האמת, קשה להסביר על מה ולמה הולכים לבחירות. לא עזרו נאומיהם הישירים והחדים כתער של בנימין נתניהו, יאיר לפיד, ציפי לבני ויצחק הרצוג. אף אחד מהם לא נתן תשובה שמניחה את הדעת לשאלה הפשוטה: מי צריך את זה? יש בעיות התנהלות? שיפתרו אותן. יש חוסר אמון? שיישבו וילבנו את הדברים, שיחתימו זה את זה על הסכמים, שיקימו צוותי גישור ופישור, רק שיניחו לנו לנפשנו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הטענה כי חוסר האמון בין הצדדים היה הדדי, מפני שגם נתניהו וגם לפיד ניסו להרכיב קואליציה חלופית זה על ראשו של זה, אינה יכולה להחזיק. לנתניהו וללפיד אין מעמד שווה, לא מבחינה ציבורית ולא מבחינה חוקית. נראה שלפרקים לפיד שכח עובדה זו. הבלבול החל אחרי הבחירות האחרונות, כשלפיד הוכתר כמנצח הגדול לאחר שגרף 19 מנדטים, והחל לדבר בשיחות סגורות על האפשרויות השונות העומדות לרשותו בהרכבת קואליציה בראשות נתניהו. לאחר מכן ניסה לכפות על ראש הממשלה שורה של תנאים, ולתומו, או לא, סבר כי כל דרישותיו חייבות להיענות. הרי בלעדיו אין קואליציה. היה זה ליברמן שתפס אז את לפיד לדיבור צפוף, והסביר לו שעם כל הכבוד להישגו הנאה בבחירות, בהיררכיה הפוליטית יש ראש ממשלה - ואחריו כל השאר.
עכשיו שוב קפץ ללפיד היאיר. גם הפעם הוא לא הבין את הפער בין מה שמותר לראש ממשלה לבין מה שאסור לו. נתניהו הוא שהרכיב את הממשלה; זכותו לשנות אותה, זכותו לפזר אותה לכל עבר. ראשי ממשלה בעבר שינו הרכבים של ממשלות, הכניסו והוציאו מפלגות, ואיש לא חשב אז לקרוא לזה בשמות גנאי - עד שהגיע לפיד. מבחינתו, כנראה, אם לא שאלו לדעתו ולא נועצו בו, מדובר במהלך לא לגיטימי.
אבל מה שפחות לגיטימי הוא ניסיונות של שרים להרכיב ממשלה נגד העומד בראשה בעודם מכהנים בה. אם ראש הממשלה אינו ראוי לטעמם, ולכן יש להחליפו, שיתכבדו ויפרשו תחילה מממשלתו. לפיד הבין זאת השבוע, אולם רק בדרך הקשה - אחרי שנתניהו שיגר לו מכתב פיטורים.
נתניהו הלך למערכת בחירות מסוכנת שאת סופה אין לדעת. בשלושת החודשים הקרובים הכל יכול לקרות, והכל כנראה גם יקרה. אבל לפיד מתחיל את המירוץ כשידו על התחתונה. ביקורתו על נתניהו, חריפה ככל שתהיה, אינה נשמעת רצינית לנוכח העובדה שנותר דבוק לכיסאו עד הרגע האחרון. גם טיעוניו על דיל עם החרדים נשמעים מגוחכים, אחרי שהוא עצמו נתפס כמי שנשא ונתן עימם להקמת ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית.
אגב, חשוב להדגיש כי בזמן שהוא נתפס כמי שניהל מו"מ עם החרדים - כך אומר נתניהו, וכך העידו כמה ח"כים חרדים - הוא עצמו מכחיש את העניין. עד עכשיו מתעקש לפיד שלא היה ולא נברא, שנתניהו ממציא ושהחרדים משקרים. גם את איומו של מקורבו הלל קוברינסקי - שהצית את האש כשאיים על אנשי נתניהו שאם המצב לא ישתנה, תוקם ממשלה חלופית ללא בחירות בראשות לפיד - האחרון הכחיש. הוא אמר כי דבריו הוצאו מהקשרם, וכי קוברינסקי בסך הכל התכוון לומר שאת התקציב אפשר להעביר באמצעות קואליציה חלופית.
בכל מקרה, קשה למצוא צומת או אירוע שבהם ספגה הממשלה ביקורת, ולפיד או לבני התייצבו לימינה וגיבו אותה. כשדרג זוטר בממשל האמריקני גינה את העובדה שבניית בתים בירושלים שמעבר לקו הירוק עברה שלב נוסף בדרך לאישור הבנייה, מיהרו לפיד ולבני להצטרף לגינויים ולבקר את הממשלה. כשיצחק (בוז'י) הרצוג מלין על כך שאין מו"מ מדיני בנאום בכנסת, שוב מזדרזים השניים ליישר קו עם התוקף. מה שנקרא, ללכת עם ולהרגיש בלי.
תעלומת ליברמן
למערכת הבחירות אין סדר יום ברור, וכל מפלגה תבקש לבחור אחד לפי מה שיקבעו עבורה היועצים והפרסומאים. נתניהו כבר שירטט את קווי המתאר של הממשלה שהיה רוצה לראות בפעם הבאה, בהנחה שתהיה בראשותו: הליכוד, החרדים, הבית היהודי, ואליהם אפשר יהיה לצרף את מי שירצה לבוא: ליברמן, כחלון ואולי, אם תרצה, גם את מפלגת העבודה.
עובדה זו יכולה לעמוד לו לרועץ. ייתכן שהציבור קץ בממשלות מסוג זה - שוב עם נתניהו, שוב עם הימין ועוד פעם עם החרדים. מצד אחר, הקואליציה היוצאת הוכיחה שהחלופות לא טובות בהרבה. שהאמת היא, בניגוד לדה־לגיטימציה הקיצונית שמנסים ליצור, שאין הבדל גדול בין ממשלה עם חרדים או ממשלה בלעדיהם. אף אחד לא באמת סבל יותר כשהם היו בה, ואיש לא הרוויח מכך שיצאו ממנה.
הסיפור המסקרן של הבחירות עשוי להיות לא משה כחלון, אלא דווקא אביגדור ליברמן. מי שכל ימיו זוהה עם הצד הימני של המפה הפוליטית, עד כדי כך שיו"ר מרצ זהבה גלאון הודיעה כי לעולם לא תשב עימו בממשלה אף שבתוכניתו כלולה חלוקת ירושלים, עשוי להחליט שנמאס לו. בממשלות נתניהו הוא יכול לכל היותר להתמנות לשר החוץ.
אחרי שתי קדנציות בתפקיד, יש האומרים כי ליברמן מרגיש שהוא ראוי ליותר - לראשות הממשלה. לשם הוא חותר. לא בבחירות הבאות, אלא כבר באלו הקרובות. נכון שמספר המנדטים שלו כרגע לא בשמיים, אבל תמיד ייתכנו אופציות מחוץ לקופסה. לאחרונה החלו מגעים בעניין בינו לבין יאיר לפיד, משה כחלון ובוז'י הרצוג. תוכניתו המדינית החדשה־ישנה נועדה להכשיר את הקרקע בדיוק למטרה זו: להציג את עצמו כימני שהתמתן, שיודע לחתור לשלום ולוויתורים. ליברמן עשוי להיות שובר השוויון האמיתי של הבחירות. הכל, כמובן, בכפוף לתוצאות יום הבוחר.
השבוע בתוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון, נשאלה ח"כ פאינה קירשנבאום אם סיעתה תתמוך בנתניהו אחרי הבחירות. "אנחנו נמליץ על ליברמן לראשות הממשלה", השיבה. ח"כ זאב אלקין, שישב לידה באולפן, היקשה: "אבל אם הליכוד יקבל יותר מנדטים מישראל ביתנו, תמליצו על נתניהו?" קירשנבאום לא השיבה.
הצעה מתגרה
היחסים בין ראש הממשלה לסילבן שלום שוב מתחממים. שלום הוא שהציע לנתניהו לפזר את הכנסת באמצעות חוק להקדמת הבחירות ולא על ידי הליכה לנשיא, מה שהיה עשוי להביא לניסיונות להרכיב ממשלה בכנסת הנוכחית. השאלה רק היתה מי יעשה זאת: האם הצעת החוק לפיזור הכנסת תוגש על ידי הקואליציה עצמה, או שיש להמתין להצעת חוק מצד האופוזיציה? הבעיה היתה שהאופוזיציה לא הגישה הצעת חוק כזו מטעמה. שלום הציע לפנות לאחד הח"כים החרדים, ולבקש ממנו להגיש את ההצעה. באותו היום, בשבוע שעבר, היתה הכנסת אמורה להתכנס לדיון מיוחד לבקשת 40 ח"כים בנוכחות ראש הממשלה. אחרי הנאום של ראש הממשלה ("אם לא פינית - לא עשית") עלה בוז'י הרצוג. שלום ונתניהו ישבו מחויכים זה ליד זה במליאה ונראו כממתיקי סוד.
במהלך נאומו של הרצוג עלה לסילבן רעיון: למה לבקש מהח"כים החרדים, ולא מיו"ר האופוזיציה עצמו? הוא הציע לנתניהו כי אחד הח"כים מהליכוד יתגרה בהרצוג. איך? ישאל אותו בקריאת ביניים מדוע אינו מגיש הצעת חוק לפיזור הכנסת, אם הממשלה כה גרועה כפי שתיאר הרגע בנאומו. נתניהו התלהב. אבל מי יעשה זאת, שאל. אני, הציע שלום, אבל רק בתנאי שאתה עומד מאחורי זה. נתניהו הינהן בהסכמה. הקריאה המתגרה שוגרה, והרצוג אכן הגיש הצעת חוק לפיזור הכנסת. ההצעה אושרה בקריאות טרומית וראשונה ביום רביעי, והמשך החקיקה נקבע ליום שני. למרות הסיכויים הקלושים שמשהו ישתנה, אף אחד בכנסת לא היה מוכן להתערב שהחוק אכן יאושר בקריאה סופית ללא הפתעות - נוסח כניסת שאול מופז לממשלה בליל ההצבעה על חוק דומה לפני שנתיים.
יש עתיד
במערכת בחירות הקרבות מתנהלים בעיקר כלפי חוץ, אולם גם קרבות פנימיים לא חסרים. גלעד ארדן הוא שהתחיל את המאבק בתוך הליכוד, כשתקף את הצעותיו של ישראל כץ לשינוי שיטת הבחירות לרשימת הליכוד לכנסת. ביום רביעי דני דנון היה על הכוונת. יריב לוין נזף בדנון לעיני כל הסיעה, כשהטיח בו: "המפלגה היא לא עסק פרטי שלך. נמאסו הקרבות האלה שאתה מנהל, שבסוף יפגעו בכל המפלגה". לוין התייחס להתעקשותו של דנון לא לקיים את הפריימריז לראשות המפלגה ולרשימה לכנסת באותו היום, אלא במועדים נפרדים, זאת בניגוד לעמדת נתניהו, המעוניין לסיים את כל הבחירות הפנימיות ביום הצבעה אחד. למתקפות של לוין הצטרף חיים כץ. "אבל מה יקרה אם אבחר לראשות המפלגה", שאל דנון, "וגם אתברג לרשימה?" "אני יכול להרגיע אותך", השיב לוין, "כל המועמדים שיבואו אחריך יברחו מרשימת הליכוד, אז לא תהיה בעיה".
החטא הקדמון של הקואליציה שפורקה השבוע הוא הדיל בין נפתלי בנט ליאיר לפיד, שתכליתו היתה הוצאת החרדים. בנט הצליח לשכנע את חברי מפלגתו כי למרות האינסטינקט הטבעי שלהם לשמור על מחנה לאומי מאוחד ומגובש כפי שהיה בקדנציה הקודמת, הקואליציה עם לפיד תהיה טובה בהרבה. הנימוק: המכנה המשותף בינם לבין לפיד גדול יותר מאשר בינם לבין החרדים. פרט לבודדים, דוגמת יוני שטבון ומוטי יוגב, הלכו חברי הבית היהודי שבי אחרי הקו של היו"ר, שהוביל את המפלגה להישג מרשים של 12 מנדטים. חלקם אף החלו ליחצן בעצמם את הדיל ולדבר עליו באהדה גלויה.
השבוע הכריז בנט כי הדיל היה טעות. הוא גם התחייב שלא יחזור על אותה טעות. מעניין מה חשבו על כך השבוע אותם אלה ששכבו על הגדר למענו והסבירו בהתלהבות את נחיצות המהלך.
הבחירות המהירות דווקא השקיטו את קולות הפילוג במפלגה, שהתעוררו מאז הודיע בנט לפני כמה שבועות על כוונתו לשנות את חוקתה. אף שבנט עוד צריך להתמודד בפריימריז לראשות המפלגה בתחילת ינואר, לא יהיו מולו מועמדים רציניים וניצחונו מובטח. החוקה החדשה מבטיחה לו גם רשימה צייתנית בצלמו ובדמותו.
אף אחד לא נראה מי יודע מה מאושר ביום רביעי, שבו הצביעה הכנסת על החוק לפיזורה. אולם אומללים במיוחד נראו חברי הכנסת של יש עתיד. רק לפני שנתיים הגשים לפיד את חלומם כשלקח אותם, רובם אנונימיים לחלוטין, וזרק אותם להיכל התהילה של 120 הנבחרים בלי שיצטרכו לעשות דבר. עכשיו החלום הגיע לקיצו. בעוד ארבעה חודשים תושבע הכנסת החדשה, ורבים מהם יוכלו לראות את אולם המליאה, כמאמר המשפט הידוע, רק באמצעות צפייה בערוץ הכנסת. את חלקם לפיד יעיף מהרשימה. חלק אחר ישובץ, אולם מספר המנדטים המועט שצופים הסקרים ליש עתיד יותיר אותם ככל הנראה בחוץ. מספר לא מבוטל מ־19 חברי המפלגה נותרו אנונימיים כשהיו כאשר נכנסו לכנסת לפני שנתיים.
הבחירות מספקות הזדמנות נוספת למחנה המעוניין להדיח את נתניהו ליצור מהלך שישפר את הסיכויים לכך. מכל התרחישים שעל השולחן, האפשרות הריאלית ביותר שמשהו כזה יקרה, אם בכלל, היא איחוד של התנועה בראשות לבני עם מפלגת העבודה.
להרצוג זה טוב, כי המהלך ממצב אותו כמנהיג המחנה בזמן השאול שנותר לו להיות יו"ר מפלגת העבודה; לפני שהסכינים שם יישלפו אחרי הבחירות, כהרגלה של מפלגת הפועלים זה עשרות שנים. ללבני זה טוב, כי כרגע סיכוייה להיכנס לכנסת לא נראים גבוהים. כך גם לשאר חברי התנועה, ובמיוחד לעמיר פרץ, שחבירת התנועה לעבודה תשמש לו מקפצה לקראת ההתמודדות על ראשות המפלגה, שתוכרז זמן קצר אחרי הבחירות.
במי כחלון יתמוך?
הרצוג מחדד לאחרונה את המסר כי הבחירות הן בין הליכוד לעבודה. אף שבינו לבין נתניהו הפער עוד גדול, הוא רושם עלייה בשאלת התאמתו לראש הממשלה.
גם לפיד בתמונה, ולאחרונה החלו דיבורים צפופים בינו לבין לבני בדבר אפשרות שהיא תיכנס דווקא למפלגתו. אחוות מפוטרים שכזו. במקרה כזה, יעדיף ככל הנראה פרץ להתנתק מלבני וללכת לבד למפלגת העבודה. שם מקומו כמעט מובטח, אפילו ללא שריון.
למשבצת הפתעת הבחירות מייחל להיכנס הפעם משה כחלון. כמקובל בטרנדים, קשה לדעת עם כמה מנדטים הוא יסיים. כשמדובר במפלגות כאלו, אפילו מזג האוויר ביום הבחירות יכול להשפיע בצורה דרמטית על מספר הקולות.
בינתיים הוא בונה תשתית, פעילים, מצע, תקנון ורשימה, והכל במעטה של סודיות. כחלון היה שייך לאגף הימני ביותר בליכוד. הוא התנגד להתנתקות ותמיד דיבר בעד שלמות הארץ; התנגד לתוכנית שתי המדינות, ונהנה מתמיכה מאסיבית של תומכי משה פייגלין ואנשי יהודה ושומרון במפלגה.
בתקופה האחרונה מטשטש כחלון את עברו הימני. הוא מציג את עצמו כאיש מרכז, שהנושא הכלכלי - ורק הוא - נמצא בראש מעייניו; אבל במערכת בחירות המסרים מתחדדים. כחלון יצטרך לצאת בסוף מהקונכייה שבה הוא מסתתר ולהשיב על שאלות, למשל על מי ימליץ להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה אחרי הבחירות: על נתניהו או על הרצוג? הוא יכול כמובן לא להשיב, אולם גם לאי מתן תשובה עלול להיות מחיר אלקטורלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו