היה לי מזל גדול מאוד לא רק לחיות בלונדון במהלך שנות השיא של תיירי הנרי, שפרש אתמול סופית מכדורגל, אלא גם להיות עם הזמנה קבועה לצפות בארסנל באותה תקופה. כאוהד מנצ'סטר יונייטד, הייתי די אמביוולנטי להתרחשויות.
מה שהתרחש במגרש לא היה עניין של יכולת גבוהה, אלא אינדיווידואליות במובן הטוב; לא שחקנים שרוצים לשבור את שיא השערים או שיא השלושערים או שיא הנקודות, אלא מי שמשקפים את קלישאת הכדורגל הישנה "לבוא לידי ביטוי". במגרש הסתובבו, למשל, רובר פירס, שהנשק הגדול שלו היה צעדי ברווז ומהירות עצומה בריצה הצידה, או דניס ברגקאמפ בעל הראייה הפנורמית וההבנה ששער הוא תמיד רעיון, ופטריק ויירה, שהראה שגם לשבור רגליים אפשר בדרך אלגנטית.
והנרי, שהיה עובר שחקנים בשלווה סטואית. לא היתה לו יציאה מהירה מהמקום, הוא בטח לא ביצע הטעיות מרהיבות וצעדי פדאלדה, הוא פשוט הלך אל תוך מקומות שלא היו בהם בדיוק מגינים, אלא בדיוק את המרחב המדויק שלו לשלוח בעיטה מעוקלת חתוכה ולא חזקה במיוחד אל המקומות שבהם לא תמצאו שוערים. לרגע הוא לא נראה כמי שרודף אחרי משהו, בטח שלא אחרי איזשהו שיא של שחקנים עלומים בספרי היסטוריה. הוא רדף אחרי דבר אחד בלבד - שערים שהיו שלמות.
בהנרי היתה הנונשלנטיות של בן ארצו זינדין זידאן, אבל גם תכונה של צרפתי גדול אחר - אריק קאנטונה: הבנה שהבקעת שער היא מכלול שלא כולל רק את מעבר הכדור אל תוך מסגרת הברזל עם הרשת, אלא גם את ההבעה המדויקת ואת המחווה הנכונה כלפי הקהל. במידה רבה הייבורי הקומפקטי, עם השעון הגדול והפתח שממנו רואים את הרכבת, התאים לו הרבה יותר מאיצטדיון האמירויות.
תיירי הנרי בנבחרת צרפת. גם כאן קצר הישגים // צילום: אי.פי
זכיתי לראות אותו מבקיע כמה שערים שערורייתיים ביופיים, אבל הזיכרון החזק ביותר הוא דווקא רגע שבו האגו שלו ביצבץ מעבר להבעת השלווה. זה היה משחק הבכורה של הספרדי חוסה אנטוניו רייס, שאותו הגדיר ארסן ונגר כ"שחקן מסוגו של יוהאן קרויף". כשרייס נכנס בגשם שוטף במחצית השנייה, קיבל אותו הקהל בקימה ובשירת "חו־סה אנטו־ני־יו" לצלילי ריגולטו של ורדי, והנרי נראה בלתי משועשע מהשירה הזו, שהתרחשה במגרש שלו.
וכך היה אולי שמץ נמרצות בתנועה הזו, כשקיבל את הכדור מהברזילאי הלא ממש מבריק אדו, כהרגלו בפינת הרחבה, וחתך פנימה, גם כן כהרגלו. ואז די הופתענו כשהכדור שסובב לא היה כהרגלו, מכוון אל מחוץ לשער ומתעקל פנימה, אלא התעקל ישירות לידי השוער. אך אז התברר שהנרי כנראה שם על הבעיטה קצת יותר כוח, שבשלב מסוים התגבר על סבסוב הכדור והחל מתעקל החוצה אל כיוון החיבורים.
אבל אצל הנרי השער לא הסתיים ברגע שהכדור פגש את הרשת. זה היה יום מגעיל, השמיים היו אפורים־שחורים גם אם השעה היתה בקושי ארבע ורבע אחר הצהריים. שתי בנות דודה של רייס ישבו לידי וקיללו קללות צועניות כל המשחק, אבל הנרי רץ קלות וירד לתנועת החלקה אלגנטית אל כיוון היציע מאחורי השער וידיו מונפות. אולי בגלל המגרש הרטוב החליק מעט רחוק משתיכנן. הבוץ והמים ניתזו לכל עבר, אבל זו היתה תנועה מלכותית. במגרש שלו. צלילי האופרה פינו את מקומם ללחן קאנטרי ולמילים הפשוטות "תיירי און־רי, תיירי און־רי".
קשה להאמין ששיחק עוד קרוב לעשור אחרי שעזב את ארסנל. ראיתי לא מזמן לקט שערים שלו בארה"ב, והשנים הללו לא היו בזבוז כלל כי אולי זה היה מול רמה פחותה של יריבות, אבל עוד ועוד צופים זכו לצפות בשלמות הפלאית הזו.
פלויד מייוות'ר (משמאל). עולם האיגרוף לא אוהב אותו // צילום: USA Today Sports
עושה רושם, מההצהרות לתקשורת, שקרב איגרוף בין מני פאקיו לפלויד מייוות'ר יתרחש עכשיו, אחרי המתנה מורטת עצבים של שלוש־ארבע שנים ואולי יותר.
אבל הנזק העצום לאיגרוף העולמי כבר נעשה. העובדה שמייוות'ר לא פגש בפאקיו רוקנה את העשור האחרון של הענף מתוכן, ורוקנה מתוכן הרבה מגדולתם של השניים הללו. של מייוות'ר, ללא ספק אחד המתאגרפים ההגנתיים הגדולים בהיסטוריה, ושל פאקיו, סמל לאומי בפיליפינים ואלוף בשמונה משקלים שונים.
אני לא יודע איך להתייחס אליהם. במקור מייוות'ר דרש בדיקות סמים שונות מהמקובל לקראת קרב ביניהם, ופאקיו סירב. אולי משום שיש לו מה להסתיר ואולי בגלל עלבון. מצד אחר, פאקיו היה מי שתמיד מוכן לקרב, ובתוך כמה חודשים הסכים לכל פרוטוקול בדיקות סמים שיידרש, אבל מייוות'ר הוא איש בעייתי על כל צעד ושעל. אחר כך הם רבו על הכסף, ולאחר מכן היה נדמה שהקריירה של פאקיו דועכת אחרי הפסד אחד מפוקפק ואחד מפתיע. אלא שמאז נראה שהתאושש.
אז עכשיו, אולי משום שהוא חושש פחות מפאקיו, מייוות'ר טוען שהוא מוכן להילחם בפאקיו ב־2 במאי 2015. מאוחר מדי ומעט מדי. רציתי להוסיף כאן הסתייגות של "אלא אם כן הם יציגו קרב גדול לפנתיאון", אולם נדמה לי שקרב גדול כזה יותיר את אוהדי הענף מתוסכלים עוד יותר, עם מחשבות על היריבות האדירה שאף פעם לא היתה.
די ברור שמייוות'ר בחר בציניות את זמן הקרב. הוא חיכה לדעיכתו של פאקיו, בעל קצב החבטות שעלולות לקרוא תיגר על החומה הבצורה שהוא מייוות'ר בזירה; מחכה להשיג את הניצחון שכאילו חסר ברזומה, וזו באמת הצורה של הקריירה שלו - רזומה. בחירת יריבים ושמירה על מאזן מושלם. פאקיו חווה כמה הפסדים בקריירה, רובם בגיל צעיר.
האם פאקיו יסכים? קשה לי להאמין שלא, כי הוא יכול להצטייר בעיני אומה שלמה כמי שסירב לקרב הזה. האם זה יעלה לו בהפסד בנקודה לא מתאימה מבחינתו להילחם במייוות'ר? כנראה. עולם האיגרוף מבין את זה, אבל ממילא מעולם לא אהב במיוחד את מייוות'ר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו