקות על מהות. גם 'הגידו כן לזקן' וגם 'העבודה בראשות רבין', ויש עוד דוגמאות, הן סוג של פרסונליזציה שאינה מעידה על היעדר מהות ותכנים".

את מרידור מטרידה יותר כיום הנטייה של מנהיגים פוליטיים לחשב את התנהלותם ודרכם על פי סקרים, לפני הבחירות וגם אחרי הבחירות. "התופעה של מנהיגים שמתנהלים על פי סקרים היא תופעה מאוד בעייתית", הוא מבהיר, "כיהנתי כמזכיר ממשלה אצל מנחם בגין וגם אצל יצחק שמיר. אני לא זוכר שהם שאלו את עצמם מה הסקרים רוצים או מה הציבור רוצה. הם אמרו מה דעתם והלכו איתה".

"הנאמנות פוחתת". ד"ר מינה צמח // צילום: קוקו

"טלפון בשלוש לפנות בבוקר" 

מי שעושה מעט סדר בדברים, ומשלבת בדבריה בין שתי הגישות - זו שמציגים פרופ' ויימן ושלמה הלל, וזו שמציגים פרופ' דיסקין ודן מרידור - היא הסוקרת הוותיקה ד"ר מינה צמח. "הציבור", היא מסבירה, "נחלק לשלוש קבוצות: המצביעים המסורתיים שאינם משנים את הצבעתם, המצביעים הכריזמטיים שהולכים אחר דמות המנהיג, והמצביעים הרציונליים ששוקלים דברים לגופו של עניין. תקופה ארוכה מאוד הקבוצות המשמעותיות ביותר היו המסורתית והכריזמטית. כיום הקבוצה המסורתית, למעט שכבת גיל מבוגרת, הולכת ונעלמת מן העולם". 

צמח מסבירה כי "הנאמנות פוחתת וכי הדור החדש אינו רואה עצמו כבול למסורות של הצבעה. באשר למצביעים מהקבוצה הכריזמטית - היו לנו בן־גוריון ובגין ושרון, והיו, כמו עכשיו, שנים שבהן אין לנו דמויות כריזמטיות בולטות, ואז המצביע הרציונלי גובר. 

"היום, למשל", אומרת צמח, "אין כריזמות, אז מנסים לבנות אותן בצורה קצת מלאכותית, וזה כמובן בא על חשבון ההתייחסות העניינית והשיח הנושאי".

באשר למערכת הבחירות הנוכחית צמח אומרת כי כאשר ההצבעה המסורתית מתפוגגת וכאשר המנהיגות הכריזמטית נעלמת, נותרים בעיקר המצביעים הרציונליים שמצביעים על פי שני שיקולים: "או על פי העמדות השונות, או כאלה שמבחינתם הרציונלי הוא האישי - כלומר, מי יהיה האיש שירים את הטלפון בשלוש לפנות בוקר ויתמודד עם מצב חירום פתאומי". 

צמח, אגב, סבורה כי למרות שהשיח הציבורי־פוליטי בשנים האחרונות עסק רבות בסוגיות החברתיות והכלכליות - כמו לדוגמה יוקר המחייה וסוגיית גיוס החרדים "בסופו של דבר, מתחת לשיח המזדמן גורם היסוד שמעצב את הצבעתו של הבוחר נותר העניין המדיני־ביטחוני, והחלוקה המסורתית אצלנו בין ימין ושמאל עדיין קיימת ודומיננטית". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו