ישראל הולכת לבחירות. תאריך יש, אך עד שיגיע 17 במארס 2015, הממסד השלטוני יוצא להפסקה והכל יעמוד מעכשיו במקום. מדינה בהמתנה. יש לכך שלל משמעויות, בעיקר בהתמודדות בתחום המדיני והביטחוני: המלחמה מול המירוץ האיראני לפצצה הגרעינית, היחסים עם ארה"ב והאיחוד האירופי והמהלכים שינקטו הפלשתינים בכלל וחמאס בפרט. אך בזמן שהכל בהקפאה, ההודעה על פיזור הממשלה והכנסת מבטיחה דבר אחד בולט - הקהילה הבינלאומית, לפחות בחצי השנה הקרובה, לא יכולה ללחוץ על ישראל בשום עניין.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הדברים אמורים בעיקר בנוגע לשיחות בין ישראל והפלשתינים, שגם כך מוקפאות כבר חודשים ארוכים. תזכורת: השיחות הופסקו לנוכח סירובו של אבו מאזן להתקדמות כלשהי - ובראש הכרה בכך שישראל היא מדינת הלאום (רק) של העם היהודי, וכי המדינה הפלשתינית, כשתקום, תהיה מדינת הלאום של כל מי שרואה עצמו פלשתיני, כולל ערביי ישראל (כולל צאצאי פליטי 1948).
יו"ר הרשות הפלשתינית התנגד גם לנוסחה כי הסכם קבע הוא סוף לדרישות וקץ הסכסוך, פרש מהשיחות ובחר לחבור לחמאס ולהקים איתו ממשלת אחדות. מאז הספיק לשגר מכתבי תמיכה למחבלים והבהיר כי לדעתו בהר הבית מעולם לא היה בית מקדש. את הקהילה הבינלאומית זה לא הזיז מדעתה. היא צפתה בפיגועים ובהפרות הסדר בירושלים ויהודה ושומרון ושבה לדרוש מהצדדים לחזור לשולחן המו"מ. השבוע אף התגבשה יוזמה שהוביל שר החוץ הצרפתי, לורן פביוס, כי יש לכנס ועידה בינלאומית, שתוביל להסכם קבע בין ישראל לפלשתינים - בתוך שנתיים. לדברי פביוס, ועידה זו תקום תחת מטרייה בינלאומית רחבה במיוחד: חברות מועצת הביטחון של האו"ם (ובהן ארה"ב וסין כמובן), נציגי האיחוד האירופי ונציגי הליגה הערבית.
ודווקא השבוע, כשהבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי הכיר, סמלית, במדינה פלשתינית, אמר פביוס בפרלמנט עצמו, בהתייחסו לוועידה שהציע: "זאת תהיה התגייסות כללית למען השלום". אך הוא גם רמז על חד־צדדיותה. לדבריו, אם לא יושג באמצעות הוועידה הסכם, צרפת, יחד עם 130 מדינות שכבר הכירו בפלשתין, יובילו לצעדים מעשיים בנידון באמצעות האו"ם.
הכוונה ברורה - המדינה הפלשתינית הוכרה גם מעבר לרמה הסמלית. הסכם או לא, היא תוכרז על ידי האו"ם כמדינה באופן רשמי. זו הצהרה שמשחקת לידיים של אבו מאזן. הוא יוכל להתעקש ולסרב לכל פשרה, גם בשנתיים של מו"מ, שבסופן יקבל במתנה את מבוקשו מהאו"ם. גם אם בפועל תהיה זו מדינה וירטואלית.
ובירושלים דוחים את היוזמה שמוביל פביוס, יוזמה שהתגבשה עם גרמניה ובריטניה - המדינות החזקות באירופה. "כל קציבת מועד להסכם תוביל לכישלון תהליך המשא ומתן", מסבירים בכירים בירושלים ומזכירים את הכישלון של ג'ון קרי. מזכיר המדינה האמריקני קבע יעד של תשעה חודשים לסיום המו"מ והתוצאה ידועה. אחרי אינספור פעמים יש לשנות את הטקטיקה בכל הקשור למו"מ ולא לאפשר עוד לאבו מאזן למשוך זמן.
הרעיון האירופי של קציבת זמן עולה בקנה אחד עם התכנון ברשות הפלשתינית. הוא גם תואם את דברי מזכ"ל הליגה הערבית, נביל אל־עראבי, כי ירדן תגיש בימים הקרובים למועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה: לקבוע לוח זמנים להקמת מדינה פלשתינית עצמאית. הצעה זו מבוססת על טיוטה פלשתינית שירדן הפיצה בין חברות מועצת הביטחון וקוראת "לסיים את הכיבוש" בתוך שנתיים.
פביוס // צילום: איי.פי
הפנים האמריקניות
הכרזה על מדינה פלשתינית באו"ם, גם אם תחזק את אבו מאזן, לא תקבע עובדות בשטח, ובלעדיהן הפלשתינים יישארו, כאמור, עם מדינה וירטואלית. הם רוצים יותר מזה, אך לא יוכלו לעשות הרבה ללא הסכם עם ישראל. בינתיים הם יתמקדו בחיזוק מעמדם בארגונים בינלאומיים ובחיזוק התמיכה הבינלאומית ההצהרתית.
לפניהם תעמוד גם המשוכה האמריקנית. הממשל בוושינגטון דבק בעמדתו הקבועה, גם היא הצהרתית, כי הדרך הנכונה היא לא להכיר במדינה פלשתינית באופן חד־צדדי. האמריקנים רוצים הסכם קבע דרך מו"מ ישיר בין שני הצדדים, אך השאלה עד מתי ידבקו בכך. אחרי ההצהרה בפרלמנט הצרפתי הם החלו להתנדנד.
באמצעות דוברים רשמיים נמסר מוושינגטון כי "גוברות והולכות הדעות במדינות העולם, כי הסטטוס קוו אינו אפשרי", וכי "זו עמדה שארה"ב שותפה לה וכבר הביעה אותה בעבר". זהו אינו מסר החלטי. אולי רמז לבאות, אבל לממשל יש דברים חשובים יותר על סדר היום. את העם האמריקני הסכסוך הישראלי־פלשתיני לא מעניין מספיק.
וגם כאן הזמן משחק תפקיד חשוב. ברק אובאמה נכנס לשנתיים האחרונות של כהונתו (מול קונגרס וסנאט שנשלטים בידי הרפובליקנים) וישראל, כאמור, נכנסת לשלושה חודשים וחצי של בחירות, שלאחריהן יידרשו שבועות ארוכים להרכבת הקואליציה. יידרש גם זמן לממשלה החדשה לגבש דרך מדינית יציבה ומוסכמת.
הסיטואציה הנמשכת הזאת תקרב את אובאמה לשנת הכהונה האחרונה שלו. בדרך כלל נשיאים אמריקנים לא פועלים בשנה זו, כדי לא לקלקל או להקשות על הבא אחריהם. הם מתמקדים בתחזוקה. אי אפשר לדעת איך יבחר אובאמה לנהוג, אבל בדרג המדיני בירושלים מקווים שלא יחרוג מקודמיו. שהקו הרשמי של ממשלו, אי כפיית תהליך או תוכנית שלום, יישאר בעינו.
"מבחינתכם, לא פינית לא עשית", הטיח השבוע בכנסת ראש הממשלה נתניהו ביו"ר האופוזיציה, ח"כ יצחק הרצוג מהעבודה. סביר להניח כי הדברים האלה תופסים גם לגבי אובאמה, קרי והקהילה הבינלאומית. ב"וושינגטון פוסט" פורסמה לאחרונה מפת העולם, שבה הודגשו בצבע המדינות התומכות בהכרה בפלשתין. רוב המפה צבועה.
אל מול זה עומד נתניהו ומאשים את הקהילה הבינלאומית בצביעות, ברדידות שלא יורדת לעומק הסכסוך ובתמיכה אוטומטית בצד הערבי. בישראל מצפים כי הממשל הנוכחי, למרות דעותיו הידועות, ימשיך להפגין ממלכתיות, בלי לקרוץ או להפגין לפתע עמדות ניציות, אולי בניסיון להשפיע על מערכת הבחירות בארץ. מבחן ראשון לכך צפוי כבר ביום שלישי הקרוב, כששגריר ארה"ב בישראל, דן שפירו, ינאם בכנס באוניברסיטת בר־אילן.
אבו מאזן // צילום: Getty image
כלפי חוץ
בשיח הבחירות הקרוב צפוי הנושא המדיני להתמקד בכמה נושאים. הסדר הקבע מול הפלשתינים כמובן יהיה אחד מהם, אבל השבוע נתניהו הדגיש כי היו לו מחלוקות, מול לפיד ולבני, במגוון נושאים בתחום המדיני: הגרעין של איראן והתנהלות המעצמות מולה במו"מ; ההכרה במדינת ישראל כמדינת לאום; והבנייה באזורים המוסכמים על רוב האוכלוסייה, כשבראש - ירושלים.
בנושא האיראני נראה שאין חדש. המדיניות של נתניהו בנושא ברורה ועקבית. המעצמות מתייחסות לעמדתו ומקפידות לעדכן את ישראל בנעשה, לשתפה ולהתייעץ. בסכסוך סביב חוק הלאום המצב מסובך יותר, אך עדיין ברור. החוק קובע: ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, השומרת על אופייה הייחודי, כפי שנקבע במגילת העצמאות, ושומרת על זכויות הפרט של כל אזרחיה ועל שוויון מלא של כל המיעוטים.
החוק מנטרל את הנושא הלאומי, וכמו במגילת העצמאות מבהיר למעשה לערביי ישראל כי המדינה מקנה להם שוויון זכויות, אך אין להם מקום לשאיפות מדיניות ולאומיות. אין ספק שזה התיקון הראוי והרצוי, לא רק על נתניהו, אלא גם על לפיד ולבני וכמו כן גם מקובל על האמריקנים ועל אירופה.
העניין הוא שלפיד ולבני, למרות שהם מבקשים להציג תמיכה בעקרונות לאומיים שזוכים לרוב סוחף בעם דוגמת ירושלים (שאין בעיה לבנות בשכונותיה היהודיות), נרתעים מהביקורת הבינלאומית בנושא ויוצאים במתקפה נגד הממשלה. במקום לנהוג כמו שותפים קואליציוניים אמיתיים, הם נותנים לרצונם - לנגח את נתניהו - להוביל אותם לבחור בצד ולומר כי "העיתוי לא מתאים". מאמינים השניים, כך נראה, שהציבור טיפש ואינו זוכר את הציטוט המדויק מפיו של בן־גוריון: "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל".
לבני, שנבחרה בבחירות האחרונות על הכרטיס המדיני (לאחר הטעות של שלי יחימוביץ', שבחרה לטשטש את הנושא המדיני ולהתמקד בפן הכלכלי), מיתגה עצמה כממונה על המו"מ עם הפלשתינים. כעת היא מבקשת להציג עצמה כאלטרנטיבה מדינית, למרות שנכשלה עד כה בכל נושא מדיני שטיפלה בו. זה קרה לה כשרת חוץ, כממונה על התהליך המדיני. היא מיטיבה לדבר אבל חסרת כל כישרון ביצוע. גם בקדימה, מפלגה של 28 מנדטים, לא שלטה.
הממשלה הנוכחית, שהוכרז על פיזורה, מסיימת דרכה בהישגים דלים. באמתחתה אמנם מבצע צוק איתן, שבראשות ראש הממשלה ושר הביטחון משה יעלון רשם הישג קריטי: הפסקת ירי הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה (ויצירת הרתעה מול הטרור) ושקט, לפחות עד הסבב הבא.
בקבינט המלחמה נתניהו נהג במתינות, כפי שדרשו לפיד ולבני. הוא לא שבר ימינה כפי שביקש נפתלי בנט ונמנע מכיבוש עזה. אלא שביום שאחרי לפיד ולבני האשימו אותו במתינות. ביום שפוטר אמר שר האוצר היוצא: "עזה לא פורקה מנשקה". שותפתו, שרת המשפטים המפוטרת, הוסיפה כי תמכה בפגיעה בסמלי שלטון בעזה, דבר שלא נעשה (למרות שהדבר נפסל על ידי היועצים המשפטיים ממשרדה). איפה הבושה של השניים?
פוליטיקה וביטחון
המבצע בעזה חידד את הצורך לפעול נגד זרועות חמאס היושבות בחו"ל. הן השולטות בניסיונות לבצע פיגועים בישראל. המפקדה של חמאס התמקמה בטורקיה, בראשותו של סלאח אל־ערורי, והשב"כ לא מוריד ממנה את עיניו. גם לא לרגע. ראש השב"כ, יורם כהן, רשם הצלחה גדולה אל מול ארבעה מהלכי טרור גדולים שתיכנן אל־ערורי.
ראשית, על ידי מעצרם של 96 אנשי חמאס מנע הפיכה ברשות הפלשתינית. גם את הניסיון לבצע פיגוע המוני באיצטדיון הכדורגל טדי בירושלים, במהלך משחק, בלם, וכך גם את הניסיון לפגע ברכבת הקלה בעיר הבירה. כפי שנחשף ב"ישראל היום", ישראל פועלת בארה"ב ובארגון נאט"ו נגד הלגיטימציה שנותן ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, למפקדת חמאס שבארצו.
טורקיה בראשות ארדואן פרסה חסותה על ארגון הטרור הפלשתיני, וכחברה בנאט"ו היא פועלת נגד עקרונותיו. סביר שמאמצי ישראל בנושא זה יימשכו, וכך גם התיאום הביטחוני עם מצרים וירדן וארה"ב. המישור הוא מודיעין צבאי, שאינו יוצא להפסקה עם פיזור הכנסת הטרי.
אך ברמה הביטחונית הבחירות שבדרך יזיקו. מדובר בתקציב הנוסף שאמור להגיע לצבא. המלחמה האחרונה בעזה גרמה לגירעון תקציבי ומערכת הביטחון זקוקה לתוספת המיידית של 6 מיליארד שקלים. עם פיזור הכנסת נפל גם אישור התקציב ל־2015. משמע, התקציב כעת הוא לפי 1/12 של הטייס האוטומטי של האוצר - ללא רזרבות וללא ההבטחות. לפיד הוא זה שביקש לקצץ בתקציב הביטחון, אך נתניהו הכריע וקבע שיש להוסיף תקציב בעקבות המלחמה והאיומים המשתנים.
לפיד דחה טענות אלה השבוע: "הניסיונות לצייר תמונה, כאילו מנענו תקציבים ממערכת הביטחון - פשוט אינם נכונים. משרד האוצר ברשותי העביר ויעביר מיליארדים רבים למעילי רוח לטנקים, לטיפול במנהרות הטרור, לכיפות ברזל ולחיזוק חיל האוויר. ביטחון ישראל עומד מעל לכל, והניסיון לנצל את צה"ל לצרכים פוליטיים ראוי לכל גינוי. מטרתה היחידה של הדרישה הפתאומית להעביר לתקציב הביטחון מיליארדים נוספים היתה הדרישה להעלות מסים ולקצץ קיצוץ רוחבי עמוק בתקציבים החברתיים; לקצץ את התוספת לקצבאות הקשישים; לבטל את הקייטנות של החופש הגדול; למחוק את הרפורמה לחיזוק הרפואה הציבורית.
"ראש הממשלה ידע שלא נעשה זאת. הוא דרש רק כדי שיגידו לו 'לא', ומייד רץ לספר לחבר'ה. אני קורא לראש הממשלה ולכל המפלגות, הוציאו את צה"ל מהוויכוח הפוליטי. אל תגייסו את הלוחמים שלנו למערכת הבחירות. גם בימים סוערים המנהיגות הישראלית נמנעה עד היום מלסחוב את צה"ל לתוך עימותים פוליטיים, וראוי שמסורת זו תישמר".
סאלח אל־ערורי
• • •
ההכרזה על הבחירות הובילה לסיום מר של ממשלה, שהספיקה בעיקר לייצר תוכניות לרפורמות שעתידן כעת בספק: מרפורמות מיסוי רפואה פרטית של יעל גרמן, דרך רפורמת שקיות הניילון של עמיר פרץ ועד התוכנית לתקצוב דיפרנציאלי של השר שי פירון. בכנסת התלוצצו השבוע כי הסיסמה של לפיד, "באנו לשנות", הפכה כעת באופן מביך ל"באנו לשנה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
