המרגל הראשון שלי

ליואקים זאנדר היתה קריירה משגשגת כעורך דין באיחוד האירופי, משכורת נאה ומעמד במרכז העצבים של בריסל. אלא שחיידק הכתיבה, שמלווה אותו מאז הוא זוכר את עצמו, דחף אותו לכתיבה ממושכת בשעות לא שעות, עד לתוצאה הבלתי צפויה: "השחיין" (מאנגלית: נעה שביט, הוצאת מודן) - מותחן מרגלים בינלאומי וקצבי, שהפך ללהיט ענק בשבדיה והספיק לכבוש את האירופאים בקסמו, ועושה רושם שזו רק ההתחלה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זאנדר, 37, נשוי ואב לשניים, מדלג בחודשים האחרונים בהצלחה בין השקות, ראיונות ופסטיבלים, אך מודה בחינניות בשיחה עימו כי לא צפה את ההצלחה, על אחת כמה וכמה במימדיה הנוכחיים. "לא האמנתי שהספר בכלל ייכתב, בתור התחלה", הוא אומר בכנות, "שלא לדבר על כך שיתפרסם בשבדיה, וודאי שלא יהפוך לעניין גדול כפי שהוא הפך, זה באמת נפלא".

סקנדינביה הפכה בשנים האחרונות למעצמת על של רומנים בלשיים; אינספור ספרים המתארים, על רקע שמיים אפרוריים, חוקרים מלנכוליים, לא פעם טיפוסים כושלים, שתפקודם הלקוי בחייהם האישיים עומד ביחס הפוך ליכולתם המופלאה לפתור תיקים מסובכים. "השחיין" מבשר על גל חדש: מותחן מרגלים מרובה גיבורים והתרחשויות, הנפרש על פני 30 שנה. במרכזו מרגל אמריקני, שהאמין בעבר כי טובת הארגון וכוונותיו ניצבות מעל הכל, אך עם השנים חזה לא רק כיצד מפגין הארגון קוצר רואי בטפחו גורמים קיצוניים, אלא גם נוכח בניוון, בשחיתות ובגורמים המסוכנים שבתוכו, גילוי המעמיד בסכנה אותו ואת האנשים היקרים לו.

"המטרה שלי לא היתה להעביר ביקורת ספציפית על ה־CIA כמו להצביע על הבעייתיות שנוצרת בהיעדר מחשבה תחילה", מסביר זאנדר, המודע לכך שספרו מהדהד את השערורייה הנוכחית שה־CIA נתון בה. "בעייתיות שמאפיינת לא פעם גופים גדולים. אני לא מומחה לענייני ביון, אבל כמי שעבד כל חייו בארגוני ענק ויודע הכל על האופן שבו ביורוקרטיה עובדת, 'שתלתי' את הידע הזה על ה־CIA ועל מקביליו האירופיים, כי בסוף זו שוב ביורוקרטיה, על כל תחלואיה: מגבלות הכוח, אי־סדר שמשפיע על תקינות העבודה ושחיתות שמטפסת לצמרת".

את הידע והניסיון שצבר בעבודתו באיחוד האירופי ארג זאנדר לתוך העלילה ותחת ידיו נדמית בריסל המנומנמת למקום מסעיר. "רציתי לעשות שימוש באיחוד על כל מה שיש לו להציע - יחסי הכוח שבו, ההון העצום שמושקע בו, האינטרסים הצולבים - כדי ליצור ממנו רקע למותחן", הוא מספר. "למיטב ידיעתי, הדבר לא נעשה קודם לכן, או לפחות לא באופן שתפס את תשומת הלב, וידעתי שאני נמצא בעמדה מיוחדת כדי להמחיש כיצד מאחורי הקלעים של המקום הזה הוא הכל חוץ ממשעמם".

"כתיבה ללא שומן"

אם צריך להמר על עקרונות הברזל המנחים את זאנדר בכתיבתו, הם קרוב לוודאי יתמצו בכתיבה מינימליסטית ותמציתית; איפוק ושחרור המידע טיפין־טיפין; ובדאגה להשאיר את הקורא מתוח בסופו של כל פרק, ללא אפשרות לרגיעה זמנית. זאנדר מודה באשמה. "זה היה הרעיון, וזה גם הקושי בכתיבת מותחן - להציג ריסון. לא לתת יותר מדי לקורא או לתת בזמן הלא נכון. צריך לטפטף את המידע בטיימינג המדויק כדי שתהיה לו ההשפעה הרצויה. אני בכלל מחבב כתיבה ללא שומן, שמאט את הסיפור. אפשר לפרוש על פני חמישה עמודים תיאור של צבע עיניה של הדמות, אם הוא אכן חיוני למה שעתיד לקרות".

במגוון הסיפורים אפשר למצוא נשים חזקות לצד כמה גברים חלשים למדי, מהלך נדיר במותחנים.

"השתעממתי לחלוטין לקרוא מותחנים שבהם הגיבור הוא אלטר אגו של סופרים גברים. בבריסל פגשתי לא מעט צעירות בדיוק כמו בספר - חרוצות, אמביציוזיות, עובדות קשה לא פחות מהגברים. כשהתחלתי לכתוב את 'השחיין' בדיוק נולדה לי בת, ופשוט ידעתי שעלי לכתוב סיפור על נשים חזקות עבורה".

זו אולי הסיבה שנושא האבהות הוא מרכזי כל כך בספר?

"בהחלט. כשנהייתי אב הוכיתי תדהמה מהרגשות שהציפו אותי. העולם שהכרת פתאום משתנה לחלוטין. מעולם לא הרגשתי שאני יכול למות בשביל מישהו, וזה הופך אותך למאוד פגיע, ובעיניי זה רק מתגבר. ואז שאלתי את עצמי, מה אם אגרום לאב הזה שבסיפור את מה שאני עצמי בכלל לא יכול לחשוב עליו ואכריח אותו לעזוב את בתו, ואיך זה ישפיע על מהלך חייו".

זאנדר מעיד כי הוא מושפע בעיקר ממותחנים אמריקניים קלאסיים ומכותבים כגון פרדריק פורסיית' וג'ון לה קארה, "וגם מסדרות ומסרטים נפלאים, כגון סרטי ג'ייסון בורן, ששימשו השראה למרדפים ברחבי אירופה, ומאוחר יותר 'הומלנד'. אני אוהב את תחושת אי־הוודאות הקיצונית של ספרי מרגלים וסרטי מרגלים, ובספר שאני עובד עליו כעת אני מקווה להגביר את התחושה הזו. אני אמנם נהנה מגל הרומנים הבלשיים בסקנדינביה אבל השוק הזה כל כך רווי, שרציתי לעשות משהו שונה. כבר עכשיו, ואני מאמין שגם בעתיד הקרוב, נראה גל חדש של מותחנים סקנדינביים, לא פחות מרומנים בלשיים".