דבר אחד חיובי כבר יצא מטקס קבלת התורה של בן ה־7 - המציין את תחילת לימודי התורה במסגרת תוכנית הלימודים - לפחות כבר לא נצטרך לשמוע את הילד שר כל היום ברחבי הבית "שישו ושמחו בשמחת תורה" במסגרת האימונים הבלתי פוסקים שלו לקראת היום הגדול. יום שבאופן אישי קשה לי קצת להזדהות איתו או להתרפק עליו בנוסטלגיה לאור העובדה שאני עצמי גדלתי בקיבוץ חילוני כחוטאת גמורה. אצלנו לא ביזבזו זמן על שטויות כמו קבלת תורה אלא הקדישו אותו לטקסים נחוצים יותר כמו ליפוף במשך שלושה חודשים תמימים של בד יוטה על חוט תיל לכתובת האש "אנו נכונים!" במסגרת חגיגת הבר־מצווה הכיתתית ברוח הפלמ"ח, טקס שכלל בשיאו גם קפיצת מוות ממגדל לברזנט מתוח וריצה חפוזה דרך שער אש לעיני הורים מבועתים.
אין לי שום דרך לדעת בוודאות, אבל אני מנחשת שגם הקדוש ברוך הוא - אם אכן טרח לעקוב מלמעלה אחרי ההכנות לקבלת התורה - חש הקלה מסוימת על כך שחלקנו בטקס תם, וחתן השמחה כבר לא מסתובב ברחבי הבית ומשמיע שירי הילולה לתורה ולקב"ה כאילו היה טנק מצוות של חב"ד. הילד, שיהיה בריא, שופע כישרונות מכל סוג, אבל דווקא שירה אינה נמנית עם יכולותיו הבולטות. אם להיות יותר מדויקים, הילד, בדומה לאביו, מזייף קולות כמו קלפי בבחירות מקומיות בבית שמש. למרות התלהבות שחסידיו של הבעש"ט יכולים רק לשאוף אליה, ביצועיו ל"דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו" לא יפתחו כנראה שערי שמיים, ואם כבר יש יותר סיכוי שיגרמו להם להיסגר בטריקה. לא משהו שעם ישראל יכול להרשות לעצמו בזמנים טרופים כאלה.
• • • •
אתם יכולים לתאר לעצמכם את תחושת ההקלה הלאומית שלי כשהתברר ברגע האמת, בעודנו יושבים בבית הכנסת במהלך הטקס, שספציפית בשיר המאתגר מוסיקלית הזה מלווה את החתנים והכלות הנרגשים מקהלת בית הספר, ואיזו מקהלה - בחיי, לא פיספסו אפילו תו. המקהלה הדייקנית נותנת את הטון, וילדי כיתה ב' הניצבים על הבמה לבושים לבן מצטרפים אליה פה ושם בקולות של מלאכים זכים המתאמצים להניע מכונית בבוקר קר. אולי לא ביצוע מושלם מבחינה מוסיקלית אם אתם שופטים קרי לב ב"דה וויס", אבל מספיק מעל הראש כשמדובר כמו במקרה שלי, באמא ממוצעת. עוד לא הגיעו ל"וכשהלב מהשירה מתמלא ומשתוקק לארץ ישראל" ואני כבר מתחילה לדמוע בלי שליטה.
לא להיבהל - אחת מתופעות הלוואי המביכות אצלי מאז הפכתי לאמא היא נטייה לא רצונית לייבב בכל סיטואציה המשלבת את ילדיי פלוס חג או מועד שיש להם אזכור קלוש כלשהו בלוח השנה פלוס פלייבק. בכיתי גם ב"באנו חושך לגרש" בחנוכה כשזאטוטי הגן נכנסו מנופפים בסטיק לייטים זולים מתוצרת סין. "תראה איך היא מנופפת בידיים... (משיכה באף) גם בימין וגם בשמאל... (משיכה באף) ומצליחה לצעוד קדימה באותו הזמן!"
אני לא באה לגרוע חלילה מקדושתו של הרגע, אבל יש מצב שלבכי המזכך הזה של אהבה אימהית טהורה התגנבה גם דמעה או שתיים של צער טהור על עוד בוקר שישי שנחרב. אח, מי יזעק את זעקתו של בוקר שישי החבוט, היום חסר הזכויות והמנוצל ביותר בשבוע. חלון הזדמנויות נדיר לבית קפה ולעיתונים שנחמס שוב ושוב על ידי מערכת חינוך חסרת לב. מה עוד לא הוטל על יום שישי האומלל: טקס קבלת תורה, פיקניק לילדי קבוצת "סחלבים", שתילה בשיתוף ההורים של ערוגות גינה, הכנה משותפת בכיתה של חנוכיות לחג. לא פלא שאלוהים ברא את האדם דווקא ביום השישי. בטח היה חסר לו הורה מלווה לטיול שנתי לצפארי.
במקרה של טקס קבלת התורה אני מודה שהרגשות המעורבים שלי לא נגזרו רק מהשיבוץ בשבוע. זאת אומרת, אשמח מאוד שהילד ילמד תורה בבית הספר לצורך השכלה כללית, וכחלק ממטען תרבותי שרלוונטי לזהותו, אבל כאישה עם תפיסת עולם חילונית ורציונלית, ששולחת את ילדיה לבית ספר חילוני ורציונלי, ובתקופה שבה ערכים אנושיים בסיסיים, וסתם תבונה פשוטה, נרמסים מסביב בשם דתות באופן יומיומי, ממש לא דחוף לי שבני "יקבל" את התורה בבית כנסת כשלראשו כיפה מבהיקה. אשמח להסתפק בזה שילמד אותה בכיתה. באותו האופן אני גם לא מצפה שהילד יקבל באווירה של קדושה את האנגלית או המתמטיקה, שכנראה ישמשו אותו יותר בחיים. מספיק בשלב הזה שילמד את לוח הכפל.
ייאמר לזכות הצוות החינוכי ששם את הדגש בטקס פחות על תכנים דתיים ויותר על ערכים אנושיים, ובראשם "ואהבת לרעך כמוך". עכשיו צריך רק לקוות שיפעילו אותן תבונה ורגישות במה שנוגע לסינון מתון של מידע. זאת אומרת, אני לא מציעה להתערב בטקסט האלוהי, אבל לאור נטייתם של ילדיי ללכת מכות על רקע בחירת פרק בבובספוג, לא בטוח שכדאי לחשוף אותם בשלב הזה לסגנון פתרון הסכסוכים של יוסף ואחיו או קין והבל. למה להכניס רעיונות לראש.
• • • •
התהיות הקיומיות האלה לא הזיזו כאמור לילד, שכל הזמן הזה המשיך להתכונן בהתרגשות לקראת יומו הגדול, כולל שינון, דקלום, שירה נרגשת וחזרות מפרכות על הכוריאוגרפיה המוקפדת. אני מביטה בו מהסלון שר מול יוטיוב בפעם המי יודע כמה את שיר האירוויזיון הסנטימנטלי "אמן" עם הזמרת ליאורה. מה יש לומר, משה עשה פחות הכנות כדי לקבל את התורה בהר סיני.
למרבה הצער, מייד אחרי הטקס היפה נפל על הצדיק שלי דכדוך מסוים. ככה זה בחיים, חשוב לקבל את התורה אבל לא פחות חשוב ללמוד לקבל אנטי־קליימקס. "אין מה לעשות, מתוק שלי", ניסיתי לנחם, "אנחנו מצפים בהתרגשות למשהו שבסוף נגמר נורא מהר, אבל אחר כך אפשר להתחיל לצפות בשמחה למשהו אחר". נדמה לי שזה עבד והילד התעודד, או כפי שהוא העיר בהתרגשות: "למשל, לטקס רבין?!"
(איור: יעל בר)