"זה המזרח התיכון, שלמה, תמיד רוכשים אויבים", לוחשת נסה שטיין לישראלי תאב בצע את המוטו של הדרמה. מיני־סידרה על הסכסוך במזה"ת, ועוד כזו שמגיעה מבתים טובים (קופרודוקציה של "BBC" הבריטית ו"Sundance" האמריקנית), היא עניין חריג ומסקרן. את הסכסוך אנחנו מכירים היטב, וייצוגו הטלוויזיוני בא לידי ביטוי מתמשך בחדשות, בתוכניות האקטואליה ובעשרות סדרות וסרטי תעודה ישראליים. עכשיו מגיעה גם דרמה, אשר נכתבה והופקה בידיים מערביות זרות. ככזו, היא נותנת הצצה לצד האחר, ומעניקה לישראלים הזדמנות לראות את המזה"ת דרך משקפיים של אלו שנולדו מחוץ לקידומת +972. התמונה המשתקפת מ"אישה מכובדת" אינה מכובדת, ועשויה לעורר תרעומת בקרב הצד הישראלי. כמקובל במזה"ת, אפשר להתנחם בכך שגם הצד שמנגד מוצג באופן לא מחמיא. אה, נו, לפחות זה.
אולי היו אלו ציפיות מוקדמות גבוהות (הנושא הבוער, מגי ג'ילנהול בתפקיד ראשי) - אבל פרק הבכורה של "אישה מכובדת" לא הצליח להרשים באופן מיוחד. ההתחלה דווקא נראתה מבטיחה. הסיפור נראה בנוי לתלפיות; מארג הדמויות העשיר, המורכב ממולטי מיליונרים, ממרגלים, מסוכנים חשאיים, מאנשי עסקים ומגופות - הבטיח רבות. סצנת פתיחה חזקה, פלשבק לפעולת חיסול אביה של נסה - לנגד עיניה ועיני אחיה - במסעדה הומת אדם, אותתה על רמת אקשן גבוהה. זו התחלפה במהירות בהטפה מתחסדת, שיצאה במונולוג ארוך במיוחד של הגיבורה (כעשר דקות, שהרגישו כמו שתי מלחמות ומבצע צבאי אחד בעזה).
במרכז המיני־סידרה עומדים בני משפחת שטיין, נדבנים אנגלים ממוצא ישראלי, התומכים במציאת פתרון לסכסוך במזה"ת. נסה שטיין ואחיה אפרה (פרס ישוגר למפענח הסימבוליות בשם) מבקשים לפשר בין הניצים באמצעות - איך לא חשבו על זה קודם - כסף. הפעילות הפילנתרופית שלהם נתקלת במכשולים ובעוינות, והכסף שהם מנתבים למטרות שונות מוליד להם כבוד ותארים אך גם אויבים. לקלחת נכנסים גורמי הביון - שסוחבים את הצרות שלהם לירושלים ולעזה - ובבכורה נרשמו חיסול, רצח (שבויים כהתאבדות), וחטיפה לצורכי מיקוח. על פניו, יש כאן חומרים לדרמת אקשן סוחפת. ועל פניו, הסכסוף במזה"ת כבר היה אמור להסתיים מזמן.
"אישה מכובדת", כמו ג'ילנהול, מושכת מבחינה חיצונית. כשמתקרבים מגלים שהדרמה חיוורת, ולשטיין למשל, יש בדיוק שני מצבי צבירה: נואמת או בוהה. ג'ילנהול היא יפהפייה ענוגה, והמצלמה מאוהבת בה באופן נואש. עיניה תכולות, עורה צח כשלג - מוזר שעוד אין נסיכת דיסני בדמותה. אם ג'ילנהול לא היתה מדברת, ייתכן ש"אישה מכובדת" היתה משתפרת. כששטיין מתחילה לנאום, נחשפת - ולא באופן אינטליגנטי במיוחד - התמה של הדרמה. שטיין היא אישה חזקה ועשירה מאוד, שלא רואה ממטר ישראלים או פלשתינים. היא רוצה לעשות את הדברים ב־ד־ר־כ־ה (הנקודה הובהרה בפעם הראשונה. והשנייה. והשלישית), כי כסף אולי לא קונה אושר, אבל הוא כן קונה יומרנות. היומרנות של שטיין, ושל יוצרי הדרמה, באה לידי ביטוי בהשוואת הקונפליקט המדמם במזה"ת לעסק, שאפשר לפתור באמצעות כמה מיליארדי ליש"ט. כבלים, אינטרנט, תקשורת - מבטיחה שטיין לנדכאים, כאילו שכסף הוא הבעיה באזור ולא סכסוך דתי וטריטוריאלי, עמוק, מלא דם וחשדנות ואיבה.
"אישה מכובדת" נופלת במלכודות דרמות הריגול, כשהיא מפגישה סוכנים מארגונים שונים למשחק שחמט (איך לא עלה משהו נדוש יותר?), ומצהירה שזהו תיק חקירה האחרון (!) בהחלט (!) של מרגל בריטי בכיר, העומד לפרוש מארגון הביון. כשהיא לא נמחצת תחת כובד הקלישאות, היא פונה לקיטש סכריני (ע"ע: פלשבקים לילדות מאושרת). אין כמעט רגעים שבהם "אישה מכובדת" נראית ונשמעת כמו דרמת מתח מזרח־תיכונית אותנטית. אולי כי כדי לייצר אחת כזו צריך ממש לגור במזה"ת. זה לא מספיק להתלהב מהחומוס, נסו גם להתיידד איתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו