מי שנולד הרוויח
עד לא מזמן, הבעלים כלל לא הורשו להיכנס לחדר לידה • עכשיו מחכה ליילוד הטרי גם צוות צילום
לאחרונה שמתי לב שאשתי מרבה לבכות ולייבב חרישית מול הטלוויזיה. כמעט בכל ערב יש לה סיבה אחרת. פעם זה בגלל צופית גרנט, שמצאה לבחורה צעירה את אביה שנעלם בג'ונגל של אפריקה, פעם זו כתבה מרגשת על השיקום של פצועי צוק איתן. אבל את רוב הדמעות היא מורידה מול תוכניות ההריון והלידה, ובפעם האחרונה שספרתי היו שתיים כאלה: "תשעה חודשים" ו"בייבי בום".
אני, למשל, בוכה בעיקר מול הכתבות של מנחם הורוביץ. זה קורה לי כשהוא מוצא צימר במחיר נמוך יותר ממה שאני שילמתי. זה גומר אותי.
כשהגברת הראשונה רואה את התוכניות הנ"ל, אי אפשר לדבר איתה. היא שוקעת בעצמה, ולא משנה כמה פעמים אני אעבור מולה ואשאל מה נשמע, מה שלומך, איך עבר היום. המנוי פשוט אינו זמין. גם כשאני מנסה טקסטים קיצוניים, למשל ״כבר תשע והילדה לא חזרה מבית הספר" או "כואב לי הצד, אני חושב שזה התקף לב" - היא עונה משהו כמו "אולי זה במקרר" וחוזרת למחות את הדמעות עם עוד טישו.
כשחושבים על האבולוציה של הלידה, אי אפשר שלא להיווכח בשינוי העצום עם השנים. בימי קדם, הנשים היו מבקשות סליחה מהחברות, הולכות רגע מאחורי השיחים וחוזרות עם תינוק. האימהות הטריות היו חותכות את חבל הטבור על סלע, מעבירות על הילד וִיש עם ענף, עוטפות אותו בפרווה של דוב וזורקות לו, "יאללה, בחורצ'יק, כנס למערה". הבעל היה פוגש את התינוק רק בסוף יום העבודה, אחרי שהיה חוזר הביתה עם אנטילופה על הכתף.
עם התפתחות האנושות עברנו לסדינים לבנים, חדר מחומם ומים זורמים. לצידה של היולדת ניצבו גם מיילדת ורופא, ואף אחד לא ידע מה עומד לצאת - בן, בת, תאומים או ילד שדומה לשכן.
עד לא מזמן, הבעלים כלל לא הורשו להיכנס לחדר לידה. הם היו ממתינים בחוץ, מעשנים סיגריה אחרי סיגריה, שותים קפה שחור מכוסות קלקר, נעים בעצבנות ומקווים שהחותנת תפסיק לחפור להם בראש. אחר כך כבר נתנו לנו להיכנס לחדר לידה, וגם לימדו אותנו מה זה סקירת מערכות, טיי־זקס, מי שפיר ואולטרה־סאונד.
היום ההורים יכולים לדעת בחודש השלישי לאיזו יחידה העובר יתגייס, אם הוא יצטיין בפסיכומטרי, מה הסיכוי שהוא ייצג אותנו באירוויזיון וכמה כסף כדאי להכין ליישור שיניים. גם הלידות השתכללו. למדנו שעם אפידורל זה פחות כואב, ושאפשר ללדת גם לידה טבעית בג'קוזי, בבית עם דולה, או עם דולפין בים סוף.
ואז באו תוכניות הטלוויזיה ולקחו את העניין כמה צעדים קדימה. הבעל יושב בחדר הלידה עם חמותו ועם צלם ומקליט, ומשתדל להתנהג בטבעיות. הוא מזכיר לאשתו לנשום כמו בקורס הכנה ללידה, אומר לה שוב ושוב שהוא אוהב אותה ומבקש ממנה לצעוק פחות, כי הסאונדמן ביקש.
כמה חודשים מאוחר יותר, האב הצעיר יושב בסלון ושומע מכל הטלוויזיות בשכונה את אשתו יולדת, כשכל המדינה רואה לה את השחלות בזמן צפיית שיא. אחרי ירידת המים יוצאים לפרסומות, וחוזרים היישר לפתיחה של חמש אצבעות.
מעניין מה יהיה השלב הבא בריאליטי הלידות הזה. אני מהמר על שידור ישיר של השיחה על הרצון לעשות ילד ומצלמת גו פרו על ראשו של הבעל, שמתעדת את צהלת העשייה.
הצרה הגדולה של תוכניות הריאליטי היא שהן נותנות לך תחושה שגם אתה יכול. ב"כוכב נולד" אתה משוכנע שאתה כבר לא הזייפן שעף בכיתה ו' ממקהלת בית הספר, ב"מאסטר שף" אתה בטוח שקטן עליך צלעות כבש בדבש וכמהין למרות שאתה לא יודע להפוך חביתה, וב"המירוץ למיליון" אתה יושב על הספה ומספר שהיית עולה את סולם החבלים הזה עם יד קשורה.
הבעיה מחמירה פי כמה ב"בייבי בום" למיניהן. משיחות עם בעלים מבוהלים עולה שנשים שצופות בתוכניות האלה מקבלות כיווצים ברחם, וכשהן רואות את התינוקות שזה עתה נולדו, הן כבר מדברות באופן גלוי על זה ש"אולי נעשה עוד ילד".
השבוע התחלתי לחשוד שאולי מדובר בכלל בסוג של קונספירציה ממשלתית, שקשורה לחוק הלאום. המדינה מעוניינת להגדיל את הרוב היהודי, והיא משתמשת בתוכניות הלידה כדי לשתול לנו בראש מחשבות על הגדלת המשפחה, מה שיפתור את הבעיה הדמוגרפית. זאת גם אולי הסיבה שהמפלגות הדתיות נפגשו השבוע עם ביבי. מופרך? במדינה שלנו הכל יכול להיות.
וכמובן, אי אפשר שלא להיזכר בלידות הפרטיות שלנו. בלידה הראשונה הגענו לתל השומר שבוע לפני הזמן, כי אשתי רצתה ללדת בדיוק ביום המיועד. היא חשבה שהלחץ בבטן הוא צירי לידה, ולפני שיצאנו מהבית התקלחה והתבשמה וגם דפקה פן וליפסטיק, כדי שהבכורה שלנו תראה איזו אמא יפה יש לה ברגע שהיא תגיח לעולם.
לצערה (ולשמחתי) נשלחנו הביתה, אחרי שהרופא אמר שזה "אפילו לא הבקרוב". בלידה, שהתקיימה שבוע אחרי, כבר לא נשאר זכר לפן ולליפסטיק, היא רק מילמלה שאני מביא לה עצבים.
גם את הבת השנייה ילדנו בתל השומר. זו היתה לידה קלה יחסית, שחלפה בנעימים בזכות מנה גדולה של אפידורל שגרמה לאשתי טשטוש עמוק, שממנו היא הצליחה להתאושש רק כעבור שנתיים.
עם הילדה השלישית עשינו קאמבק וחזרנו לתל השומר. אני כבר הייתי בן ארבעים פלוס, איש עייף ושבע קרבות. חשבתי שכבר ראיתי הכל ושאני עמיד בפני התרגשות. איפה. זו היתה לידה מרגשת מאוד, ואני אשכרה בכיתי. אולי כי ידעתי שזאת הלידה האחרונה, ואולי בגלל שלא מצאתי כיסא ונאלצתי לעמוד שעות על הרגליים.
ההתרגשות הגיעה לשיא כשהובלתי את התינוקת החמודה לחדר התינוקות, והאחיות בירכו אותי ב"מזל טוב, סבא". חמודות.
לפעמים, לפני שאנחנו הולכים לישון, אני ואשתי עוברים בין החדרים וזורקים מבט אוהב על הבנות. את זאת אנחנו מכסים, לזאת סוגרים את החלון, את הקטנה אנחנו מנשקים. אנחנו מביטים בהן מלמעלה למטה, ולא מאמינים איך עבר הזמן וכמה מהר הן גדלו. אני ממליץ לכל הורה לעשות את הסיבוב הזה לפחות פעם בשבוע, אבל לא להתעכב. להציץ ולהמשיך הלאה. זו חוויה נחמדה, אבל אצלנו בבית זה איכשהו נגמר ב"אבא, אני יודעת שאתה שם. תשאיר לי 200 שקלים, אני צריכה לקנות ג'ינס מחר".
(איור: טל לזר)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו