מאות בני אדם הצטופפו לפני כשבועיים מאחורי הגדרות הגבוהות שהוצבו סביב בית הקולנוע בכיכר לסטר בלונדון. הם באו בקור לונדוני טיפוסי, עם זרזיפי הגשם המוכרים, כדי לצפות בשחקנים שהגיעו לפרמיירה האירופית של "איך להיפטר מהבוס 2". זאת אומרת, לצפות בכוכבת ג'ניפר אניסטון. זאת אומרת, לצפות בה על מסכי ענק, שנפרסו בכיכר כבר בשעות הצהריים.
לצידי השטיח האדום (שהיה בכלל כחול) הורשו לעמוד כ־200 מעריצים פנאטים של אניסטון, שנבחרו מראש בקפידה על ידי משרד יחסי הציבור. שעה ארוכה לפני תחילת האירוע עשו איתם המארגנים חזרה על הצווחות המתואמות שהם ישמיעו ברגע שהוד מלכותה ההוליוודית תיכנס. "ג'ניפרררררר אניסטוןןןןןןןןן", צווח הכרוז, ואחריו צווחו השאר.
והיא הגיעה, בדיוק בזמן. יצאה מרכב שחור מהודר בחצאית שחורה צמודה, מחוך תואם קצרצר ונעלי עקב אדומות, תוך כדי התעלמות מ־12 המעלות בחוץ, הפגינה מצב רוח מרומם וניסתה להשיב לכל אחד מהעיתונאים האירופאים, שקיבל משבצת של עשרה סנטימטרים לעמוד עליה וחצי דקה כדי לשאול שאלה. משם המשיכה למתחם הצלמים, עשתה את הפוזות הקבועות (רגל מלפפת רגל, הטיית ראש וחיוך צנוע), ואז עברה מעריץ־מעריץ לצילום סלפי משותף, חיבוק וחתימות. אחרי הכל, מותג צריך לתחזק.
למחרת בבוקר נפגשנו שוב באירוע לעיתונאים אירופאים, באחד מהמלונות המפוארים של העיר, מרחק צעידה מכיכר טרפלגר וארמון המלכה. בלונדון, מתברר, יש מקום ליותר ממלכה אחת, לפחות על פי גדודי הפפראצי שהמתינו לאניסטון על אופנועים מחוץ למלון המאובטח בתקווה לקבל פריים בלעדי שלה. רובם נחלו אכזבה.
את מידת ההצלחה של שחקנית הוליוודית אפשר לקבוע על פי שלושה פרמטרים: השכר שהיא מקבלת עבור סרט, מספר הטיפולים הפלסטיים שהיא מבצעת כדי לשמר את נעוריה (ד"ש מרנה זלווגר), ומעטה ההגנה שהיא מקבלת מאנשי האולפנים ההוליוודיים, החפצים ביקרה. לפחות על פי שלושת הקריטריונים הללו, ג'ניפר אניסטון, לנצח רייצ'ל מ"חברים", היא אחת השחקניות המצליחות בעולם.
עם פיגורה הדוקה וקומפקטית (אימוני יוגה ותזונה טבעונית) המתפרסת על 164 סנטימטרים, פנים נטולות גיל שלא מסגירות את 45 שנותיה, שכר ממוצע של 10 מיליון דולר לסרט ורווחים של יותר ממיליארד דולר לאולפנים שהפיקו את הקומדיות שלה - אניסטון כנראה עושה משהו נכון.
היא נכנסת למפגש עם העיתונאים חנוטה בשמלה לבנה קצרה, חגורה ענקית בצורת פרח עוטפת את גופה הדקיק, והתסרוקת - אותה תסרוקת מוכרת, מדויקת, שסחפה אחריה מיליוני נשים ברחבי העולם בשנות התשעים. ממרחק של שלושה מטרים ובעין בלתי מזוינת, היא דווקא עושה רושם של "אחת מהחבר'ה".
בסרט "איך להיפטר מהבוס 2". "חליפת העור והפאה החומה הדליקו אנשים"
למרות ההנחיות של אנשי יחסי הציבור לא להיכנס לפרטים אישיים, שאלתי אותה מייד בהתחלה מה החלום המקצועי והחלום האישי הכי גדולים שלה. אנשי יחסי הציבור הבריטים, שניסו לחייך בנימוס, לא נראו מרוצים. אניסטון דווקא המשיכה לחייך חיוך רחב וכובש, שחשף שיניים לבנות במיוחד, ושאלה בקול מתוק: "תזכיר לי מאיפה אתה?"
"מישראל", אמרתי.
"אז החלום שלי הוא שלום עולמי!" היא קרצה אלי, ונציגת אולפני "האחים וורנר" מיהרה לעבור לשואל הבא. ככה זה בהוליווד, מותר לשאול על הכל, כל עוד לא משתמשים במילה "אישי". במקרה שלה, למשל, אסור לדבר על הגרוש המיתולוגי, בראד פיט, או על האישה שירשה אותה בתור בת זוגו, אחת, אנג'לינה משהו. אסור גם לדבר על חתונה, על הריון או על ילדים, כל הדברים שמעסיקים את הצהובונים האמריקניים באובססיביות כבר יותר מעשור.
זיכרונות מבראד פיט
את הכתבה הגדולה שלה בסבב יחסי הציבור הנוכחי העניקה למגזין "Harper's Bazaar", שם היגגה על ארוסה בשנתיים האחרונות, השחקן והכותב ג'סטין ת'רו ("הוא אחד האנשים הכי צנועים והגונים שיש, כך שכמעט בלתי אפשרי שנשתעמם יחד. ניסינו. זה מעניין אפילו רק להסתכל לו בעיניים בלי לדבר"). על בראד פיט אמרה רק: "אני חושבת שחשוב מאוד לסלוח, אחרת זה בונה חומה רעילה בגוף". בכלל, היא טורחת לחזור ולספר שהיא טיפוס אופטימי, שמעדיף תמיד חשיבה חיובית.
בשני סרטי "איך להיפטר מהבוס", הגיבורים לא מרוצים מהבוסים שלהם. את עצמך בוסית טובה?
"בוודאי, אני בוסית מצוינת", היא צוחקת צחוק מתגלגל שמדביק (איך לא) את האנשים שמקיפים אותה. "זאת אומרת, אני מקווה מאוד שגם אנשי הצוות שלי חושבים ככה. אתה יכול לשאול אותם, אבל אני בטוחה שהם יספרו לך כמה שאני נפלאה. אחרת הם יפוטרו, כמובן, וזה יהיה פחות נחמד להם, ויהפוך אותי לבוסית לא נחמדה".
איך הבוסים שלך?
"נהדרים. ראית איזה בוקר נפלא הם אירגנו לנו במלון היפה הזה? ראית את הכריכים הקטנים עם ממרח הביצים בכניסה לחדר? זאת השקעה".
לך עצמך היו בוסים גרועים? מנהלי אולפנים, במאים, תסריטאים, מפיקים?
"נתקלתי בכמה בוסים גרועים, אם כי אני לא חושבת שהם עשו את זה בכוונה. למשל, עבדתי עם מפיקים שלא מבינים את החשיבות של חדוות העבודה המשותפת. כשמצלמים סרט, הצילומים מתקיימים בדרך כלל רחוק מהבית, במשך כמה שבועות ולפעמים אפילו חודשים. חשוב לייצר סביבת עבודה נעימה ומהנה.
"נתקלתי גם בבמאים שלא הגיעו מוכנים. שחקנים זקוקים ליד מכוונת ולבמאי שיודע מה הוא רוצה מהם ואיך הוא רוצה שהתוצאה הסופית תיראה. סרט קולנוע הוא לא סרט תיעודי, אתה לא אמור לעבוד בסגנון 'בואו נדליק את המצלמה ונראה מה יקרה'.
"לשמחתי, זה לא קרה לי יותר מדי. אני חושבת שאחרי כל כך הרבה שנים בתעשייה, אני כבר יודעת לבחור מראש את הפרויקטים הנכונים, שאני יודעת שיהיה לי כיף לעשות. אגב, זאת אחת הסיבות שהסכמתי לעשות את סרט ההמשך הזה. היה פשוט כיף אדיר להיפגש שוב עם הבנים על הסט ולבלות איתם מחוץ לשעות העבודה. זה לא משהו שקורה בכל הפקה".
מה בכל זאת מטריד אותך בהוליווד?
"תלונות? למה להתלונן? אני די מרוצה ממה שקורה איתי. ואני חייבת לומר שכאישה, אני גם מרוצה מהתהליך שעובר בשנים האחרונות על הוליווד. רואים יותר ויותר נשים בעמדות מפתח, יש יותר תפקידים לנשים צעירות ומבוגרות, ונותנים במה לכל מיני טיפוסים של נשים, לא רק לדמות עקרת הבית או לחברה של הגיבור.
"אני אוהבת מאוד את הדמות שלי ב'איך להיפטר מהבוס'. רופאת שיניים שהיא חולת מין עם פה מלוכלך, שלוקחת את מה שהיא רוצה מגברים ולא מתביישת בכך. זה לא משהו שרואים הרבה על המסך".
בשנים האחרונות התחלת לקחת חלק גם בהפקה של חלק מהפרויקטים שאת משתתפת בהם. למה?
"אני כבר בת 45, ואני לא נעשית צעירה יותר. את כל התפקידים של הנשים הבשלות תופסת מריל סטריפ, כך שאני צריכה להתחיל לחשוב על העתיד שלי" (כל הנוכחים צוחקים).
מה היתה העבודה הכי גרועה שעבדת בה?
"היה לי מזל גדול מאוד שהפכתי לשחקנית שמתפרנסת למחייתה כבר בתחילת שנות העשרים של חיי, כך שנחסכו ממני כל מיני התנסויות ביזאריות. בגיל 20 הספקתי לעבוד תקופה מסוימת כמוכרת טלמרקטינג, והייתי גרועה, גרועה, גרועה. לא הרבה יודעים, אבל באותה תקופה שקלתי, ברגע של ייאוש, ללכת ללמוד רפואת שיניים. הייתי צעירה וחסרת סבלנות, והפריע לי שהקריירה שלי עוד לא פרצה. אני אפילו לא זוכרת איך הגעתי דווקא לרפואת שיניים".
שני ההורים היו שחקנים
אניסטון מעידה על עצמה שהיא "בת מזל", בעיקר משום שמעולם לא נזקקה לעבודה "רגילה". את חיידק המשחק קיבלה מאביה, השחקן היווני־אמריקני ג'ון אניסטון, שהשתתף באופרות הסבון "ימי חיינו" ו"אהבת חיי", ומאמה, ננסי דאו, ששיחקה בכמה פרויקטים במהלך שנות השישים. המשפחה התגוררה בילדותה לוס אנג'לס ועברה ליוון למשך שנה.
כשאניסטון היתה בת 9 התגרשו הוריה, והיא עברה עם אמה לניו יורק, שם גם למדה משחק. כשמלאו לה 20, בסוף שנות השמונים, החלה להתרוצץ בין אודישנים. היא השתתפה בכמה פרסומות והצגות באוף־ברודוויי, ועשתה תפקידי אורח בסדרות טלוויזיה זניחות. ב־1994 זכתה בתפקיד ששינה את חייה בסיטקום חדש של רשת אן.בי.סי, "חברים" שמו, כשהיא בת 25 בלבד.
אניסטון נבחנה לתפקיד מוניקה, אך הוזמנה לאודישן חוזר וקיבלה את דמותה של רייצ'ל, שמאותו רגע הפכה להיות מזוהה איתה עד עצם היום הזה ולנצח. ההיסטריה סביב הסידרה הפכה אותה ואת חמשת חבריה - דיוויד שווימר (רוס), מאט לה־בלנק (ג'ואי), מתיו פרי (צ'נדלר), קורטני קוקס (מוניקה) וליסה קודרו (פיבי) - למיליונרים. בעונות הראשונות נע שכרם של השחקנים בין 20 אלף ל־40 אלף דולר לפרק, אבל בעונות האחרונות כבר קיבל כל אחד מהם מיליון דולר לפרק, פלוס זכאות לכספי תמלוגים על השידורים החוזרים.
"אולי כשנהיה ממש זקנים ומובטלים". עם כוכבי "חברים"
בעשר שנות הסידרה זכתה אניסטון פעם אחת בפרס האמי (ב־2002) ופעם אחת בגלובוס הזהב (כעבור שנה), והיא היחידה מבין השחקנים שזכתה בשני הפרסים. מלבדה, רק קודרו זכתה באמי, ב־1998. ארבעת האחרים, ככל שקשה להאמין, לא קטפו אף אחד משני הפרסים היוקרתיים.
עד היום, יותר מעשר שנים אחרי ירידת הסידרה, עדיין משודרת אחת מעונותיה בכל רגע נתון במקום כלשהו בעולם. במדינות רבות, ובהן ישראל, זה קורה בלוּפ אינסופי. "זאת זכות גדולה להשתתף בסידרה שמצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים ברחבי העולם", אמרה אניסטון בעבר. "מצד שני, יש בזה גם משהו מפחיד ומאיים. כשאנשים מזהים אותך בתור ה־דמות שהם אהבו, קשה להם להאמין לך בתור דמות אחרת".
לפחות על פי קריירת המשחק שלה, נדמה שאניסטון, יותר מחמשת חבריה, הצליחה לטשטש את עקבותיה של רייצ'ל בדרך למסך הגדול. בזמן שלה־בלנק המשיך לסידרה הכושלת "ג'ואי", פרי התמקד בהתמכרויות לסמים, גמילה, הרזיה והשמנה, שווימר עבר לבימוי והפקה וקוקס המשיכה לסידרת הטלוויזיה המוצלחת "קוגר טאון", אניסטון הצליחה לפרוץ לקולנוע עם קומדיות רומנטיות, חלקן שוברות קופות - דוגמת "ואז הגיעה פולי", "חברות עם כסף" ו"אנחנו המילרים".
הקהל אוהב אותה, זוכר לה חסד נעורים (וגם העובדה שננטשה על ידי פיט היישר אל זרועותיה של ג'ולי שיחקה תפקיד). המבקרים מתייחסים אליה בדרך כלל בקרירות, עד כדי ארסיות. "עוד קומדיה רומנטית מבית היוצר של אניסטון", "אותה תסרוקת, אותם פאנצ'ים", "מתוקה כמו הבת של השכנים ומצחיקה כמו הבת של השכנים" הם רק חלק ממשפטי העוקץ בביקורות שהתפרסמו על סרטיה.
כמו שחקניות רבות לפניה, מנסה אניסטון להוכיח שהיא לא רק פנים יפות, גיזרה הדוקה ומדורי רכילות, אלא גם בעלת יכולות משחק. בעשור האחרון היא מקפידה להשתתף גם בסרטים עצמאיים, קטנים ונטולי תקציב. כך, למשל, השתתפה ב־2002 בסרט קטן ששמו "בחורה טובה", שבו גילמה קופאית סופרמרקט שחיה חיים אפורים ומשעממים עם בעל אפור ומשעמם, עד שהיא פוגשת קופאי דיכאוני, שמושך אותה ומאיים להפוך את חייה על פיהם. הסרט זכה לביקורות מעורבות, אם כי אניסטון זכתה לשבחים על משחקה המאופק ועל המראה האפור שהצליחה לייצר.
מראה כזה היא מייצרת גם בדרמה החדשה בכיכובה, "Cake" - סיפורה של אישה חולנית, שהופכת סקרנית לגבי המוות לאחר התאבדות אחת מבנות קבוצת התמיכה שלה. הסרט (עם שורה של שחקנים מוערכים שבהם וויליאם ה. מייסי ואנה קנדריק) צפוי לצאת בינואר, כמה שבועות לפני הכרזת המועמדים לטקס האוסקר, ומבקרים שצפו בו בפסטיבל טורונטו האחרון העניקו לו חמישה כוכבים. חלקם לא חסכו בסופרלטיבים: "הסרט המפתיע של השנה", "דרמה שתתפוס אתכם בבטן" ו"הופעת אוסקר של אניסטון".
לצורך הסרט הוסיפה הכוכבת שבעה קילוגרמים למשקלה (כולם ירדו אחר כך). בכרזה של הסרט היא נראית נטולת איפור, כששערה סתור. האם אפקט ה"הזנחה" יעבוד עבורה כפי שעבד בעבר בשביל ג'וליה רוברטס, ניקול קידמן ושחקניות נוספות, שבחרו לזנוח זמנית את הגלאם לטובת האוסקר? ימים יגידו.
המבקרים לא תמיד אוהבים
כך או כך, מה שבטוח זה ש"איך להיפטר מהבוס 2" לא יכניס את אניסטון לפנתיאון של הקולנוע. זו גירסת ההמשך לסרט שיצא ב־2011 (לפי ספר ששמו "בוסים נוראים"), קומדיה שחורה רוויית הומור הומופובי, גזעני ושוביניסטי, על שלושה עובדים שמחליטים לרצוח את הבוס שלהם. למרות שהסרט היה מנוגד בעליל לכללי הפוליטיקלי קורקט האמריקניים, הקהל דווקא אהב אותו. המבקרים, כצפוי, קטלו.
בסרט החדש מנסים שלושת הגיבורים (השחקנים ג'ייסון סודייקיס, צ'ארלי דיי וג'ייסון בייטמן) לפתח מוצר חדשני בצורת מקלחון ממוחשב, בהשראת המנהרות האוטומטיות לניקוי רכבים. השלושה מוצאים משקיע עשיר המתגלה כנוכל, ומשם הולכת העלילה ומסתבכת. אניסטון, כך נראה, תצטרך להמשיך לחפש את הפסלון הנכסף בסרטים אחרים.
רוב סרטי ההמשך לסרטים מצליחים לא מתעלים לרמה של המקור, ונכשלים בקופות. לא היה לך חשש כזה?
"אחרי כל השנים והביקורות והמאמרים ומדורי הרכילות, אתה מפתח חסינות מ'מה יגידו'. כשהציעו לי את הסרט, לא היתה לי שנייה של מחשבה שנייה. מבחינתי, אם יהיה סרט שלישי בסידרה, אני בפנים".
יהיה סרט שלישי?
"אתה יודע מה...? כן. אתה יכול מצידי להכריז על זה בעיתון. גם ככה, בסופו של דבר, בעיתונים מוצאים דברים שלא קשורים למציאות. הרי על פי התקשורת כבר נפרדתי, חזרתי, התגרשתי, הריתי חמש פעמים לפחות. הפרסומים בעיתונים שמתייחסים להרגלי התזונה שלי או לכל מיני אמירות שלי, שלא היו, הופכים להיות הזויים מיום ליום. יש לי מזל שאני לוקחת את הדברים האלה בהומור. אני מתייחסת לחיי כפי שהם משתקפים בעיתונות כלא יותר ממציאות בדיונית שאנשים ממציאים".
יש קשר כלשהו בין רופאת השיניים המכורה לסקס ומנבלת את הפה לבין ג'ניפר אניסטון?
"אפשר להירגע, אין שום קשר. בסרט יוצאים לד"ר ג'וליה כל מיני משפטים שאני בחיים לא שמעתי ולא אמרתי עד הסרט.
"בזמן העבודה על הסרט התקשרו אלי התסריטאים ושאלו אותי, 'כמה רחוק תהיי מוכנה ללכת עם התפקיד?' אמרתי להם, 'לכו עם זה כמו רחוק שאתם יכולים וכל עוד אנחנו לא פוגעים באף אחד - בואו נתפרע'. אני חושבת שבסופו של דבר הם כתבו לי סצנות מצחיקות, ואם זה מצית את הדמיון של כמה אנשים לגבי ההרגלים המיניים שלי... נו... כבר התרגלתי.
"הנוכחות על הסט היתה גברית מאוד, אבל גם אם חליפת העור שלבשתי והפאה החומה הדליקו כמה אנשים - אחרי שעתיים של עבודה, כולם כבר התעלמו ממני. מהר מאוד הפכתי לאחד מהחבר'ה, עליתי על טרנינג ונהניתי לשתות בירות ולצחוק עם כולם.
"הקשר בין השחקנים חברי מאוד, וזאת אחת הסיבות שכולנו אמרנו 'כן' לסרט המשך. נדיר מאוד לעבוד על סט של סידרה או סרט, ליהנות ולצחוק כל הזמן, וגם לשמור על קשר בסיום העבודה. הפעם היה בפרויקט את הקסם הזה. אני מאמינה שזאת אחת הסיבות שזה עובר לקהל שרואה אותנו. יש אווירת חבר'ה".
ואם כבר מדברים על חבר'ה: "חברים" חגגה לאחרונה עשרים שנים מאז עלייתה, ואי אפשר בלי שאלת הקאמבק הקבועה.
"הממ... אני לא יודעת. יש מדי פעם איזה דיבור על איחוד, אבל הוא אף פעם לא ממשי ורציני. נראה לי שעדיף להשאיר את מה שהיה כזיכרון נעים לכולנו. אבל אי אפשר לדעת. אולי כשנהיה ממש זקנים ומובטלים, יחליטו לאחד אותנו לסידרה שיקראו לה 'חברי גיל הזהב'. זה בטוח יהיה להיט".
לא מנסה לשמר את הנעורים
גם בלי איחוד של "חברים", אין מה לדאוג לקריירה של אניסטון. היא ממשיכה לשגשג, בין השאר הודות לעובדה שהיא אחת הסלבריטאיות המרוכלות ביותר בתבל. כל אמירה שלה או גירוד פומבי במפשעה (כפי שקרה בביקורה האחרון בלונדון) תופסים כותרות בינלאומיות. היא מובילה לא מעט קמפיינים פרסומיים, ממים מינרליים ועד שעונים ומוצרי קוסמטיקה. למחרת הקרנת הבכורה של הסרט כיסו פניה את כל עיתוני הרכבת התחתית של לונדון, וציטוטים ממסיבת העיתונאים הגיחו בכל אתר אינטרנט בינלאומי.
עם פיט. "חשוב מאוד לסלוח" // צילום: אי.פי
העיסוק האובססיבי של התקשורת במשולש אניסטון־פיט־ג'ולי מסרב להירגע גם היום, כמעט עשר שנים אחרי הגירושים של אניסטון ופיט והזוגיות עם ג'ולי (שבה התאהב על הסט של "מר וגברת סמית"). בזמן ש"בראנג'לינה" הפכו לזוג הקולנועי המסוקר ביותר, אניסטון נותרה מאחור, ללא ילדים וללא בעל. למרות האיפוק התקשורתי שהפגינה בכל הנוגע לאישה שפירקה את נישואיה, ידעו מדורי הרכילות לצטט גידופים שהשמיעה בחדרי חדרים. כך, למשל, אחרי צאת סרטה האחרון של ג'ולי, "מליפיסנט", שבו היא מגלמת מכשפה, צוטטה אניסטון כאומרת: "מתאים לה קרניים".
על גילה היא מעדיפה לא להתעכב. "אני מניחה ש־45 הוא סוג של ציון דרך, אבל נראה לי שהרבה יותר חשוב להתמקד בשאלות מה אני רוצה להשיג בחיים, ואיזה בן אדם אני רוצה להיות. מעולם לא הייתי מהאנשים ששאלו את עצמם 'איפה תהיי בעוד חמש שנים?' אני נהנית מכל רגע שיש לי בחיים.
"אני גם לא מתכוונת להיכנס לטירוף של שימור הנעורים. ההשקעה הכי גדולה שלי היא באיזה רולר שמגלגלים על הפנים, ויש לו מין פינים קטנים כאלה שעושים נעים על הפנים ומרעננים את העור. אחד הדברים היפים בלהתבגר זה שאני יותר ויותר מקבלת את עצמי כפי שאני, חיצונית ונפשית, ואני יותר ויותר מתעלמת מכל הרעשים החיצוניים. שהעולם ימשיך לרכל, ואני אמשיך לעשות את שלי.
"בשנים האחרונות אני מנסה למצוא איזון בין הקריירה לבין חיי הפרטיים. העובדה שאני נמצאת מדי כמה חודשים בצילומים במקום אחר על פני כדור הארץ לא מקלה על הזוגיות, אבל אני וג'סטין מתעקשים לסדר את לוח הזמנים כך שניפגש כמה שיותר".
למרות גילה מצהירה אניסטון שוב ושוב כי "ברגע שאהיה בשלה, אהפוך לאמא, בפורמט הראוי והנכון". באוגוסט האחרון הסירה את החיוכים לטובת ראיון רציני ב"TODAY SHOW" של אן.בי.סי, שבו התייחסה בין היתר לצהובונים, שממהרים לתרגם כל בליטה של הבטן שלה כאל הריון נסתר.
"אני לא חיה את חיי עם רשימה שבה אני צריך לעשות וי על הדברים. יש איזה עיסוק אובססיבי בשאלה אם אני כבר נשואה או למה עדיין אין לי ילדים, ואני לא כל כך מבינה למה זה צריך לעניין מישהו. ומה זה אומר שלא עשיתי את זה או את זה? האם אני כישלון נשי? האם הערך שלי כאישה נמוך יותר אם לא ילדתי? אני אמא של כל כך הרבה פרויקטים שהסבו לאנשים כל כך הרבה אושר, שאני חושבת שזה לא הוגן לשים על הכתפיים שלי כל כך הרבה לחץ".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו