ביום ראשון הקרוב עומדת להתרחש בירושלים היסטוריה קטנטנה. יכול להיות שזר לא יבין מה ההתרגשות הגדולה, אבל אני שמח ודי נרגש לבשר שבבניין הסינמטק שבמורדות גיא בן הינום, תיפתח בשעה טובה ומוצלחת ספריית סרטים ציבורית, שכל כולה יוזמה אזרחית חברתית שהתחילה מלמטה והסתיימה בכי טוב. הסיפור הזה שתכף נספר כאן הוא חתיכת תפנית בעלילה, והוא התחיל במקום שבו רובנו רגילים למשוך בכתפיים, ללבוש הבעה עגמומית ולהגיד "אין מה לעשות".
מדי שני וחמישי אנחנו שומעים בעצב על מוסדות חשובים ואהובים שנסגרים. זה תמיד אותו סיפור. הכוחות הכלכליים היו חזקים מדי, הלב ערל והאוזניים אטומות. הספרייה בקריית שמונה. הקולנוע הישן ברמת השרון. בתי הכנסת בנווה צדק. תיאטרון פרגוד בנחלאות. העובדה שהסיפור שלפנינו הסתיים טוב יותר מאשר במקרים אחרים היא כבר סיבה מצוינת להכיר את פרטיו קצת יותר מקרוב. המרכיב הסודי, כמו שאומרים בתוכניות בישול, הוא שילוב לא מאוד מצוי בין אופטימיות חסרת פשרות לבין יכולת עניינית לנהל מאבק ציבורי. אז נכון: ירושלים כבר ידעה עלילות גדולות מאלה. ומה זו ספריית סרטים בימים שבהם כולם מורידים הכל בלי חשבון? ובכלל, מה אנחנו נטפלים לזוטות בימים שבהם נשימותיה של הקואליציה נשמעות כאילו הן בוקעות מחדרו של חולה שחפת סופני? ובכל זאת אני מתעקש לקבוע שמדובר בחתיכה זעירה, פצפונת ממש, של היסטוריה. והרי היא לפניכם.
היה היה מקום בירושלים ושמו האוזן השלישית. האוזן היתה אחותה הירושלמית של ההיא משינקין - מרתף טחוב ברחוב עמק רפאים שהיה מקדש־מעט לירושלמים חובבי קולנוע. שטיבלך הסרט הטוב. תימהונים מדובללי סוודר וסמוקי חוטם היו מגיעים בלילות החורף הירושלמי לקחת שני ברגמנים בלי תרגום, כדי לשקוע לכמה שעות איכותיות של שחור־לבן מחובקים עם קערית מרק בצל שהכינו מאבקה. בחורי ישיבה צעירים החלו שם לפזול אל הגנים האסורים. זוגות אוהבים היו פשוט נכנסים לשוטט ולצחקק בין המדפים הרעועים של הקולנוע הצרפתי, ומבקשים מהספרן שפשוט יבחר להם מה שבא לו. מורים שאהבו לשלב קטעי קולנוע בשיעורים הצליחו למצוא שם כל מה שרק חיפשו. ואני כבר הפסקתי לספור כמה פעמים שאלתי שם את "מהומה רבה על לא דבר" של קנת בראנה, את "לילות כביריה" של פליני או את "עירום" של מייק לי. אז נכון, לא פעם קרה ומאחורי הדלפק עמד טיפוס ינשופי שתקע בך מבט קצר רואי של בוז אינסופי, רק מכיוון שהוא גילה הרגע שאתה לא מבין צ'כית או לא מתחבר, שומו שמיים, לקולנוע של גרינוויי. אבל בסך הכל רובם היו נחמדים, וכל פנייה עניינית תמיד יכלה להתפתח לשיחת נפש או לוויכוח אידיאולוגי, והיה פשוט נהדר.
כדרכם של מקומות כאלה, יום אחד התברר שהוא לא כל כך רווחי. כבר ציינתי שזה תמיד אותו סיפור, ולרחוב עמק רפאים יש גם בעיה ייחודית. בעצם, לא כל כך ייחודית. בכל עיר בארץ יש רחוב כזה שהופך יום אחד להיות שוקק ונחשק וסתם שיקי, ומייד מתמלאים בעלי הבתים ביצר בלתי נשלט להעלות מחירים, והופכים למעשה לנרקומנים של שכ"ד. סם לא פחות ממכר מלס"ד. כך קורה כבר כמה שנים לרחוב החביב ששמו מהלך אימים על תל־אביבים. עסקים נסגרים בזה אחר זה, כי אי אפשר יותר. כך פחות או יותר קרה גם לאוזן השלישית, והבעלים שקצת נמאס לו להפסיד כסף על בסיס חודשי, הודיע שזהו זה, סוגרים. פתקים קטנים ועצובים נתלו על לוח השעם, הודיעו על מכירה מטורפת של מלאי הסרטים הנדיר, וניסו להסביר מה עושים המנויים שקנו חבילה ועדיין לא ניצלו אותה. אבל רוב המשוגעים לדבר לא רצו לקנות ולא רצו פיצוי. הם רצו את הספרייה שלהם בחזרה.
וכך נולדה היוזמה. היא התחילה מהשאלה התמימה: למה בעצם שלא תהיה ספריית השאלה לסרטים כמו שיש עם ספרים? כמו תמיד, התברר גם כאן שיש בעיה עם חוק הספריות שמנסחיו לא חשבו על האפשרות הקולנועית. אבל אי אפשר להתחיל מאבק בלי שאלה תמימה ואי אפשר להצליח בו אם לא מבינים איפה צריך להיפרד מהתמימות. כאן היה צורך בייעוץ משפטי. בקשרים עם העירייה. באיתור מקום שיארח את המיזם. בתקציב ובשירותים מקצועיים של שיווק והדבר הזה שקוראים לו טלמרקטינג, יעני הטרדה טלפונית חוקית. כל אלו פחות או יותר נעשו על ידי מתנדבים, ויום אחד הגיעו אל ביתי פניות באי־מייל ובטלפון להצטרף לרעיון ולקנות מינוי מראש, עוד לפני שמישהו יכול להבטיח שבסוף תהיה ספרייה.
אנחנו חיים בעולם שהפחד השולט בו הוא שהגרפים הגרועים ימשיכו באותה מגמה עד הסוף המר. כך לגבי צפיפות האוכלוסין, זיהום האוויר, ההקצנה הדתית, החזירות של בעלי הון מסוימים, ההשתלטות המוחלטת של הריאליטי על שוק התקשורת, ומה לא?! זה נחמד ומרענן לראות שיש אנשים שלא מהססים לשבור את הגרף, ומעולם לפני כן לא אמרתי כן מהר כל כך!
אני חייב לומר, עם זאת, שבאופן אישי הפנייה ביאסה אותי נואשות. עמוק בלב הייתי מת להוביל את כל המהלך ולספר איך רעייתי ואני משכנו בחוטים והצלנו את האוזן. לדאבון כולנו, שוב אני יוצא סרדין, ומסתפק בתפקיד של זה שמספר איך הכל קרה. הגיבורים הצנועים והנלהבים שעשו את זה בסופו של דבר - אדווה מגל, מרצה לקולנוע; אודי ליאון, איש טלוויזיה; ויקיר לוין, פרופסור לפילוסופיה - הם חובבי סרטים וצפייה ביתית שנמאס להם להתאכזב מהעיר שלהם. ולמרות שרובם לא לוחמים חברתיים סדרתיים, הם מצאו את עצמם מתגייסים ועושים את מה שצריך, ומדביקים בדרך את כל מי שהתבקש לעזור, כולל הבעלים הפרטי של האוזן השלישית, שהתרגש באופן בלתי עסקי בעליל.
אה, והבשורה הטובה השנייה היא שעד עצם כתיבת שורות אלה, בעלת הבית המקורית מרחוב עמק רפאים לא הצליחה למצוא דייר חדש!
(איור: עציון גואל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו