בצהרי יום חול המבואה בסיאנס פו, המכון למדע המדינה שבלב הרובע השביעי של פאריס, רוחשת וגועשת יומרות פוליטיות צעירות. סטודנטים קבורים בצעיפים כהים ובמעילי עור מחככים את ידיהם כדי לגרש את הקור, אבל מספיק להוטים בוויכוח אקטואלי כדי לחשוף אצבעות ולהצית סיגריה. בחנות הספרים שממול מוכרים את כל ספרי פטריק מודיאנו, כיאה לעת הזו, אבל גם אבא אבן ואדוארד סעיד בתרגום לצרפתית. כאן למדו פעם ז'ורז' פומפידו ופרנסואה מיטראן, בוטרוס בוטרוס ראלי וברנאר אנרי לוי וניקולא סרקוזי, ובעצם כל מי שרצה להיות מישהו או משהו בפוליטיקה של הרפובליקה הדמוקרטית הגדולה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מסדרון הקומה הרביעית של המוסד צפוף. הדיבורים הקולניים עוטפים את זגוגיות החלונות באד לבן, אבל בקצה ההמולה, בכיתה קטנה, מתרחש אירוע מסקרן: הסברה ישראלית ציונית. דווקא כאן, בעורק הראשי של הגדה השמאלית של הסן, אנשי מכון ירושלים לצדק וארגון The Face of Israel מסדרים ברושורים עם דגלי ישראל בולטים, ולא חוששים לדבר על הפרת זכויות האדם בשטחי הרשות הפלשתינית - לא מצד צה"ל אלא מצד הפלשתינים עצמם.
עשרות בודדות של סטודנטים נכנסים לאולם ומתיישבים. בסבב קצר עם פתיחת האירוע, רובם מסרבים להזדהות ומעדיפים לא להצטלם. הם חשדנים אבל קשובים, מחונכים היטב לקלוט מידע ובה בעת להתנגד לו. עו"ד כלב מאיירס, מייסד מכון ירושלים לצדק, אינו חושש מכך - מאחוריו אינספור אירועי הסברה במוקדים אירופיים רבים המפנים כתף קרה לישראל - והוא אינו זקוק להקדמה. קור רוח הוא מרכיב חשוב בהסברה הישראלית באירופה, שכן זה אינו משחק שמתחיל באפס־אפס. יש פיגור עצום להשיג קודם לתחילת המערכה.
מאיירס חושף בפני הצעירים נתונים על 26 מיליארדי הדולרים מכספי הסיוע האירופי והאמריקני שהושקעו ברשות הפלשתינית בשני העשורים האחרונים, ושהתאדו כלא היו. "איפה מקומות העבודה החדשים? איפה התעשייה המודרנית? איפה תשתיות המים, החשמל, הביוב, הכבישים?" הוא שואל את הסטודנטים השתקנים, "במקום לבנות תשתית להקמת מדינה, הם בנו תשתית לטרור. במקום לטפח את זכויות האדם של הפלשתינים, הם רומסים אותן ברגל גסה".
צעירה שבמשך רוב ההרצאה טמנה עיניה במסך ה"מק־בוק" שלפניה, מרימה לפתע ראש ומטיחה בו: "אין לכם, הישראלים, זכות מוסרית לשפוט הפרת זכויות אדם פלשתיניות, כל עוד אתם בעמדה של כובש. עליכם לסגת קודם כל מיהודה ושומרון". מאיירס שולף את עזה. "ידעת", הוא שואל, "שיותר מ־160 ילדים פלשתינים נהרגו כשחפרו מנהרות טרור עבור חמאס? שמעתם על קבלני הבנייה של המנהרות הללו, שחוסלו לאחר שהשלימו את עבודתם כדי שלא יחשפו את מיקומן?"
מאיירס עקשן בעניין זכויות אדם. המכון שהקים ב־2009 עוסק בפעילות משפטית ופוליטית עבור ציבורים חלשים בחברה הישראלית. בין השאר הוא מסייע לחיילים בודדים, לנשים במעגל הזנות ולעולים חדשים מאתיופיה וממדינות חבר העמים. מדי פעם הוא מבהיר: "איני שליח של ממשלת ישראל, ויש לי ביקורת עליה". כפרקליט שייצג פלשתינים בתביעות שונות, הוא מאמין שיש לו מנדט לבקר את הצד הפלשתיני. אלי חזן, סמנכ"ל המכון, אף מציע לסטודנטים פרספקטיבה היסטורית. "ב־48' חיו במדינות ערב 900 אלף יהודים, כיום חיים שם בקושי 4,500. הם ברחו למקום היחיד שהיה מוכן באמת לקלוט אותם וזוהי מדינת ישראל. הם בנו את חייהם בקושי רב מחדש בזמן שההנהגה הערבית הנציחה את הפליטות הפלשתינית, וזאת למרות שהיו מקרים רבים בעולם של חילופי אוכלוסין", הוא אומר.
אבל באירוע שמתקיים למחרת, בבית הספר "מדיה סקול" שבלב הרובע ה־16 היוקרתי, הזמירות דומות: "ישראל היא הכובש, וזה מה שחשוב", אומר פטריק, סטודנט צעיר לעיתונות. הסטודנטים לא מגבים את טענותיהם במידע ומדקלמים סיסמאות שקראו במאמרי מערכת שליקטו במקרה במטרו, אבל זו עובדה: האליטה הצרפתית, הוותיקה והצעירה, לא בעד ישראל. ההצבעה הסמלית בפרלמנט על הכרה במדינה פלשתינית, שעברה ברוב של 339 קולות מול 151 מתנגדים, רק מעגנת את המציאות הזו.
"אנשים מחליפים דיסקט"
המסע המשותף של מכון ירושלים לצדק ושל ארגון The Face of Israel, ארגון הסברה שנולד בקדנציה של יואל אדלשטיין כשר ההסברה וכעת כפוף למשרד החוץ ותורמים פרטיים, היה למלא את "הסכסוך" בנתונים, בעובדות ובתיעוד יומיומי של המתרחש בשטח. כל זאת כדי
למגר במקצת את הבורות שמאפיינת חברות משכילות רבות כיום באירופה בנוגע לישראל ולפלשתינים.
לצורך כך הצטרפה למסע גם כריסטי אנסטאס, פלשתינית נוצרייה מבית לחם, שגדר ההפרדה חצתה את ביתה והותירה אותו כמובלעת. אנסטאס גוללה בפני השומעים את סיפור משפחתה, כיצד טרור המתאבדים דירדר את המצב הכלכלי סביבה וכיצד חייתה בפחד כפול - מהפצצות צה"ל ומאיומי המחבלים שהסתתרו בביתה. כיום היא חיה בבריטניה ואינה יכול להגיע לשטחי הרשות, או לישראל.
השיטה במסע כמוה כקרקס נודד: מדי ערב מקיימים פאנלים מול קהלים, בדגש על סטודנטים, אבל לא רק: בערב הראשון למסע נערך פאנל המיועד לקהילה היהודית. חבושים בקסקטים, ואחרי שעברו חיפוש גופני מדוקדק, הם התיישבו באולם. מאיירס אומר שהסברה לקהל פרו־ישראלי אינה מיותרת. להפך. "אנחנו מספקים להם ארגז כלים ובעצם הופכים אותם למסבירים ישראלים במדינות שלהם". אריאל בולשטיין, מנכ"ל The Face of Israel, אומר כי החשיבות היא להציג לעולם את "מגוון הקולות של ישראל, למשל קולו של האב גבריאל נדאף מנצרת".
בולשטיין מספר כי האב נדאף, שבין השאר קורא לגיוס בני הקהילה הערבית־נוצרית לצה"ל, נודד בשליחות הארגון לרחבי העולם. הוא הגיע
לפרלמנט האירופי בבריסל, היה במועצת זכויות האדם בז'נבה ובסוף השבוע האחרון פקד את הפרלמנט הספרדי במדריד. "עבור האנשים ששומעים אותו בפעם הראשונה מדובר בהלם", אומר בולשטיין, "אומרים לנו שהתפיסה הרווחת היא שישראל זה יהודים נגד כל העולם. אבל פתאום הם רואים נוצרים, מוסלמים, דרוזים, שמדברים במגוון קולות".
The Face of Israel אולי נחשב לארגון מתחת לרדאר עבור הישראלים, אבל בחו"ל יש לו סיסטמה ברורה: הארגון פונה לאנשי מפתח, "משפיענים", מחמישה תחומים: פוליטיקה, עסקים, עיתונות, תרבות ואקדמיה, ובחלק מהמדינות מתווספים לכך מוסדות הדת. בולשטיין ואנשיו בקיאים בפוליטיקאים ובפרופסורים של המחר, משננים את שמותיהם משל היו כוכבי כדורגל. הארגון מארח את המשפיענים לסיורים בישראל, יוצר איתם קשר יזום ובאמתחתו תוכן ממוקד ומדויק על ישראל.
"זו עבודת נמלים, מחפשים את האנשים בפינצטה", אומר בולשטיין, "ובכל פעם אני מתלהב מהלידה מחדש של אותם משפיענים, שמסירים את מעטפת הבורות שעוטפת אותם כשהם בחו"ל. אנשים לגמרי משנים את הדיסקט בנוגע לישראל. אנחנו מארחים עכשיו משלחת של כוכבי טלוויזיה אמריקנים ממוצא אסיאתי, היתה להם הנחה קבועה שישראל היא קלגס. אבל הם סיירו בבתי החולים וראו מי המטופלים ומי המטפלים, הם היו בבית חולים שדה ברמת הגולן המיועד לפליטים סורים. הם שינו מייד את הגישה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו