בליל שבת האחרון הדליקה מרגלית שארף חמישה נרות. אחד עבורה, אחד עבור בעלה הטרי, שמוליק, ושלושה עבור כל אחד מילדיו, מעכשיו גם ילדיה. היא כיסתה בהתרגשות את עיניה, לצידה שמוליק, גם הוא נרגש מאוד. הבית החדש, שאליו רק עברו, התמלא באור הנרות. סמל לקדושה, שמחה, התחלה חדשה.
שנתיים עברו מהרגע הנורא ההוא, שבו פגע טיל גראד פגיעה ישירה בביתו של שמוליק שארף (33) בקריית מלאכי, במהלך מבצע עמוד ענן. בקצה מצחו עדיין צלקת קטנה, כמעט מתחבאת מתחת למגבעת, תזכורת לפגיעת הראש הקשה מכדורי הברזל שבראש הטיל. אשתו מירה ספגה פגיעות אנושות ומתה מפצעיה כעבור זמן קצר. בנו הבכור, יוסף יצחק (6), נפגע בידיו. הוא עצמו התנדנד בין חיים למוות עד שהחלים.
שתי בנותיהם, חיה (4 וחצי) וגאולה (3), לא נפגעו פיזית, אך את הצלקות הנפשיות אולי רק הזמן ירפא. פיגוע, הוא קורא לאירוע ששינה את חייו. אבל עכשיו הוא כאן בשביל השמחה.
"אנחנו לא בונים חיים על בסיס משהו קודם", מסבירה מרגלית, והוא מהנהן במבט מרגיע. היא בת 29, חוזרת בתשובה, יודעת שבנישואיה קיבלה על עצמה משפחה שלמה ברגע. "אנחנו מתחילים זוגיות משלנו, אבל מצד שני, מירה היא אמא של הילדים, ונספר להם עליה כל הזמן. אי אפשר להתעלם ממה שהיה, אבל אנחנו מתחילים ביחד פרק חדש".
שמוליק מבקש שלא נתרכז בנישואיו למירה. "חשוב לנו שיבינו שהקשר ביני לבין מרגלית הוא נקי, הוא רק בינינו", שניהם מדגישים. "מירה היא שם, היא האמא של הילדים ותמיד תהיה, ולצד זה, הזוגיות שלנו היא רק בינינו".
הם עדיין שיכורים מהתרגשות, משמחת החתונה, שנערכה בשבוע שעבר. מרגלית מגישה לשולחן את ארוחת הצהריים, מתנצלת שלא הספיקו עדיין לארגן את כל הציוד בבית החדש בביתר עילית. על הקיר מול המרפסת הגדולה, שפונה לנוף ההררי, נתלתה תמונה גדולה של הרבי מלובביץ'. שמוליק הוא שליח של הרבי, "מלך המשיח", והוא גם מתנהג כשליח בכל שלב בחייו. זו הסיבה שהוא מוכן להתראיין, "שיידעו שיש חיים אחרי המוות. אנחנו רוצים למלא את השליחות שלנו, להכין את העולם לקראת ביאת המשיח והגאולה האמיתית. זו זכות גדולה להיות חלק מהרכבת הזו".
זה קרה ב־15 בנובמבר 2012, ראש חודש כסלו. שמוליק ומירה עבדו בניו דלהי בבית חב"ד, שאותו הקימו. הם הגיעו לביקור בארץ ושהו בנחלת הר חב"ד בקריית מלאכי. אלה היו ימי מבצע עמוד ענן, וערי הדרום, ומאוחר יותר גם מרכז הארץ, היו נתונות תחת מתקפה.
באותו בוקר, שמוליק ומירה הספיקו ללמוד יחד את השיעור היומי בחסידות, ואז נשמעה האזעקה. בדירה לא היה ממ"ד, ומאחר שזמן ההתגוננות היה קצר, הם אספו את הילדים לסלון ואמרו יחד פרק תהילים.
"בדיוק כשמירה הגיעה למילים 'המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד' - נשמע פיצוץ אדיר", סיפר שמוליק בראיון ל"שישבת" בשנה שעברה. "מעוצמת ההדף עפתי באוויר, מירה צעקה 'שמוליק! נפל לנו טיל על הבית!' ואז נשמע הפיצוץ השני".
שמוליק נפגע בראשו, איבד את הזרת ביד ימין, ורסיסים חדרו לזרועותיו. רק אחרי שיצא מניתוח, הודיעו לו שמירה נהרגה. יוסף יצחק נפגע בידיו, עד היום אינו מסוגל להזיז בצורה חופשית שתיים מאצבעותיו. חנה, שהיתה אז בת שנתיים, סיפרה שראתה את אמה עפה באוויר ונוחתת על הקיר, מדממת מהראש ומהצוואר. באותו אירוע נהרגו גם אהרון סמדג'ה (49), ואיציק אמסלם (24), ששהו בדירות סמוכות באותו בניין.
שמוליק, זמן קצר לאחר הפציעה. "כן, יצאתי בנס" // צילום: משה שי
"אחרי הפיגוע הגיעו לשיבא המוני אנשים", הוא מספר עכשיו, "כל עם ישראל בא לבקר אותי, גם כאלו שלא הכרתי. לא הבנתי את זה, הרי לא הייתי היחיד שנפגע בישראל, אבל באו המונים.
"הרגשתי שכל העם מחכה לשמוע איך השליח של הרבי מלובביץ' יגיב למצב הזה: אשתו נהרגה, הוא עצמו במצב קשה, כשרק לפני כמה שעות היה בין חיים למוות. הבן שלו כמעט איבד את חייו. אבל לְשליח אין את הפריבילגיה 'ליהנות' מהדיכאון, מההשתפכות הזאת, מכל הדברים שמגיעים בצורה טבעית אחרי דבר כזה".
בתוך הכאוס הפרטי שלו, כשהוא עדיין כאוב והמום, שמוליק המשיך לתפקד כשליח הרבי. רצה להעביר מסר של צמיחה, של עמידה בכל המבחנים. "הייתי במצב לא טוב, גם פיזית וגם נפשית, היו לי רגעים של ייאוש ורגעים שבהם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, עם הילדים, איך אני עושה סדר בכל הדבר הזה. אבל הבנתי שאלוהים שלח לנו את הרבי, שיודע לנווט אותנו ולתת לנו את המענה הנקודתי למה שיהודי צריך באותו הרגע, בעידוד או בתשובה. לא נתתי לעצמי בשום אופן להגיע למקומות האלה של ייאוש".
קשה לשמוח
כשהוא מדבר על הרגעים הקשים, הוא נע בכיסא באי נוחות. מדבר במהירות, כאילו מנסה לרפרף על התחנות הקשות בחייו. מודה שהשמחה לא הגיעה לו בצורה טבעית. "הייתי צריך לעבור תהליך עם עצמי, שבו המוח שולט על הלב. והקב"ה נתן לי את הכוח להיות בצורה כזו, להסתכל על הנס שקרה לנו.
"אני מניח שכולם חיכו שאגיד, אוי ויי, נשברה לי המשפחה. וזה נכון, זה קרה לי, והרגשתי כשזה קרה לי. אבל ברגע אחרי, כשכולם חיכו לשמוע מה יש לי לומר, חשבתי על מה אני שם עכשיו את הדגש, והחלטתי שאני מסתכל על הדברים החיוביים.
"ידעתי שאנשים יסתכלו עלי בצורה הזויה, מה פתאום אשתו נרצחה והוא מדבר על נס. נפגעתי בראש, שמונה שעות וחצי הייתי בניתוח. הרופא הסביר שאם הוא היה פוגע רבע סנטימטר ימינה או שמאלה, לא הייתי מתפקד. יש לי רק בצקת שם עכשיו, במקום שלא רלוונטי לתפקוד. כן, יצאתי בנס".
הוא מספר על האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג, שמשפחתו נרצחה בשואה. למרות זאת הוא עלה לארץ, המשיך בדרכי האל, נישא בשנית ונולדו לו שבעה ילדים יראי שמיים. "אם הוא ראה את כל משפחתו נרצחת וחידש את חייו, ועוד חי חיי תורה ומצוות, גם אני הקטן יכול ללכת בדרך הזו", שמוליק מנסה להסביר.
"הניסיון שלי הוא מלשון נס, ובא במטרה לחשל. כמו שלטייסים בצבא עושים עוד ועוד מבחנים כדי להוציא מהם את המיטב, כך גם אצלנו. לפעמים זה קשה, כי אנחנו מאוד אגואיסטים, ויש לנו רגשות ויש רגעים שצריך לכאוב, אבל בדיוק משם צריך לתת את הקפיצה ולצנוח. אחרי הניתוח אמא שלי שאלה את הרופא כמה זמן החלמה צפוי לי, והוא אמר שלפחות עוד חודש אשפוז ואחר כך שיקום. בסוף השתחררתי אחרי 11 יום, בלי שיקום מוח ובלי כלום. הרופאים לא הבינו איך אני מתקדם כל כך מהר.
"אני רואה את זה כמו הסיפור על הרבי מלובביץ', שעבר התקף לב ובמקום לנוח רק עשה עוד ועוד, והחלים מהר. גם אחרי שאשתו הסתלקה מהעולם, הוא אמר לחסידיו: 'החי ייתן אל ליבו', שזה אומר שכל מה שהרבנית שאפה לעשות - הם יעשו מעכשיו. השנה הזו היתה בשבילי שנת פעילות שלא היתה כמותה בעבר".
מירה שארף ז"ל
כמה ימים אחרי שהשתחרר מבית החולים, שמוליק הגיע לחתונה של זוג ישראלים, שפגשו אותו ואת מירה בבית חב"ד בניו דלהי והחליטו להתחתן, בעידודו. "קרובת משפחה של החתן ניגשה אלי וסיפרה לי שיש לה קרובת משפחה שאיבדה בן, ובמשך שנים לא התאוששה. ואז היא ראתה ראיון שלי בטלוויזיה, שבו אמרתי שיצאנו בנס, וזה נתן לה כוחות. היא אמרה, 'אם האדם הזה קם שבועיים אחרי הפיגוע שבו הוא איבד את אשתו ומסוגל לדבר ככה, אני הופכת דיסק'. וזו הסיבה שאני משתף אנשים במה שעובר עלי".
ביום שלישי שעבר, שנתיים אחרי שאיבד את מירה, עמד שמוליק מתחת לחופה בכפר חב"ד עם מרגלית. בחוץ הגשם לא פסק, ותחת מעטה של מטריות עמדו השניים מתחת לחופה, עטופים בחום ואהבה. כמעט אלף איש היו שם לצידם, שמחים בשמחתם. חברים, בני משפחה, שליחי הרבי ממקומות שונים בעולם, מטיילים לשעבר בהודו שפגשו את שמוליק בבית חב"ד.
אף אחד לא היה יכול להישאר אדיש למראה המרגש, של אדם שקם מההריסות ומקים את ביתו בשנית. פניה של מרגלית היו מכוסות לגמרי בהינומה אטומה, כמנהג חסידי חב"ד. עיניו של שמוליק נצצו; כמה פעמים, בלי משים, עצם אותן לרגע בחוזקה כלא מאמין. כשנעמד לצד אשתו הטרייה מרגלית, נראה כמי שאולי בפעם הראשונה בחייו, עושה את צעדיו אל הלא נודע.
הנוכחים הרימו כוסית. ארגזי הוודקה התרוקנו במהירות, מעגלי הריקודים הפכו מהירים יותר ויותר. "קשה לתאר את השמחה הזאת במילים", אומר שמוליק ופניו שוב שלוות. "זו היתה תחושת אחדות מאוד חזקה, עוצמתית. הגיעו אנשים שלא חלמתי שיגיעו, כולם הרגישו צורך לקחת חלק בשמחה. זה היה די דומה למה שקרה אחרי הפיגוע, כשבאו המונים לבית החולים.
"יש פתגם שלהשתתף בצערו של השני זה לא קשה, כי הצער מגיע בקלות. הרב מנחם מענדל פוטרפס אמר שלהשתתף בצער זו אנושיות פשוטה, כי מי שלא כואב לו חסר רגשות, אך להשתתף בשמחתו של השני זה לתת מעצמך, להתמסר, להקריב, וזה כבר קשה".
מרגלית: "אנשים באו ואמרו שעשינו להם את היום, וזאת זכות גדולה מבחינתי, מעבר לשמחה הפרטית".
הם אנשים נעימים, מלאי קסם. החיבור ביניהם פורץ החוצה בכל רגע. בחילופי המבטים המחויכים, בתיקוני המילים ("הוא מלמד אותי יידיש, אני עוזרת לו בעברית"), בבדיחות הפרטיות.
שמוליק תולה תמונות, מסדר את השולחן, מעצב את החיים החדשים שלהם ביחד. הילדים, בעצת אנשי מקצוע, נמצאים בינתיים אצל הוריו, יהושע וחיה, שגרים במרחק כמה בתים מכאן. לאט לאט גם הם מתרגלים לזוגיות החדשה, ומחכים לעבור לגור עם אבא ומרגלית.
עד לפני שמונה שנים היא היתה חילונית, מושבניקית מתלמי יחיאל, הבת הצעירה מבין חמישה. בגיל 22, אחרי שירות צבאי בחיל המודיעין, נסעה לטיול בהודו.
"כשהייתי בפושקאר נכנסתי לבית חב"ד, חיפשתי מקום להתנדב בו. גרתי שם חודשיים וחצי, עם השליחים שימי וזלדה גולדשטיין, וטיפלתי בילדים שלהם. גיליתי עולם שלם של ערכים. בהתחלה בכלל לא חשבתי שהוא קשור אלי, אבל זה הרשים אותי. כשחזרתי לארץ החלטתי לחזור בתשובה".
היא החלה ללמוד במדרשה בתל אביב, ומשם עברה למכון אלטה בצפת. למדה חינוך בסמינר בית חנה בצפת, "זה היה רצון הרבי, שליחות של הוראה. רק אז הבנתי כמה זה חשוב, לקלוט ילדים, להבין אותם, להרגיש אותם". אחר כך למדה הוראת מתמטיקה במכללה לבנות בירושלים. היום היא מלמדת את המקצוע באולפנת בנות בבירה.
היא זוכרת איך שמעה על פגיעת הגראד בבית בקריית מלאכי, וכמה כאב חשה על מותה של מירה שלא הכירה. "שמעתי אותו בכל מיני ראיונות, והיה לי מוזר איך הוא מתייחס למה שקרה כאל נס".
למרות שדרכיהם הצטלבו כמה פעמים, הם לא הכירו עד הקיץ האחרון. בעת שהותה בניו דלהי, היא ביקרה בבית חב"ד, כששמוליק ומירה לא היו במקום. יום לפני נפילת הגראד היא השתתפה באירוע בכפר חב"ד, שבו נכח גם הוא, אבל גם הפעם, איש מהם לא ידע על משנהו. הרעיון להכיר ביניהם היה של שיינדי ושניאור זלמן ברנשטיין, שליחי הרבי בבית חב"ד בקוצ'ין, שאותם הכירו שמוליק ומרגלית מהודו.
"שיינדי התקשרה אלי מגמגמת קצת, כאילו התנצלה", מרגלית צוחקת. "אמרה שהיא מקווה שלא אבין אותה לא נכון, אבל מה דעתי על שמוליק שארף? חשבתי לעצמי, עבר זמן מהפיגוע, בדיוק שמעתי עליו מכל מיני חברים משותפים, והנה מציעים לי להכיר אותו.
"בהתחלה לא הבנתי מה מציעים לרווקה להיכנס לתיק כזה, משפחה עם שלושה ילדים. הבנתי שניתנה לי זכות גדולה, אבל לא הייתי בטוחה שיש לי את הכוחות לעשות זאת. להיות אמא שלהם, לקחת עליהם אחריות. אבל משהו בשמוליק משך אותי".
היא מפנה את עיניה הבהירות אל בעלה, מחפשת את אישורו. "היה לי חשוב לדעת אם הוא סגר את הפרק של מירה. אני יודעת שהיתה שם אהבה גדולה, והרי אם לא היתה שם אהבה זה היה מטריד. קשה להיכנס למקום הזה. אבל היתה חשובה לי הזוגיות. שזה לא יהיה אדם שרק מחפש אישה שתגדל בשבילו את הילדים. הרי גם אני באה אחרי הרבה שנות רווקות, עם סיפורים משלי, עם אנשים אחרים שהציעו לי לצאת איתם וזה לא התאים. אמרו לי שהוא ערכי. שאכפת לו מעשייה, שהוא איש משפחה טוב, והרי יש לזה הוכחות בשטח".
שמוליק בדיוק חזר מביקור בהודו, כששניאור זלמן התקשר אליו להציע לו להכיר את מרגלית. בזמן שהותו בהודו הוא קרא באגרות הקודש שעליו לחפש את הזיווג שלו. "הבנתי שאם ההצעה הזאת מגיעה בעיתוי כזה, הולך לקרות פה נס. לא ידעתי כמה גדול יהיה הנס".
הם נפגשו בגן הפעמון בירושלים. "זה היה כמו בליינד דייט רגיל, שתינו קפה ודיברנו", היא אומרת. אבל כמעט שום דבר לא היה רגיל בפגישה הזו. הימים היו ימי צוק איתן, אזעקות כמעט בכל הארץ, ימים קשים מנשוא עבור שמוליק.
"הכל פתאום חזר, כל התפאורה של הפיצוצים, האזעקות. הייתי ממש סהרורי. הרגשתי שוב את הצעקות, הריחות, הצבעים. ביום השני של המלחמה הייתי בזיקים, עזרתי לחלק לחיילים ספרי תורה ואוכל. פתאום נפל פצמ"ר כמה קילומטרים לידנו, זה שהרג את המתנדב דרור חנין. איבדתי עשתונות, כאילו נכנסתי לאותו מצב שבו הייתי לפני שנתיים. אותה טראומה, אותו סטרס. התחבאתי בבטונדות, וברגע שיכולתי, נכנסתי לרכב ונסעתי משם. מאז עזרתי רק מרחוק".
הקליק היה מיידי. "ראיתי בה את הדברים שהיו חשובים לי באישה, מבחינה רוחנית ומבחינה גשמית", הוא מחייך. "ידעתי שאני הולכת לאיש משפחה טוב, איש שיכבד אותי, בעל ערכים דומים לשלי", היא מביטה בו בעיניים מאוהבות.
מרגלית ושמוליק, השבוע בביתם. "ראיתי בה את הדברים שחשובים לי באישה" // צילום: קובי קלמנוביץ'
בלי סודות
מהרגע הראשון, הם החליטו שמדברים על הכל. לא משאירים שום דבר לא סגור, גם לא את הפרק הקשה בחיי שמוליק. אחרי ארבע פגישות ("זה היה די מהיר, האמת"), כבר היו בטוחים שהם רוצים לחלוק את המשך חייהם. שמוליק הביא את מרגלית להכיר את ילדיו.
"סיפרתי להם שהולכת להגיע אורחת מאוד חשובה, ולא יותר מזה. היו פה נשים בבית בעבר, מטפלות, נשים של חברים, אבל הפעם אפילו הבן שלי הסתכל עליה אחרת. הוא כאילו הרגיש מה הולך לקרות. יום אחר כך, כשלקחתי אותו מהחדר, אמרתי לו שיש לי בשורה משמחת, ואני הולך להתחתן. הוא מייד שאל אם זו האורחת שהיתה אתמול".
מרגלית: "היינו צריכים לעבור תהליך מסוים כדי לדעת שזה זה, ולא להגיד מייד לילדים לפני שאנחנו בטוחים בעצמנו. אי אפשר לבלבל ילדים. ואז נפגשתי איתם ונתתי להם מתנות, לבנות צמיד שמדביקים עליו מדבקות, וליוסף יצחק משחק השחלה קטן. אמרנו להם שלא ידברו על זה, עוד מוקדם לספר, והחמוד הזה הלך מייד לשכנים ואמר להם בפשטות, 'תראו איזה צעצוע האמא החדשה שלי הביאה לי", הם צוחקים.
שמוליק: "הסברתי לילדים שמירה היא האמא האמיתית שלהם, ולעולם לא תפסיק להיות אמא שלהם. בבית אנחנו מדברים יידיש, ולכן ממשיכים לקרוא למירה מאמֶע, או ממי, ולמרגלית, שתגדל אותם, הם קוראים אמא. הם קיבלו את זה ממש בצורה פשוטה ואמיתית, כמו שילדים יודעים לקבל דברים.
לפי הייעוץ המקצועי שקיבלה, מרגלית הקפידה לבקר את הילדים פעם בשבוע עד החתונה. בכל יום שישי דיברו בטלפון. "ממצב של רווקה, פתאום שלושה ילדים קטנים אומרים לי בטלפון 'שבת שלום, אמא'. זה הרגיש מלאכותי בהתחלה, זה עדיין לא מאה אחוז טבעי, אבל מצד שני, ברור לי שזה הכי טוב בשבילם ובשבילי. מאוד הפתיע אותי שהם קיבלו אותי כאמא".
תאריך החתונה נקבע, יד הגורל, יום לאחר האזכרה השנייה למותה של מירה. אף על פי שניסו, לא הצליחו למצוא תאריך אחר. גם את המציאות הזאת, שבה נאלץ שמוליק לעלות לקבר, ויום לאחר מכן לעמוד תחת החופה, הוא מקבל בהבנה. "נסתרות דרכי האל, אבל ברור לי שהכל נעשה באופן מתוכנן ומדויק", הוא אומר. "הקב"ה סגר לי דלת, ומייד פתח דלת חדשה".
מרגלית חשבה על משהו צנוע, כמו שעשו הוריה, שהתחתנו ברבנות. אבל שמוליק ידע שזו תהיה חתונה גדולה, עם מאות אנשים. "זה הבהיל אותי קצת", היא מחייכת, "אבל כשהבנתי את המשמעות, מאוד הערכתי את זה. שמוליק אמר לי שכשאנשים עצובים, מרשים להם לבוא לנחם, ולכן כשכבר יש שמחה, צריך לשמוח כמו שצריך. הגישה החיובית שלו מאוד הפתיעה אותי מצד אחד, ומצד שני, ראיתי שזה אדם שלוקח את החיים קדימה, מסתכל לצד החיובי. וזה חשוב לי".
בשבת שלפני החתונה נערכה שבת חתן של שמוליק, שעלה לתורה בבית המדרש של הרבי מלובביץ' בברוקלין, המכונה 770. באותה שבת גם נערך במקום כינוס ה"שלוחים" העולמי, והמקום המה אנשים. שמוליק כובד בעלייה השביעית לתורה, האחרונה. "אם הרבי יתגלה ויכבדו אותו לקרוא את ההפטרה", אמר במעמד המכובד, "אני אזכה לעמוד לידו".
בעוד כמה חודשים ישובו לבית חב"ד בניו דלהי, המקום שהיה ביתם של שמוליק ומירה. זה לא יהיה מעבר של כמה שנים, אלא "עד ביאת המשיח", כלשונם. מרגלית מודה שיש בו משהו שמשפיע עליה, בגלל הנוכחות של מירה, "אבל העניין הוא לגדול, אז אני אהיה בסדר".
על אחד הקירות בכניסה לבית בהודו, תלויה הכתבה על שמוליק מ"שישבת" מהשנה שעברה. עכשיו הוא מתלבט אם הכתבה הנוכחית, על ההתחלה החדשה, תחליף את הכתבה ההיא, או תהיה תלויה לצידה. "לא אני תליתי אותה שם, אבל אולי צריך את שתיהן. ככה יראו שיש המשכיות לדברים. שלא צריך רק לבכות מול הקיר הזה, אלא יש הרבה סיבות לשמוח".
batchene@israelhayom.co.il
matit@israelhayom.co.il