אחד (שלא) יודע

היה פעם דוכן פלאפל בשוק מחנה יהודה. הוא לא היה הכי טוב בסביבה וגם לא הכי גרוע, ואני לא זוכר שהיה שלט מעל, אבל כולם קראו לו "הבלונדיני", בעיקר מכיוון שהאיש שדחף את הכדורים והסלטים לתוך פיתות היה תימני גוץ ושחור כפחם. מין הומור ירושלמי שכזה. לו היה תל־אביבי, מן הסתם היה מתהדר בתואר "פלאפלייר", או מכנה את המנה שלו בשם "קבבוני חומוס, על מצע ירקות העונה ונגיעות טחינה מעורסלים בפוקצ'ה ים־תיכונית". מכיוון שהיה ירושלמי, הוא פשוט שאל אותך בקול הכי צרוד בעולם: "פיתה או אשתנור?" וכשאמרת לו: "פיתה", היה מרים חצי מבט ואומר: "ידעתי". "חריף?" הוא היה שואל. ענית "כן" - הבלונדיני היה אומר: "ידעתי". וגם כשענית בשלילה, היה צורד "ידעתי", בשיא הרצינות ובקול שרכש את חספוסו החצצי משנים רבות של דיאטת מרלבורו וערק ומשימוש מופלג ולא הכי זהיר במיתרי הקול בכל שבת ביציע של אוהדי בית"ר. וכך זה המשיך עם החמוצים, הטחינה, העמבה והצ'יפס. וכל מנה שאי פעם הזמנתי שם, לפני עשרים שנה ויותר, היה חגיגה של "ידעתי".

מפעם לפעם אני נזכר בבלונדיני. לא כל כך בזכות הפלאפל, אני חייב להודות. זה קורה לי בעיקר כשאני שומע פרשנים פוליטיים לענייני כל מיני. הטון הכללי הוא אותו "ידעתי" ישן וטוב, ורק הקול הצרוד ההוא חסר לי שם.

הנה, השבוע שאלו אותי אם אהיה מוכן להגיע לאולפן טלוויזיה באחד הערוצים ולשמש פרשן פוליטי. בתגובה שיחררתי את הגיחוך השקט ביותר שאני מסוגל להפיק. אני משוכנע שבעבר השני לא שמעו כלום. בכל אופן, סירבתי בנימוס. כלומר, אמרתי שאני נורא עסוק. אני לא פרשן פוליטי ואין לי מושג מה הפירוש העדכני של התואר הזה. דבר אחד אני בכל זאת יודע: כמו כולנו, גם לפרשן הפוליטי יש דעה ועמדה לגבי כל מה שמתרחש סביבנו, אבל ברגע האמת, כאשר דרמה אמיתית מתרחשת בשלולית הפוליטית, יהא זה מפץ, מפח או מהפך - כמעט כל הפרשנים המקצועיים נתפסים עם המכנסיים למטה. מופתעים ונדהמים כאחרון ההדיוטות שבבית, וכמי שאין בזיכרונות הסמארטפון שלו את המספר של כחלון. ההבדל המשמעותי בינינו לבינם הוא שהפרשן המקצועי לוקח את זה באופן אישי. כשהמציאות טופחת על פניו, לא פעם הוא ממש נעלב, אבל לעולם לא מתנצל. למה שיתנצל?

מהבחינה הזאת הפרשן הפוליטי הוא אחיו התאום של פרשן הספורט. פרשני ספורט אף פעם לא מתנצלים. כל מי שאי פעם צפה בשידורי טלוויזיה של משחקי כדור או תחרויות אתלטיקה יודע שטעויות זיהוי ושגגות לשון הן חלק בלתי נפרד מהעניין. הנה הרגע נשבר שיא עולמי בקפיצה לגובה, אבל הפרשן אמר "קפיצה לרוחק" וטען שהאתלט הקנייתי הוא ניגרי. בשלב שבו הוא כבר מבין את הטעות נהוג אצלנו שהטועה מתקן את עצמו במילה "כמובן". - "השיא הוא בקפיצה לגובה, כמובן". "הוא מניגריה, כמובן". והשימוש המוזר הזה במילה כמובן הוא שום דבר למעט ניסיון גמלוני להתחמק מהתנצלות, כמובן. בטח שכמובן. פרשני ספורט הם בסך הכל בני אדם, כמוך וכמוני וכמו כל פרשן פוליטי, ואין להם מושג מה יקרה בעוד רגע. בכל אופן, תמיד מותר לנחש. עד לרגע הבקעת השער עמדת השידור תתנמנם להנאתה, ואל האוויר יופרחו משפטים מפוהקים כמו "אני מריח 0:0" או "תשמע יורם, שתי הקבוצות משחקות אחורה". ופתאום גול! השוער מופתע, המבקיע מופתע, וגם הפרשן. אבל אסור לו להודות בכך, ולכן פתאום מספרים לך שהכתובת היתה על הקיר, והגול המוצדק הזה, והצפוי כל כך, ריחף באוויר בדקות האחרונות. כמובן.

כשמדברים על המילה פרשן, האסוציאציה הראשונה שעולה על הדעת היא רש"י. רבי שלמה יצחקי. יינן וכורם יהודי צרפתי, שיצר את כל מפעל הפרשנות האדיר שלו - על התנ"ך והתלמוד - בשעות הפנאי המעטות שנותרו לו אחרי העבודה. למרות זאת רש"י היה פרשן מקצועי. גם להבין את הפרשנויות שלו זה לא פעם עניין למקצוענים. וכל מי שלמד רש"י אצל מורים טובים יודע שהעיקרון הוא לשים לב במיוחד לפעמים שבהם הפרשנות נשמעת בנאלית. כשזה נראה משעמם או מובן מאליו, צריך לשאול מה באמת הפריע לרש"י; מאיזו טעות הוא מנסה להימנע, או למנוע אותנו; ואז פתאום הפרשנות משילה מעליה את הבנאליות ומתעטפת באור חדש. רש"י אף פעם לא אומר "כמובן", והיה זה אבן עזרא, קולגה ומתחרה שנון, שאמר עליו: "כל פרשני צרפתה השלך האשפתה, חוץ מפרשנדתא (כינוי חיבה שהדביק לרש"י)". אם אפשר לקרוא לפאנליסט בתוכניות אקטואליה "פרשן", אני לא מבין למה הקריין לא זוכה לתואר "מגיד". דני רופ, על פי היגיון, לא אמור להסתפק בפחות מ"חוזה".

אז אני שייך לקבוצת האוכלוסייה שאינה מתפרנסת מפרשנות פוליטית, ולנו מותר להודות שפירוק הממשלה והכנסת בטרם עת הפתיע ואיכזב. באופן אישי אני חושב שגם רוב הפוליטיקאים שעסקו בכך לא הבינו מאיפה זה נפל עליהם, עם כל הכבוד להעמדת הפנים כאילו הם בישלו ותיכננו הכל מראש. יש משהו מגוחך בכל הכישרון, התחכום והעוצמה של המשחק הפוליטי כאשר הכל מסתיים בסוף בפינה שאף אחד מהשחקנים לא רצה להיקלע אליה. כמו אחרים גם אני ציפיתי לגדולות ונצורות מהכנסת הנוכחית, מהדור הצעיר והמוכשר, מהבריתות החדשות שצצו והחליפו את הגושים שעבר זמנם. הכל הרגיש מאוד נכון ובעיתו, ומחובר להתרחשויות היותר מעודדות בחברה הישראלית, ובעיקר לרוח הצעירה שמחוללת את מהפכת המכינות הקדם־צבאיות. המהירות שבה כל זה קרס והיה לאבק בחירות ומשחקי אגו משאירה טעם רע בפה. טעם של בזבוז זמן ומשאבים, שמרגיש, בלי לפגוע באף אחד, כמו קינוחי פרווה בסוף חתונה שאתה לא מבין למה בכלל נגררת אליה.

•  •  •  •

בגיליון הקודם פרסתי כאן סיפור מקומי קטן ואופטימי על ספריית השאלה של סרטי קולנוע שהיתה עסק פרטי, עמדה בפני חורבן ודאי והפכה בזכות מאבקם של כמה אנשי חזון לספריית השאלה ציבורית ויחידה במינה. חלק מן הדברים שכתבתי ציערו והעציבו את בעלת הבית שהשכירה בעבר את המבנה לאנשי "האוזן השלישית". כאן המקום להתנצל על ניסוח הדברים שעלה מהם ניחוח של שמחה לאיד. לא היתה לי כוונה כזאת, ואני מודה לה ולאחרים שהזכירו לי שגם בשוליו של סיפור עם סוף אופטימי נותרים מפעם לפעם אנשים פגועים.