"ברוך הבא בצל קורתנו, נוסבאום", מחייך אלי הקצין ומושיט לי יד ללחיצה. הוא גבוה, מאוד גבוה, באופן שגורם לי להרגיש כאילו באתי לבקר את אחי הגדול בצבא, ולא כאילו באתי להופיע בפני יחידה שהמפקד שלה צעיר ממני בכמעט עשור.
זה בסיס צה"לי כל כך נידח, שנדמה לי שכדי להגיע אליו הנהג פשוט רשם בווייז "אי שם". עוד מעט ההופעה תתחיל, והמפקד נדחס איתי מאחורי הקלעים של האולם הקטן, מעין הכלאה של אולם ספורט וחדר תדריכים. "יהיה עיכוב קל, המש"קית חינוך אירגנה הופעה קטנה, הם יעלו לשניים־שלושה שירים לפניך. זה בסדר?" הוא שואל־
מודיע בחיוך, ולחדר נכנסות שתי חיילות צעירות, שמדיהן חפים מתגים ומדרגות - הסימן המוסכם בצה"ל לשירות בלהקה צבאית.
"אני סבבה איתן, השאלה היא האם החיילים שלך סבבה איתן?" אני עוקץ אותו בחיוך, מסמן במבט אל פלוגת החיילים שממתינה מעבר לווילון. עוד לפני שהם התיישבו לא היה אפשר שלא לקלוט את המספר הגבוה של חובשי הכיפה ביניהם.
המפקד מתיישב, ועכשיו, כשהחצי־מטר שהפריד בינינו מצטמצם לכמה סנטימטרים, אני מבחין שגם את ראשו מעטרת כיפה סגולה, שעליה רקום סמל היחידה. אני מרגיש קצת לא נעים, אולי הציניות שלי היתה לא במקום? אבל הוא צוחק. "יהיו כאלה שלא נוח להם, אז מותר להם לעבור אחורה ולקרוא משהו", הוא אומר לי ולזמרות הצעירות.
"והם לא ייצאו החוצה?" אני מקשה.
"אצלי לא מתפצלים. לא בקרב ולא ביום כיף. חוץ מזה (הוא מנמיך קול, חולק איתי חצי־סוד), כשהם בפעילות מבצעית, אין קול שהחבר'ה פה מחכים לו יותר מזה של התצפיתנית, שמודיעה בקשר שהכל בסדר ואפשר להתקדם. תאמין לי, במצב הזה לא היה אכפת להם שתגיד את זה גם דנה אינטרנשיונל". הוא צוחק צחוק חזק, ואני מבין פתאום כמה מעט אנחנו יודעים על אנשים שאנחנו משוכנעים שאנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה.
הוא מדליק סיגריה. עכשיו תורו להתגרות בי. "אתה רוצה קפה? יש כוסות חד־פעמיות, אין בעיה של כשרות".
הוא מכין קפה. נראה שמתחשק לו לפתוח בשיחה, ואפשר להבין אותו - מי יודע כמה זמן הוא לא פגש פה מישהו בבגדים אזרחיים, שלא כפוף לו ולא צריך להתחיל כל משפט ב"המפקד".
"קר אצלכם בתל אביב?"
מאיפה אתה יודע שאני גר בתל אביב?
"התלבטתי בין זה לבין נוקדים", הוא שוב צוחק.
אנחנו מקשקשים קצת על מזג האוויר, הוא מסביר לי איך מְתפקדים במגדל שמירה עם ארבע שכבות מתחת למדים, חוויה שכנראה הדחקתי מזמן. אני שואל היכן הוא גר. הוא נוקב בשם של התנחלות קטנה שאני מכיר.
אני מחליט לסכן את האווירה הנעימה בינינו בשאלה קשה, פולשנית כמעט. משהו בעיניו השלוות של הקצין הצעיר הזה מעביר לי את התחושה שאפשר לדבר פה על הכל. "תגיד, אם יום אחד, מתישהו, בהסכם או לא בהסכם, היפותטית, תצטרך לפנות את היישוב שלך - מה תעשה?"
החיוך לא מש מפניו. מה יש לו, זה? הוא קצין קרבי או טלטאביז?
"לפני שגרנו ביישוב הזה, גרנו בגוש קטיף. לפני ההתנתקות, אחי הגדול רצה לעשות בלאגן. הם הכינו דליים של צבע, ביצים, מה שאתה לא רוצה. תיכננו לשפוך את זה על החבר'ה של מִנהלת הפינוי, שבאו להיפגש איתנו.
"כשאבא שלי גילה את זה, הוא השתגע. תפס את אח שלי בכוח וגרר אותו הביתה. כמעט הכניס לו סטירה, בחיים לא ראיתי את אבא שלי ככה". הבחור מדבר בהתרגשות, ולראשונה, החיוך נמחק לו מהפנים. "הוא אמר לאחי: 'סבא שלך לא עלה לארץ כדי שאתם תלכו מכות עם יהודים. בשביל זה יכולנו להישאר בגולה'. באותו יום נגמר הסיפור: הוא שלח אותי ואת אחי לדודה שלנו ברעננה, הבנות נשארו לארוז, וכשהגיע הצבא, כבר לא היה מה לפנות אצלנו בבית".
אני מסתכל עליו, קצת מבולבל, מחכה למסקנה שאליה הוא יוביל את הסיפור הזה. שנית גמלא לא תיפול? עוצו עצה ותופר?
"ככה זה, יש דברים יותר גדולים מהזמן ומהמקום הזה. מי ששם על עצמו מדים לא ממלא רק את הפקודות שמוצאות חן בעיניו", הוא אומר ברוגע, כאילו סיפר על טיול ערב ליד הבסיס.
"לא כולם כמו אבא שלך, אתה יודע", אני מקשה עוד קצת.
"כולם לא כמו כולם", הוא אומר והטון שוב מרצין. "גם לא כולם מוכנים לבוא להופיע אצלנו ביישוב. אז מה? נריב איתם? שיהיו בריאים". הוא מציע לי סיגריה. אני מסרב בנימוס. קצין צעיר נוסף משרבב את גופו מבעד לדלת: "החבר'ה מוכנים. יאללה בנות, אתן עולות?" בנות הלהקה אוספות את הגיטריסט, שלא הבחנתי בו עד עכשיו, ויוצאות לקהל. "אתם מוכנים?! בואו נעשה פה שמח!" הן מכריזות מהבמה, והקצין עוזב אותי ומצטרף לחיילים שלו, שמוחאים כפיים בטירוף באולם הקטן.
• • • •
אני מת לצאת עם איזו מסקנה מהשיחה הזו, ואין לי. אני לא כל כך אוהב הגדרות שמדברות על "עם ישראל" - זה תמיד נשמע לי גדול מדי ומכליל מדי, וגם דיבורים על זה שצריך לראות את מה שמחבר בינינו ולא את מה שמפריד נשמעים לי לפעמים כמו מליצה ריקה. אז מה כן? אולי שכולם לא כמו כולם. כן, נראה לי שזה זה.
(איור יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו