קארה אמבר נשמע כמו שם של כוכבת סרטים למבוגרים או זמרת פופ משנות השמונים, אבל צר לי לאכזב אתכם. קארה אמבר הוא סוג של לתת, אחד מחומרי הגלם העיקריים המשמשים לייצור בירה. הוא מתחיל את דרכו כמו כל לתת. גרגרי שעורה מושרים במים עד שהם מתחילים לנבוט, ואז עוצרים את הנביטה באמצעות חום. מה שמייחד את קארה אמבר הוא הקלייה, תהליך שהופך אותו לכהה ומתקתק יותר ואת הבירות שמבשלים איתו לכהות ועשירות בהתאם.
הפגישה שלי עם קארה אמבר לא היתה מתקיימת אלמלא החליטה חברת מבשלות בירה ישראל להוסיף למתכון של טובורג רד הוותיקה את הלתת הנחשק, שאפשר למצוא בדרך כלל במתכונים של בירות בוטיק. לרגל יום הולדתה ה־135 של ויירמן, המלתתה שבה מייצרים את קארה אמבר ועוד 84 סוגי לתת, הרחקנו אל העיר במברג בבוואריה כדי להכיר את קארה אמבר מקרוב, אבל לפני הכל חגגנו קצת.
יום ההולדת התקיים בחצר המלתתה, בין מגדלי לבנים אדומות שבעבר השקיפו על במברג מרחוק וכיום נמצאים במרכזה. מעל אש פתוחה באחת הפינות נצלה שור שלם, בדוכן שלידו יכולנו להצטייד בכמה סוגי נקניקיות, ובבר שהקירות שלו מכוסים בשלטי פרסומת של בירה מימים עברו, המתינו הבירות שמבושלות במלתתה, כחלק מביקורת האיכות ופיתוח המוצרים.
אלה היו בירות צלולות ומרעננות שיכולנו לשתות בלי סוף. סבינה ויירמן בעלת המלתתה ובתה פריצי, המיועדת להמשיך את דרכה, הסתובבו בין האורחים בתלבושת מסורתית כדי לוודא שכולם נהנים. האמת? די נהנינו.
את תחילתו של יום המחרת בילינו בניקיון הרכב. הרצפה היתה מכוסה בשכבה של שברי חטיפים, בקבוקים ריקים ונתחי שור צלויים שלא הצלחנו לגמור מהצלחת. אנדיאס ריכטר, מנהל האיכות של ויירמן וסומלייה בירה, חיכה לנו במלתתה ולקח אותנו לסיור בפס הייצור. התחלנו באזור הדיש והניפוי, שם גרגרי שעורה דו־טורית המגיעים מהשדות של סקסוניה, צפון בוואריה וצ'כיה, נשפכים למכונות שמפרידות את המוץ מהתבן.
כשהגרגרים נקיים הם עוברים למכלי ההנבטה. אלו הן בריכות פתוחות בסדר גודל של בריכות שחייה אולימפיות, שמעניקות לגרגרים את תנאי החום והלחות האידיאליים לנביטה. הגרגרים שהחלו לנבוט עוברים לחימום באולמות ייעודיים, ואלה שמיועדים להפוך ללתת כהה מוכנסים לתופי קלייה מסתובבים ומקבלים מנה שווה של חום מכל הצדדים.
בארוחת הצהריים, שכללה ארבע סוגים של נקניקיות, העדפנו לאכול וייסוורסט - נקניקייה לבנה עם חרדל חריף. "אתם לא יכולים לאכול את זה ככה", נזפה בנו קתרינה ממחלקת הנהלת החשבונות של ויירמן. היא נראתה מזועזעת, "אתם חייבים חרדל עם דבש". תיקנו את הטעות ויצאנו לסיור בבמברג.
במרכז העיר, שלא הופצצה במלחמת העולם השנייה, נמצאים לא מעט מבנים עתיקים ובאחד מהם, זה שעניין אותנו יותר מכל, שוכן בית הבירה של מבשלת הלר. המבשלה שנוסדה בשנת 1673 ידועה בזכות שלנקרלה - הבירה המעושנת שלה, שמקבלת את טעמה מלתת שנקלה על אש פתוחה. באקלים התל־אביבי אני מניח שהייתי מוותר עליה בנימוס, אבל כשהערב הבווארי החל לרדת וישבנו במסעדה של המבשלה מול מנות עשירות ומחממות, היא היתה בחירה מעולה. חוץ מזה, לא היתה שם בירה אחרת.
את היום השני והאחרון שלנו התחלנו בטעימת שנאפס באחת המזקקות השייכות לוויירמן, ומשם המשכנו אל אסמי השעורה הענקיים מחוץ לעיר. אחרי שקיבלנו הסברים על השיטות לבדיקת גודל גרגרי השעורה ורמות הלחות שלהם וטיפסנו במדרגות מתכת אל ראש אחת מממגורות אחסנת התבואה הענקיות, נפרדנו מהמארחים ויצאנו לדרכנו הביתה. את קארה אמבר אני אשמח לפגוש שוב בכוס הטובורג האדומה שלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו