תראו מי שמדברים

אם אני מנחש נכון, בנימין נתניהו מצטער על פירוק הקואליציה ועל ההחלטה ללכת לבחירות. הוא מצטער כי לא היתה סיבה אמיתית למהלך הדרמטי הזה; כי הוא אינו יודע מה יולידו הבחירות האלה; כי הוא פוגש עכשיו את בן טיפוחיו עד לפני שנתיים, משה כחלון, עם כרטיס ביקור חברתי ומבין מה גודל האבידה; כי מצבו בסקרים, עם פתיחת מערכת הבחירות, אינו מזהיר במיוחד. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

נתניהו מצטער כי הוא סופג עכשיו אש פוליטית, מבית ובעיקר מבחוץ, שלא ספג מעולם; כי בבחירות האלה יותר מבעבר יחסרו לו בכוורת אנשי ליכוד עם שורשים והדר בית"רי; כי בלי אנשים מסוגם של בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן עלול הליכוד לאבד את הדימוי של מפלגת ימין הפוזלת למרכז ומקיאה מתוכה את הקנאים. 

במילים אחרות: לנתניהו חסרים סמלים ואנשים עם משקל סגולי ממשי - אנשים מרשימים שהוא יכול להישען עליהם ולהציבם בחלון הראווה של המפלגה. הוא בבעיה אמיתית.

אלו אפוא ימים של בחירות, של אקרובטיקה לשונית, של סיסמאות ושל פיזור הבטחות. כדאי להוציא עט ונייר ולרשום את המתנות והסוכריות שראש הממשלה ויריביו ממפלגות המרכז והאופוזיציה מתחייבים להרעיף על הציבור. בנושא הזה כולם טובים בעונת החיזורים.

"ממשלת אין לי" הופכת בן רגע ל"ממשלת יש לי"; הרצוג שיכור הסקרים כבר מבטיח מהפכה בשישה חודשים; כחלון מצידו כבר נושא עיניים לאוצר - השמיים הם כרגיל הגבול. 

אפשר לגזור ולשמור את רשימת הסוכריות כי היינו כבר בסרטים האלה. למעט זהבה גלאון ממרצ, שהדגל החברתי והמדיני שלה הוא חד וברור ואפשר להאמין לכל מילה שלה - כל האחרים לא בהכרח מתכוונים למה שהם אומרים. הם מבטיחים ומהר מאוד שוכחים.

פתאום יש כסף?

השבוע, למשל, נזכר נתניהו להבטיח לציבור להוריד לאפס את המע"מ על מוצרי המזון הבסיסיים ולהכפיל את ערבויות המדינה לחיילים קרביים - כאילו שלא ניתנה לו הזדמנות לעשות זאת בשנות שלטונו הארוכות. 

כאילו שהצעת מע"מ אפס על מוצרי יסוד לא הונחה על שולחנו לפני כמה חודשים, הן על ידי אופיר אקוניס מהליכוד והן על ידי עמיר פרץ מהתנועה, והוא אישית דחה אותה. כאילו שדווקא עכשיו, לגמרי במקרה, נפל לו האסימון.

פתאום עכשיו יש כסף בקופה? פתאום עכשיו, כשברור שהנושא החברתי יהפוך לזירת קרב גם במערכת הבחירות הנוכחית, ראש הממשלה מנסה להצטייר כחברתי? שכחנו את המלצות ועדת אללוף למלחמה בעוני המעלות עדיין אבק במגירותיו?

פתאום אנשי בוז'י הרצוג, שלא רצו את יחימוביץ' החברתית, מודאגים מיוקר המחיה ומבעיות הדיור של הצעירים? פתאום עכשיו הם מניפים את דגל הצדק החברתי?

פתאום אריה דרעי, ששנים זנח את שכבות המצוקה לטובת העשירים והשבעים, חוזר לתחפושת האיש שדואג לאנשים שעל הרצפה? למי שחרד לשכר המינימום שלהם?  

פתאום יש בחירות וכולם הופכים לאנשים עם רגישות חברתית? כולם נורא־נורא־נורא דואגים לחולים, לזקנים, לעניים, לאימהות החד־הוריות ולחיילים המשוחררים? פתאום העוני מדיר שינה מעיני מחפשי השררה? 

אם כך, מדוע אנשי הליכוד, יש עתיד, העבודה והתנועה לא שילבו ידיים לפני פיזור הכנסת, לטובת כמיליון עובדי קבלן המועסקים במוסדות ממלכתיים בשכר רעב? מדוע הם לא החליטו כי בדומה להסכם שנחתם בין התעשיינים להסתדרות במגזר הפרטי, גם עובדי הקבלן במוסדות מדינה ייהנו מהעלאת שכר המינימום ב־700 שקלים במשך שנתיים (מ־4,300 שקלים ל־5,000 בארבע פעימות)?

מדוע אפילו את התוספת הזעומה הזאת, שהיא בבחינת לעג לרש, החברתיים האלה לא העבירו בכנסת לפני פיזורה, אם באמת אכפת להם מהעובדים? מדוע הם לא הרימו קול צעקה? כמה ציניים עוד יכולים להיות המחוקקים האלה?

זאב בעור של כבש  

אחד הקוראים הסב את תשומת ליבי כבר לפני שבוע לתוכנית השלום של אביגדור ליברמן. לא לצחוק, זה אמיתי אמיתי: ב"ידיעות אחרונות" פורסמה באותיות קידוש לבנה ידיעה המבשרת לנו כי שר החוץ, אביגדור ליברמן, שוב מוכן לוותר על חלק מהשטחים. 

יש לו מתווה לשלום אזורי, דיווח הכתב יובל קרני, יש לו רעיונות להסדר מדיני כולל, יש לו תוכנית מגובשת שהוא יציג אותה בקרוב בפני בכירים במדינות אירופה ובארה"ב. תאמינו לו, הוא כאילו מבקש, שלמות העם חשובה לו משלמות הארץ.

למה אני לא מאמין שנולדה לנו יונת שלום חדשה? כי ליברמן ברגעי מצוקה יודע להפוך לזאב בעור של כבש. כי הוא שחקן מוכשר. 

השר הזה קם בוקר אחד, הביט ימינה אל מחוזות הבית הפוליטי שלו וגילה שמתחיל להיות צפוף שם. מצד אחד, בנימין נתניהו המתרחק מהמרכז בניסיון לקושש עוד ועוד קולות מהמתנחלים; מצד שני, נפתלי בנט שמפלגתו נראית כמו קופסת גפרורים גדולה. פחד אלוהים.

מה עושים במצב הזה? איך מנסים לשמור לפחות על מספר המנדטים שיש לישראל ביתנו?

ליברמן מצא תשובה: פוזלים למרכז ואפילו לשמאל המתון. עושים מה שעשו בשעתו אריה דרעי, אריאל שרון ואהוד אולמרט כשמצבם הפוליטי היה בכי רע בגין פרשיותיהם השונות. 

הם הפכו אז לשוחרי שלום, חצו קווים, וזכו לחיבוק חם של חלק מאנשי השמאל. הם צברו אז תמיכה של אלפי יונים על חשבון היונים האמיתיות. אם הטיפשות היתה כואבת, אמר אז מי שאמר, הרבה אנשי שמאל היו צועקים יום ולילה.

זה כנראה הרקע לתוכנית החדשה של ליברמן. זה כנראה אחד השפנים שלו במערכת הבחירות הנוכחית. אין לי הסבר אחר להתנהגותו.

ובכל זאת, אם יורשה לי, עצה קטנה לשר החוץ: לפני שאתה מתחפש לזהבה גלאון ומציג תוכנית שלום, תעשה שלום עם שלטון החוק. תכיר בו באיחור של שנים, תנתק קשרים ממרטין שלאף מאוסטריה וממפוקפקים אחרים, תתמוך בנעילת שערי הכנסת והממשלה בפני עבריינים.

כאן הבעיה שלך, אדוני השר, כאן הכל מתחיל. אתה יודע על מה אני מדבר. אתה יודע שהאויב האמיתי של המדינה הוא השחיתות השלטונית. אני לא מפתיע אותך באמירה הזאת.

בשבוע שעבר, אזכיר ברשותך לקוראים, אושרה בוועדת השרים לחקיקה הצעת החוק של ח"כ משה מזרחי המכפילה את תקופת הצינון של עבריינים המבקשים להיבחר לכנסת מ־7 שנים ל־14. כלומר, בפועל יינעלו השערים בפני עבריינים. הטירוף ייפסק.

מי תמך בחוק הזה? לימור לבנת, גלעד ארדן, ציפי לבני ויאיר לפיד. ומי התנגד? השרים יאיר שמיר וסופה לנדבר, ושיא החרפה והציניות - השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ'. 

לא נפלה כאן טעות: השר לביטחון הפנים מוכן שעבריינים לשעבר ינהלו את המדינה. אין לו בעיה עם זה.

הנדוניה שמקבל הרצוג

אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, לא הייתי ממהר לברך על המוגמר ברומן החם שבין ציפי לבני ליצחק הרצוג. זה קצת מוקדם. לא ברור איך תיראה הרשימה הסופית ומה יקרה בסקרים בעוד חודש־חודשיים. כשהפריימריז מעבר לפינה, לא הייתי מהמר על כלום.

בעוד רגע תתחיל האינתיפאדה הפנימית, יצופו החשדות והאינטריגות, ייחשפו הרשימות השחורות, ואולי גם מיפקדי הארגזים. עוד רגע יבינו אנשי העשירייה השנייה שהם עלולים להידחק החוצה; שהדלת ננעלת בפניהם גם כדקורציה, שלאלפי הצעירים שהצטרפו למפלגה בעידן יחימוביץ', אין כבר הרבה השפעה.

בעוד רגע יגיעו לעמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת התלונות הראשונות, תפרוץ הצחנה ויתחילו חיסולי החשבונות. אין לי כוונה לקלקל את השמחה למישהו, אבל בדרך לאותה חתונה כדאי לשים לב לנדוניה של ציפי לבני לחתן השמחה, יצחק הרצוג: קוד אתי חשוב שהיא הגישה לכנסת ערב פיזורה. אחד מסעיפיו החשובים: לחברי הכנסת אסור לשתוק בחקירות במשטרה.

הרצוג יתמוך בקוד הזה? האיש ששתק בחקירתו בפרשת עמותות ברק, יאמץ פתאום את ההצעה הנכונה והחשובה? מה זה אם לא סטירה מצלצלת, ללא כוונת מכוון, של לבני לשתקן המפורסם?  

כישלון השופט דנציגר

אילו הייתי השופט יורם דנציגר מבית המשפט העליון - הייתי שואל את עצמי מה אני מחפש במבצר שלטון החוק. מה אני עושה שם עדיין אחרי מה שהתגלה, פורסם ושודר בעניין התנהלותי האישית, המקצועית והציבורית. איך אני, יורם דנציגר, עם הרקורד הבעייתי שלי, ממשיך לשפוט אחרים?

שאלה טובה שהתשובה עליה אחת: אני לא ראוי לתפקיד הזה. אני לא מתאים. עלי לפנות את כיסאי לטובת מי שלא דבק בו רבב. 

ואכן, מי שכיהן בשעתו כפרקליט פרטי של ראש עיריית בת ים, שלומי לחיאני, בתקופה בה קיבל עבודות מהעירייה; מי שלא הבין בעצמו כי מאדם כמו לחיאני, בעיקר אחרי שנחשפו פרשיותיו, צריך להתרחק; מי שנחקר באזהרה במשטרה וסגירת תיקו מחוסר אשמה (על פי החלטת היועץ המשפטי) לא סילקה את העננה מעל לראשו - אסור שישפוט אחרים. זה צריך להיות לכאורה ברור מאליו. 

משפטן מנוסה כמו דנציגר אמור להבין שאסור שידבק בשופט אפילו בדל של חשד; שבמקרה שלו, ציבורית, מדובר בהרבה יותר מאשר "בדל"; שהסיפור שלו מכתים את המערכת המשפטית כולה; שהוא גורם לכרסום נוסף באמינותה. 

ולמרות זאת, דנציגר נצמד הלאה לכיסא הרם. הוא שובץ בשני הרכבי הערעור המתנהלים בבית המשפט העליון - אחד בתיק טלנסקי ושני בתיק הולילנד - ובסוף נאלץ לפרוש משניהם.

בתיק הולילנד הוא פינה את כיסאו לטובת השופט יצחק עמית משום שפרופ' קנת מן, סנגורו של הנאשם אורי שיטרית, הוא חבר שלו; בתיק טלנסקי זה קרה לפני כשבוע משום שסנגורו של אולמרט, עו"ד אייל רוזובסקי, היה במקרה גם הסנגור שלו בפרשיות בת ים.

מתי התחיל רוזובסקי לייצג את אולמרט בתיק מעטפות טלנסקי? לפני כארבעה חודשים ולא במסתרים חלילה. שמו התנוסס בכל העיתונים והוזכר ברדיו ובטלוויזיה. ולמרות זאת - דנציגר שתק. הוא לא פסל את עצמו, לא ראה לנכון להודיע כי הוא נגוע בניגוד עניינים לכאורה, לא הרחיק את עצמו מייד מהתיק. זה כנראה לא הפריע לו. 

רק לפני כשבוע, יומיים אחרי שידור כתבת תחקיר בערוץ 10 בעניין סגירת תיקו, החליט הנשיא אשר גרוניס לשים קץ לשערורייה: הוא פירסם הודעה שלפיה דנציגר אינו יכול להמשיך לדון בהליך (פרשת טלנסקי), ולכן "יבוא במקומו השופט יצחק עמית". הנשיא כיבה את האש רגע לפני שהלהבות פרצו החוצה.

מה עוד צריך לקרות עכשיו כדי שדנציגר יסיק מסקנות אישיות? 

לא הרבה למען האמת: שכל ישר. יושרה ציבורית. הודאה בכישלון. הכרה בכך שאסור לו להיות שופט בישראל.

תשלומי הכופר בלאומי

עוזי דיין ומיכל שבת המשיכו באחרונה לעקוב אחרי טיפול בנק ישראל בחשדות החמורים שהעלו חברות הכנסת זהבה גלאון ותמר זנדברג ממרצ בפרשיות בנק לאומי בניו יורק. 

כזכור, פנו השתיים לפני כחודשיים לשר האוצר ולמפקח על הבנקים וביקשו לבדוק את הנושא הבא: האם בנק לאומי החליט לשלם בארה"ב כופר של מיליארד שקלים כדי למנוע חקירה של נושאי משרה בבנק בפרשיות הונאת שלטונות המס בניו יורק בידי לקוחות הבנק? ועוד ביקשו הח"כיות: להטיל אחריות אישית על החשודים בבנק בביצוע העבירות בחו"ל.

התלונה הונחה גם על שולחן המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט, וזה בדק אותה והשמיע צפירת הרגעה: "בנק לאומי דיווח לממונה על הבנקים כי ההסדרים המתגבשים עם משרד המשפטים האמריקני מתייחסים רק לבנק. מכאן שהסדרים אלה אינם מקנים לנושאי משרה או לעובדים אחרים חסינות או פטור".

למען הסר ספק, חידד עו"ד ליכט והבהיר: "תשלום שמעבירה חברה במטרה לשחרר נושא משרה מקיום הליך פלילי, דומה במהותו לשיפוי נושא משרה בגין תשלום קנס או כופר שהוטל עליו במישרין. אנו סבורים שתשלום כזה מנוגד להוראות חוק החברות". 

במילים אחרות: תשלום הכופר נועד לחילוץ הבנק לבדו - לא עובדיו, לא שליחיו, ולא מי שהיו מעורבים בתרמית. במכתבו של ליכט אין תשובה לשאלה מתבקשת מה נעשה בעניין האחרונים: האם הם עדיין עובדים בבנק? האם האנשים שנתנו את ההוראה סולקו מההנהלה וחוייבו להחזיר בונוסים?

קשר השתיקה בקטע הזה עדיין נשמר. אפס שקיפות כמקובל בבנק לאומי. אפס שקיפות גם בבנק ישראל שהופך שותף לשערורייה הזאת.

"החטא הנורא"  

עו"ד אלי זוהר, חברו ופרקליטו הצמוד של אהוד אולמרט, נחשב תמיד לאיש הרגוע והממתן במשרדו. למבוגר האחראי. בצדק רב: הוא לא נוהג להשתלח ביריבים, הוא לא מטיל אבני בליסטראות במשטרה, בפרקליטות ובתקשורת, הוא שומר על כללי משחק מכובדים.

השבוע חרג זוהר ממנהגו כאשר בוועידת העסקים של "גלובס", בפאנל שעסק ב"פשיעה כלכלית", ירה לעבר סנגורה של שולה זקן, עו"ד עופר ברטל, כמה חיצי ביקורת. ירה ואני בטוח שהוא כבר מצטער עליהם.  

על מה יצא הקצף? על כך שברטל שיכנע את זקן, לטובתה, לחתום על עיסקת טיעון עם הפרקליטות; להיות עדת מדינה; לחשוף את הקלטות נגד אולמרט ואחרים, ובהם גם עו"ד נבות תל־צור. הוא חסך לה בכך שנות מאסר ארוכות.

החטא הנורא של ברטל מבחינת זוהר: הוא סיבך בעצותיו לזקן את תל־צור בחשדות לשיבוש החקירה. רוצה לומר: נאמנותו היתה ללקוחה שלו ולא לחבר למקצוע שהוא מאוד מעריך. "מעשיו של ברטל, שהובילו לחקירת תל־צור", אמר זוהר, "שחורים משחור. אני לא הייתי מתנהג כך".

היו לזוהר עוד כמה פנינים, כמו סלידה מ"פאניקת השחיתות" כלשונו, כאילו הבעיה היא הפאניקה ולא השחיתות עצמה; או כמו סלידתו מעדי מדינה שאותם כינה "אנשים מגעילים". עו"ד ברטל לא התאפק והזכיר לו את לקוחו הרב פינטו: מעניין, לפעמים עד מדינה הוא טהור בתנאי שאתם מייצגים אותו... 

בהשתתפות: מיכל שבת, עוזי דיין

motig@israelhayom.co.il | uzid@israelhayom.co.il | michals@israelhayom.co.il טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו