ישראל מדינה יהודית על פי מגילת העצמאות שכתב וקרא דוד בן־גוריון. בעצם, היא קמה "במשפט העמים" שאליו חתר בנימין זאב הרצל - זו החלטת האו"ם מנובמבר 47'. בחוק נרשמה כ"יהודית ודמוקרטית" מאז כיהן דן מרידור כשר המשפטים, וזהו נוסח ההודף את הטענה כאילו שתי הגדרות אלה סותרות זו את זו ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת. למקרה הצורך השאיר אחריו בני בגין נוסח הצעה בחתימתו, ויש בו משלו ועוד חלק חשוב מבן־גוריון. מה עוד נחוץ?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
דווקא ההצעות הקיצוניות עכשיו מערערות על כך. הן מתבססות על ההנחה שיש ניגוד מובנה בין יהודית לבין דמוקרטית, ויוזמי החקיקה רוצים שהעדיפות תוקנה ליהודית.
לבנימין נתניהו יש הצדקה מלאה לחוש כי הממשלה אינה מתפקדת כראוי ושותפיה פורקי עול, והוא מעוניין בבחירות מוקדמות. אבל השימוש שהוא עושה במאבק על חוק הלאום מזיק. קודם כל הוא נאבק למען הצעות חוק של זאב אלקין ויריב לוין ואיילת שקד ורוברט אילטוב, שאינו שלם עימן. הרי נתניהו עצמו הבטיח כי לא הן יהיו הנוסח הסופי. הוא מכין נוסח מקורי משלו. אז שיניח לכולם להמתין ויביא את הנוסח שלו, והכל יצביעו בעדה ובא שלום על הממשלה.
השימוש בפולמוס על חוק הלאום כדי להקדים את הבחירות בעייתי. הנה כבר העירו דובים ישנים ביער. עתה באים הדרוזים - אחים, "ברית דמים" ושאר המליצות - ותובעים לעצמם מעמד מיוחד, ובצדק. האם ישיב נתניהו את פניהם ריקם? ואם להם - מדוע לא לאומה החדשה־ישנה של הארמים מן התנ"ך? הם מונהגים על ידי קבוצה של קציני צה"ל במילואים, פטריוטים אמיתיים, אז גם הם? ועוד מעט יקומו מקצווי המדינה הכנענים והחווים והפריזים והיבוסים ושאר עממי הארץ. מי צריך את זה?
לא רק לא־יהודים ושמאלנים הפצירו בנתניהו לזנוח את החוק. השמות נוצצים בקיר של התנועה הלאומית במצודת זאב: ראובן (רובי) ריבלין, דן מרידור, משה ארנס, ואולי גם בני בגין ומיכאל איתן בשתיקתם.
המהלכים האלה מציידים בחצים מורעלים את אויבי ישראל. הם יצביעו על החקיקה החדשה כעל אפרטהייד; יסבירו כי אינה מבטיחה שוויון לערביי המדינה; ושהחוק אינו למען הלאום היהודי אלא נגד שלטון החוק, למוטט את בג"ץ.
עיקר הנזק יבוא מבחוץ. נשיאי ארה"ב וראשי ממשלה ישראלים כמעט דיקלמו במשך שנים כי הערך הדמוקרטי משותף למסורת ולהוויית החיים של שני העמים. השבוע, לראשונה, ארה"ב החלה לשדר בנוסח אחר - שהיא מקווה כי ישראל תשמר את המשטר הדמוקרטי שלה. מקווה? זה לא מובן מאליו? כך מתחילה התרחקות, האקסיומה הופכת לסימן שאלה.
בחירות עדיפות מחידלון
ההסתדרות אינה צריכה להכריז על שביתה ב־7 בדצמבר. הממשלה הקדימה אותה. היא כבר בשביתה כללית. ההודעה על זהות הרמטכ"ל הבא בוששה לבוא; ההכרעה על תקציב המדינה - רחוקה; מע"מ 0% - התנדף; חוק הלאום נדחה בשבוע; הממשלה מתפרקת/לא מתפרקת. השיתוק כה מהותי, שברור כי בחירות מוקדמות עדיפות. לפחות יביאו לשינוי פני הממשלה.
הרושם הברור הוא שבנימין נתניהו ממתין לתשובה כלשהי מש"ס ומהחרדים. אך גם הם אינם נחפזים. כנראה שההצעה של נתניהו אינה מהסוגה שאי אפשר לעמוד בפניה, מה שמכונה ב"דון קורליאונה" - An offer you can't refuse.
לפי כל הסקרים, לנתניהו כדאי לקיים בחירות בהקדם. גוש הימין מתחזק. עם גשם של פתקי בוחר הפונים ימינה גם הליכוד ייהנה ממטר ברכה. רק שהניסיון מייעץ כי מדבר סקר תרחק. הסקר מתעתע. ביום שבו שב גלעד שליט מכלאו נראה היה כי נתניהו זוכה ב־110 אחוזים מקולות הבוחרים. לא נותר מזה פתק הצבעה אחד בקלפי.
בחירות 2015 מתפרשות כבטוחות לגוש הימין. אם ירכיב רשימה אחת בראשות נתניהו, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן הוא עשוי להתקרב ל־50 מנדטים. אבל מערכת הבחירות שזורה בנעלמים. היכן משה כחלון? מי יהיו השחקנים החדשים שהמפלגות יגייסו לשורותיהן? ובעיקר, מה תהיה האווירה הציבורית?
נראה כי הפעם תהיה המעורבות של גורמי חוץ בבחירות - גם של ממשלות, לרבות הבית הלבן - בוטה מכל מה שידעה ישראל בעבר. סביר להניח כי ינסו לעשות זאת בתחכום כדי לא ללכד את הבוחר סביב הליכוד. יצליחו? ייכשלו? יכעיסו את הבוחר על התערבותם בענייני הפנימיים של ישראל והוא במחאה דווקא יחזק את הליכוד? אין לדעת.
בחירות מוקדמות עדיפות על חידלון. אך חבל שלא ניתן לקיים ממשלה מתפקדת. לא ברור מי ינצח בבחירות כאלה במהלך 2015. אך ברור שישראל תפסיד.
יותר שוויון, פחות יעילות
ביקשתי להבין כיצד ייתכן שכל בכירי הרופאים חלוקים בדעותיהם בלשון כה קוטבית באשר לרפורמת הבריאות שיוזמת יעל גרמן. מדובר בנתונים מוצקים, שקופים, וכיצד ייתכן שהמסקנות אינן אחידות? יצאתי לסיבוב.
אין ספק שגרמן מתכוונת לטוב. היא רוצה להעביר כסף מהרפואה הפרטית של בעלי היכולת המטופלים ב"אסותא" לבתי החולים הציבוריים במגמה לעשות צדק. בכסף זה יקצרו את התורים הארוכים של חולים הממתינים לטיפול.
אך יריביה טוענים שההפך נכון. אם תטיל יותר מסים על אסותא לא תקבל יותר כסף להשקעה ולקיצור תורים באיכילוב. שכן עקב ייקור הטיפול יתבצעו פחות ניתוחים. חולים יחזרו מאסותא לאיכילוב, ובמקום לקצר תורים הם יתארכו עוד יותר. אמנם הממשלה מבטיחה להשקיע בציוד בציבוריים, אבל אין לה שניים או שלושה מיליארדים למטרה זו. היא תכבד את התחייבותה. הרי זה מוכר במערכת הביטחון, בוגרת דו"ח ועדת ברודט.
למתבונן ולמתעניין מן הצד נראה כי אם תצא רפורמת הבריאות לדרך, יהיו יותר שוויון ופחות יעילות. הצדק יתחזק, ועימו ההמתנה של עשירים כעניים כאחד. נכנסתי לבירור עם ראש בריא ומצאתי עצמי במיטה חולה.
בין אברבנאל לנעמי שמר
כאשר סיימתי לקרוא את "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז פיניתי לו בדוחק מקום של כבוד על המדף לצד יצירות המופת "שירה" ו"תמול שלשום" לש"י עגנון. אפשר שאצטרך להגדיל את הצפיפות ולהוסיף את "הבשורה על פי יהודה". נשאבתי לתוכו בבולמוס.
עוז שיכן בבית אבן ירושלמי בחורף אחד של 1959 אב שכול ממלחמת השחרור ועימו כלתו האלמנה, וצעיר שאיבד את דרכו במחקר רווי הערצה לישו וליהודה איש קריות, ודמות נעלמה בשם שאלתיאל אברבנאל (מין יהודה לייב מאגנס מ"ברית שלום") שהקדיש את שארית ימיו לסכל את הקמת המדינה וסלד ממייסדה דוד בן־גוריון. אברבנאל הוא אביה של הכלה.
העירוב של שכול ופוליטיקה ציונית ומתח מיני שקט־סוער הפיק מוצר ספרותי מרתק, אך מדכא. כסופר המשמש הקול הצלול והמקורי של השמאל הציוני זה כ־50 שנים פירסם עתה עוז מנשר־הלל ל"בוגד" אברבנאל ששלל את קיומה של ישראל.
כמה שירי הלל. לאברבנאל - בדמות נשיא האוניברסיטה מאגנס - שהוחזק ביישוב העברי כבוגד בציונות; וליהודה איש קריות שעוז רואה בו את אוהבו־נאמנו של ישוע מנצרת אף שהסגירו לרומאים, וצלבו אותו; ואולי גם לו עצמו, שנחשב כ"בוגד" בעיני רבים ועדיין הוא מעריך כי ממרחק של זמן יתברר כי אינו כזה.
מה המשמעות המרתיעה־משהו של עיונו האוהד ברעיונות של אברבנאל־מאגנס נגד הקמת המדינה? ובאיבה כה בוטה כלפי בן־גוריון? האם זה עוז בחזות של אברבנאל או יהודה איש קריות, ששוב אינו משוכנע כי כינון המדינה היה נחוץ לקיום היהודי?
בשורה של מפגשים בהשתתפות עוז מצאתי בעמדתו צידוק מלא להיאחזות העם היהודי בארץ־ישראל, ולצידה הכרה בעוול שנעשה גם לפלשתינים. בוויכוח שבו תקף את "ירושלים של זהב" לנעמי שמר בגלל השורה "כיכר העיר ריקה" - תמכתי בעמדתה. בעיניה היתה העיר חשובה כריקה (עד 67') כל עוד לא דרכה בה כף רגל יהודית. אך גיליתי הבנה לרגישותו : כיצד היא ריקה? תהה עוז, הרי היתה גדושה בערבים.
עוז אינו בוגד, חלילה. הוא אינו "אחר", מין אלישע בן אבויה, דגם 2014. יש בספרו התאהבות בדמותו של יהודה איש קריות כפי שהוא בונה אותה לנוחותו. בין המומחים לעוז ולספרותו יש אחת הסבורה כי המסר העולה מן הספר הוא כלל אנושי: חפש את האהבה ואל תחדל מלתור אחרי תיקון העולם. אחרת בדעה שעוז משדר באמצעות יהודה איש קריות כי מהות "הבוגד" נבחנת לטווח ארוך. המציאות עתידה להוכיח כי ראה היטב מה עומד להתרחש במזרח התיכון.
קראתי בשקיקה את התערובת הירושלמית שרקח עוז ולא טילפנתי לשאול אם אכן מעד בתפישת אברבנאל־מאגנס. חששתי מפני תשובתו.
מעלימים את נס התקופה
הפורום המשפטי למען ישראל הסתייג בפנייה למפעל הפיס מהחלטתו להעניק את פרס השירה על שם מיכאל לנדאו לסופר יצחק לאור. עורך הדין יוסי פוקס הזכיר כי לאור "איש שמאל רדיקלי, חבר בארגונים אנטי־ישראליים. הוא פוסט־ציוני וסרבן שירות וגם הועלו נגדו טענות בדבר הטרדה מינית".
לאור משורר ראוי, אך מחזיק בדעות מקוממות (גם הרומן החדש שלו "אהבת אמת" שרק החילותי לקרוא - כתוב היטב). הפורום המשפטי חייב להבין כי רמת יצירתו עומדת למבחן, לא דעותיו. הבעיה אינה שלאור נבחר, וזה טוב, אלא מדוע כבר עשרות בשנים אין יצירה המאדירה את מפעל התחייה של העם היהודי, שזוכה להוקרה?
כאילו הספרות והשירה והתיאטרונים הגדולים ותעשיית הקולנוע והטלוויזיה חברו יחדיו להעלים את נס התקופה; את סיפור גבורתן של האימהות השכולות עטרה שטורמן ורבקה גובר ורחל פרנקל; ואת העוז של אורי אילן ונתן אלבז ורועי קליין; וסגן איתן שכבר מזמן אמור היה לקבל אות הצטיינות על המסר המוסרי בכניסתו למנהרה לחפש אחרי חברו הדר גולדין.
פורום המשפטנים היה מיטיב לעשות אילו הצביע על סוגיה אחרת: השאלה אינה מדוע הסינמטק בתל אביב הפך שופר בלעדי לשקרי הנכבה הפלשתינית שהסעירה השבוע את הכנסת, ולא גם בימה להציג את האמת הגלומה במגילת העצמאות של דוד בן־גוריון, שהפציר בערבים לעשות שלום ולא לזרוק את היהודים לים, והגורל הטראגי (זה נכון) של הפליטים הפלשתינים הוא רק גלגל הצדק שהתהפך על ראשם.
פעם סיפר מחבר "הוא הלך בשדות" ו"מלך בשר ודם" משה שמיר ליוסף (תומי) לפיד ולי כי כתב מחזה יחיד והסכים להעמידו חינם לרשות תיאטרון מרכזי הנהנה ממימון ציבורי, ולא הסכימו להעלותו על הבימה. חלפו שנים. מאז מתנכרות רוב זרועות התרבות הישראלית לפלא הציוני. ליוצרים פרו־ציונים העוסקים בחומרים אלה אין תקווה להוקרה במדינת הלאום היהודי.
אילו קם עתה ליאון יוריס חדש וחיבר תסריט ל"אקסודוס 2", סביר להניח כי כתב היד היה נותר במגירה, ופול ניומן יפה־התואר היה נשאר אלמוני, ואיש לא היה יודע דבר על המפקד האגדי של אוניית המעפילים יוסי הראל, הלוא הוא ארי בן־כנען בסרט. כי לא היו מצלמים סרט פרו־ציוני כזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו