ראש הממשלה בנימין נתניהו עדיין מתלבט אם לצאת חזיתית נגד התקשורת או להמשיך להבליג למרות טירוף המערכות הכללי שמתנהל סביבו. והטירוף הוא אכן טירוף. לא רק ברמה היסטרית אלא ממש ברמה היסטורית. נדמה שמקום המדינה לא היה גל עכור כל כך ואחיד כל כך סביב מטרה משותפת אחת - לסלק את נתניהו מהשלטון. ותיקי הליכוד נזכרו באחרונה בשתי תקופות דומות בתולדות התנועה: ב־99', שלהי כהונתו הראשונה של נתניהו כראש הממשלה; וב־81', סוף הקדנציה הראשונה של מנחם בגין אחרי המהפך.
בשני המקרים לא סלחו בשמאל, בתקשורת שעבדה עבורם ובאליטה האשכנזית ממרכז הארץ, למועמדי הימין שהעזו להתיישב על הכס הקדוש בלשכת ראש הממשלה. הראשון היה בגין. אחרי המהפך ב־77', לראשונה, הם חשו שנגזל מהם השלטון שבו החזיקו ללא מיצרים מקום המדינה. העליהום נגד בגין בחלוף הקדנציה היה קיצוני. המערך בראשות שמעון פרס כבר הריח את ריח הניצחון, אולם בסוף זה נגמר בהפסד צורב על חודם של 10,000 קולות בלבד. אותו הריח נישא בחוטמו של פרס עוד עשרות פעמים במהלך הקריירה הפוליטית הארוכה שלו, וכן אותה תחושת צריבה של החמצה שהגיעה לאחר מכן.
כך היה גם ב־96'. פרס נשאר פרס, רק שהפעם ניצב מולו מועמד צעיר ואנרגטי, שנראה היה חסר סיכוי בימים של אחרי רצח רבין. מאחר שאיש לא חשב אז שנתניהו יוכל לנצח, והעובדה שאת הכותרות ממילא גנבו האוטובוסים שהתפוצצו בחוצות הערים, מערכת הבחירות היתה מנומנמת למדי, עגומה משהו. הדרמה החלה רק בלילה שאחרי הבחירות, כשהפער לטובת פרס ככל שהתקדמה ספירת הקולות הלך והצטמצם, עד שחל המהפך ונתניהו החל להוביל. מאותו רגע החל נתניהו לנהל יחסי שנאה־שנאה עם התקשורת שלא הניחה לו לרגע.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
השיא היה במערכת הבחירות שלאחר מכן ב־99'. כולם חברו אז נגד נתניהו והמליכו את ברק. גל השנאה כלפי ראש הממשלה היה אדיר. לראשונה נשמעה אז בארץ הסיסמה, שתעשה קאמבק 16 שנים לאחר מכן: "רק לא ביבי".
עכשיו נדמה שכל השיאים נשברו. אם פעם היו אלה שני מחנות שמתגוששים בדרך לניצחון, עכשיו נכנסו כל מיני מפלגות אמצע, טרנד ונישה שמסבכות את התמונה, אולם דבר אחד משותף לכולם - כולם נגד נתניהו. וכפועל יוצא, נגד הימין.
גם אביגדור ליברמן, אחרי קדנציה וחצי במשרד החוץ החליט שהוא בשל, שהכל כבר קטן עליו. שראשות הממשלה היא יעד שעליו לכבוש ויהי מה. לכן סירב לממשלה חלופית בכנסת הנוכחית. לכן פירסם "תוכנית שלום" חדשה - כדי לאותת שהוא כבר לא במקום שהיה. שאל לו למחנה השני לפסול אותו בשל קיצוניותו. שבסיטואציה מסוימת הוא אף יכול להנהיג את אותו מחנה.
מרגע שהבין ליברמן שנתניהו לא מעוניין או לא מסוגל לצרף אותו לליכוד על ידי מיזוג שתי המפלגות, הוא פירק את הסיעה המשותפת והצטרף, באופן לא רשמי, לצד שבו יש לו סיכוי רב יותר לקבל את ראשות הממשלה לפחות ברוטציה. או כך לפחות סבר עד הסכם הרוטציה של הרצוג ולבני.
עובדה זו יוצרת בעיה קשה בקרב אנשי נתניהו. לך תשכנע מישהו שליברמן, שתמיד הוצג לא רק ימני אלא אף קיצוני, שמרצ הודיעה שלא תשב איתו, שתוקף את אבו מאזן בכל הזדמנות, שהקמפיין המרכזי שלו היה נגד ערביי ישראל, שיזם את החוק שנועד לפגוע בעמותות השמאל, ושכינה אפילו את נסיכי הליכוד "פיינשמקרים" כשתקף אותם מימין, שהוא עושה יד אחת עם המחנה השני. שעבור האינטרס שלו להתמנות לראש הממשלה, אפילו לשנה אחת בסוף הקדנציה, אין לו בעיה להעלות את בוז'י הרצוג לשלטון לשלוש שנים ולהפיל את ממשלת הימין. מי יאמין לזה? זה שבשמאל מתחילים להישמע קולות להמליך את ליברמן, העיקר להיפטר מביבי, וזה שכל הפרשנים כבר הוציאו את ליברמן ממחנה הימין כשהם מנתחים תוצאות סקרים, לא מספיקים כדי לשכנע שליברמן הוא לא ימין.
בינתיים הסכם הרוטציה של הרצוג ולבני די הורס לליברמן את התוכניות. רוטציה על רוטציה זה כבר משהו שקשה להעביר בציבור. מצד שני, למה שלא ידרוש זאת? הרי הרצוג כבר הוכיח שהוא מוכן לשלם. הוא, ליברמן, לפחות בא עם מפלגה. לבני באה בלי כלום.
אותה בעיה בדיוק יש לנתניהו עם משה כחלון. זה נכון שהוא אמר שהוא ליכודניק אמיתי בעד להחזיר שטחים, מה שהדליק נורה אדומה אצל כמה ליכודניקים אמיתיים - אמיתיים, אולם אם בוחנים היטב את הדברים הוא התייחס בכלל להסכמי קמפ דיוויד עם מצרים. בכלל, מהרגע שהגיע לליכוד נמנה כחלון עם חברי האגף הימני ביותר, מעולם לא הרים יד על ארץ ישראל, היה ממורדי הליכוד נגד שרון ומינה את מיכאל פואה, מבכירי אנשי משה פייגלין, ליועצו הקרוב. אז שהוא ייתן יד לעליית השמאל? הם שואלים ומייד משיבים: אין מצב.
הברית בין ליברמן לכחלון נחשפה עם חתימת הסכם העודפים ביניהם השבוע, עוד לפני אפילו שלכחלון יש מפלגה. השניים האלה עשויים לקבוע לא רק את גורל הקואליציה הבאה, אלא להחליט מי יהיה ראש הממשלה הבא. נתניהו או הרצוג, הימין או השמאל.
עכשיו השאלה היא האם אנחנו נמצאים ב־99' או ב־81'. לפעמים הגל הסוחף מצליח במשימתו ומעלה את השמאל (99'), ולפעמים הוא נכשל (81') והימין נותר בשלטון. רק אחרי 17 במארס נדע.
התאחדו מול המיתקפה
אולי מה שהיה השבוע במרכז הליכוד עשוי להיות רמז לאן נושבת הרוח. חברי המרכז התבקשו השבוע להצביע על הצעתו של נתניהו להקדים את הפריימריז לראשות הליכוד לסוף החודש, ולאפשר לו, לראשונה, להשפיע על הרשימה לכנסת באמצעות שני שריונים שיוכל לשלב בה. ההצבעה הוצגה כדרמטית וכמבחן כוח לנתניהו. ואז התחיל העליהום - בתחנות הרדיו ראיינו כל הבוקר חברי מרכז ממורמרים שהסבירו איך נתניהו דפק אותם ולמה הם בטוחים שהוא עומד להפסיד. באתרי האינטרנט סיקרו בהרחבה עתירות שהגישו במהלך היום מתנגדי ראש הממשלה, ובערב שידרו בטלוויזיה תמונות של חברי מרכז זועמים שהגיעו לכינוס באריאל. התחושה הכללית היתה שנתניהו למעשה כבר איבד את הליכוד. שגדעון סער יכבוש את התנועה בהליכה אם רק ייאות להתמודד. היו כבר כאלה שדיברו על תרחישים של פילוג ונטישת נתניהו. אבל אז הגיעו תוצאות האמת. נתניהו ניצח בגדול. עם סיכוי לא רע, אגב, שהמתקפות עליו במהלך כל היום הן שהגדילו את הפער ואולי אף הביאו לו את הניצחון על טס הכסף. הליכוד לא מדיח את מנהיגיו, ועם כל הכבוד למתקפות מבית, כשהמתקפה מגיעה מבחוץ, כולם ממהרים להקיף את המנהיג ולשמור עליו מכל משמר.
האיחוד השבוע במחנה השמאל, עם הצטרפותה של ציפי לבני לרשימת העבודה לכנסת, מחדד את המאבק בין הליכוד לעבודה. האינטרס של שני הצדדים הוא שידברו יותר על הליכוד והעבודה מאשר על מחנה הימין והשמאל. גם נתניהו וגם הרצוג מבינים שבבחירות הללו גודל המפלגה הוא שעשוי להכריע את הכף. אם רשימת העבודה־התנועה תהיה גדולה יותר מהליכוד, יגדל הסיכוי שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על הרצוג. אפילו אם גוש הימין יהיה גדול יותר. סיעת עבודה גדולה יותר גם תקל על ליברמן וכחלון להמליץ לנשיא על הרצוג.
אבל גם נתניהו מעוניין לייצר שיח שבו מדברים יותר על המפלגות ופחות על הגושים או המחנות. במקרה שלו זה בגלל שכבר אי אפשר לדעת מי איתו ומי נגדו. רגע אחד ליברמן שותף ובעל ברית של נתניהו, ורגע אחר כך הוא מטרפד הקמת ממשלה חלופית ותורם לנפילתו. נפתלי בנט, שהיום הוא בעל ברית, היה עד לפני רגע יריב שהואשם בהדלפות מהקבינט. מי יודע מה הוא יהיה מחר. לכן, הוא אומר, הצבעה לממשלה בראשותו עוברת רק דרך הצבעה לליכוד. אין מחנה, נגמר.
ספק רב אם המסר של מנהיגי הליכוד והעבודה יתפוס. הציבור התרגל להתמכר לטרנד, לחדש והלא מוכר, לתחושת התקווה הרגעית שמפיחים בהם מועמדים אחרים, שבדרך כלל גם מתפוצצים בקול גדול של אכזבה מהדהדת זמן קצר לאחר מכן. אותם רבבות שהצביעו ב־2006 למפלגת הגמלאים, הצביעו ב־2013 ליאיר לפיד, וכעת הם מתכוונים אולי להצביע לכחלון.
כך לפחות מקווה שר התקשורת לשעבר, אבי רפורמת הסלולר, שעל גביה הוא בונה עכשיו את מעמדו כנביא הורדת המחירים עלי אדמות. תמיד היה נחשב כחלון לחבר כנסת חברתי. לא רק בגלל שהוא מזרחי אלא בשל יכולתו לשאת בתפקידים בכירים ורמי דרג מצד אחד, ולהישאר עממי ונגיש מצד שני. תמיד מחייך, תמיד סבלן. החום שמוקרן ממנו לסביבתו הוא אמיתי. לגמרי לא זיוף.
הוא וגדעון סער נבחרו לרשימת הליכוד באותו זמן ב־2003. תמיד חלקו את המקומות הראשונים בפריימריז בליכוד. במדד הפופולריות המפלגתית זה אומר המון, מעבר ליכולת ליצור דילים ועסקאות מוצלחות עם קבוצות השפעה ופוקדים גדולים.
אבל בעוד נסיקתו של סער הובילה אותו לריחוק והתנשאות, והילת רוממותו נעשתה כל כך סמיכה עד שכבר לא יכול היה לראות איש דרכה, כחלון שמר על קירבה. חף מדיסטנס.
בעוד סער החליף את יועציו, שתמיד עזבו בטריקת דלת, בקצב יותר מסחרר מאשר לבני זרקה חברי כנסת, יועציו של כחלון נותרו נאמנים לו וקרובים אליו לא רק בכל התקופה שבה היה ח"כ ושר, אלא עד היום.
משום מה "חברתי" תמיד הולך עם "סוציאליסט". כמעט כל אחד שיישאל לאיזו אסכולה כלכלית משתייך כחלון, יספק תשובה זו. אולם למרבה האירוניה את רפורמת חייו, הורדת מחירי הסלולר, הוא ביצע דווקא באמצעות הכלל הקפיטליסטי הבסיסי ביותר: הגברת התחרות. נתניהו מקיים כבר שנים רבות הרצאות בעניין. בהקשר הזה הם ראו את הדברים עין בעין. הבעיה היחידה היא שכחלון רץ עכשיו לתפקיד שר האוצר וזה משהו שראש הממשלה לא מוכן לתת. לפיד אחד הספיק לו. את האוצר הוא מתכוון לשמור מכל משמר ולהעבירו רק לאחד משרי הליכוד.
לבני - עצוב עד שמצחיק
הסכם האיחוד בין הרצוג ולבני הוא בעל פוטנציאל נזק גדול למפלגות האמצע: לפיד, כחלון וליברמן. כשהקרב הבין־גושי מתחדש, הליכוד והעבודה יכולים לעלות ואילו כל השאר עשויים לרדת. בימין - יכולות להיפגע מפלגות נוספות כמו הבית היהודי ואולי גם ש"ס, כשאנשים יתחילו להפנים את העובדה שהצבעה להן עלולה להרחיק את נתניהו מהאפשרות להרכיב פעם נוספת את הקואליציה.
כמו שהאיחוד ביניהם יכול להצליח, כך הוא גם יכול להסתיים באכזבה אלקטורלית גדולה. לא רק בגלל התקדים של נתניהו וליברמן בבחירות האחרונות, אלא כי ייתכן שהצטרפותה של לבני למפלגת העבודה היא כבר נטישה אחת יותר מדי. לבני כבר הפכה לבדיחה של עצמה. תרומתה העיקרית למערכת הפוליטית היא הכותרות שהיא מייצרת אחת לכמה זמן, המבשרות על עזיבת מפלגה והקמת מפלגה. כשמדובר בלבני, אפילו המילה אופורטוניזם כבר נעלבת שמשתמשים בה. זה כל כך עצוב שזה מצחיק.
לפחות היה יכול להיות מצחיק לולא זה היה על חשבוננו, ולולא היה מעורב בזה תפקיד רציני למדי - ראש ממשלת ישראל, שלבני סחרה בו השבוע באופן שמטיל צל כבד על מעט שיקול הדעת שעוד היה מי שסבר שיש לה.
אבל זה לא העניין היחיד שהביא לתחושת מועקה להיתקע בגרונם של לא מעט; זו גם הבוגדנות חסרת הגבולות הזאת, שגורמת ללבני לזרוק את אנשיה פעם אחר פעם, כטישו משומש, בלי להניד עפעף וללא נימה קלה של רגשות אשם.
אחרי התבוסה לשאול מופז בקדימה ופרישתה מהפוליטיקה זכתה לבני לייצוג של סיעה בינונית עוד באותה כנסת. היה זה אחרי ששישה ח"כים הסכימו לנטוש את מפלגת הבית ולחבור אליה. זה היה מבחינתם הימור לא קטן, שכן גורל שתי המפלגות - קדימה והתנועה - היה לוט בערפל באותה מידה באותם ימים. רובם עשו זאת מתוך הערצה ללבני ונאמנות אין קץ כלפיה. אולם אחרי שלקחה את מיליוני השקלים שהוענקו לה בזכותם דמי מימון מפלגות, השליכה אותם לבני מעל פניה ולא שיבצה איש מהם במקום ריאלי ברשימתה לכנסת, מלבד מאיר שטרית, שכלל לא נמנה עם אנשיה, ושדאג למקומו בהתחייבות בכתב.
כעת היא עושה זאת שוב, עם ח"כים אחרים. בלי שלום, בלי תודה ובלי סליחה. כמו באותו תשדיר: שתית, נהנית? יאללה למיחזורית. ניפגש במפלגה הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו