לב אמיץ

דיקלה (או בשמה המלא דיקלה דורי) פרצה לעולמנו בראשית שנות ה־2000 באלבום הבכורה שלה "אהבה מוסיקה". היא היתה אז עוף מוזר בתרבות הישראלית. זמרת שנשמעת שונה מכל אחת אחרת, כותבת ומלחינה בעצמה אך לא דומה לאף סינגר־סונגרייטר ישראלית, מביאה קול ייחודי ושירה "ערבית" שלא מזכירה את המוסיקה המקומית האחרת, לא ברוק ולא במזרחית. בקיצור, זמרת־יוצרת מאוד קשה לקיטלוג.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מאז ועד היום עברו הרבה מים בנהר, והיא כבר הרבה פחות משונה לסצנה המקומית, מבלי לוותר על מה שהיא רוצה לומר ועל הדרך המיוחדת לומר זאת. היא הופיעה עם רקדנית בטן במופע שכולו שירים בערבית, שרה עם אביב גפן בטקס חתימת הסכם ג'נבה, כתבה עם שרית סרי שיר למען החטופים אהוד גולדוואסר, אלדד רגב וגלעד שליט, הופיעה עם זמרת האופרה אפרת רותם, הלחינה שירים לשלומי סרנגה (הלהיט "מונו"), שרית חדד, מאיה בוסקילה ומוש בן ארי, הלחינה את שיר הפתיחה של הסידרה "רביעיית רן", שיחקה בסרטים "בלדה לאביב הבוכה" ו"עדות" ובסידרה "אמא ואבאז", נבחרה להפיק את אלבום הבכורה של זוכה "הכוכב הבא" אביתר קוקוס, הלחינה עם שאול בסר את פסקול הסרט "גט - המשפט של ויויאן אמסלם".

בקיצור, היא מאוד עסוקה ופעילה, ונראה כאילו לגמרי מחובקת על ידי הקהל והתקשורת. שלא כמו בתחילת דרכה של דיקלה, בימינו המוסיקה הערבית מקבלת ביטוי רב יותר בשירים הישראליים וברוק הישראלי ("כנסיית השכל", "אורפנד לנד").

ויחד עם זאת, במיוחד באווירה העוינת השולטת בשיח הציבורי בעת האחרונה, צריך להיות בעל אומץ לב מיוחד כדי להוציא אלבום כמו "ואם פרידה" שהוציאה דיקלה עכשיו. זהו אלבומה הרביעי והוא אלבום נשמה, רוק ודאנס שכתבה והלחינה, בעיבודים משותפים עם עידו אוחיון (שגם השתתף בהלחנה) ובהפקה מוסיקלית עם אוחיון ורוני בראון, מנכ"ל הליקון - שהרבה מאוד זמן לא היה שותף בהפקה. ללמדך שלחברת התקליטים יש אמונה בפוטנציאל של האלבום.

ובצדק, יש כאן כמות גדולה של שירים מצוינים, כתובים היטב ומבוצעים כמו שרק דיקלה יודעת. נשמה ערבית בעברית. ויש גם גירסה באנגלית־ערבית ל"Here Comes The Rain Again" של "יוריתמיקס".

שיר הנושא של האלבום הנוכחי אומר כך: "ואם פרידה, אז שיהיה שלום בינינו. ואם כבר שלום אז שיהיה מי שישמור עלינו".

מסתורין תמידי

כבר באלבומה הראשון של דיקלה היה בצליל שלה משהו רענן ואחר, חריג בתוך התרבות העברית שמוכנה לאמץ בשמחה גוונים רבים של מוסיקה מזרחית, אך מתקשה לקבל את הערבית. דיקלה אמנם שרה באלבום רק שיר אחד בערבית ("בסתנה" - "מחכה") אך גם כשהיא שרה בעברית היא נשמעת ערבייה. לא כחיקוי, אלא כביטוי אותנטי לשורשים שלה. ב־2004 הוציאה אלבום שני, "עולם", וב־2010 הוציאה אלבום שלישי "ארלוזורוב 38" שהציג גישת הפקה שונה, יותר אלקטרונית־דאנסית־מוסיקת עולם. בעיניי סביב דיקלה תמיד יש דוק של מסתורין. מה שרואים ושומעים הוא רק חלק מהתמונה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו