את דרכי בעולם הצילום התחלתי בשחור־לבן. סרטי צילום, אמבטיות של כימיקלים, נורה אדומה ומַגְדֵּל. למצלמה שלי לא היה מנוע, וגם לא אופציה של פוקוס אוטומטי. את הפרמטרים של כל צילום רשמתי בפנקס אחרי כל סרט שיצא מפיתוח, כדי ללמוד ולהשתפר. כשיש סרט שחור־לבן במצלמה, ההתבוננות בַּסיטואציה שונה. היעדר הצבע מצריך את הצלם "לפצות" בערכים מוספים אחרים, שהאור והקומפוזיציה הם כמובן הדומיננטיים שבהם.
בעולם יש מקור אור טבעי אחד, שמשתנה בכל רגע. באופן פרדוקסלי, כשהשמש בשיאה, הכל מואר באופן אחיד, ולפעמים נוקשה. כשהשמש יורדת, יש הרבה יותר מקום למשחק עם האור, לבחון בדקדקנות איך האור נופל, חוזר, משתקף או חודר, איך הוא מייצר עומק, דרמה ותלת־ממד, והופך את התמונה מאינפורמציה ויזואלית ליצירה.
מובן שהאור אינו עומד בפני עצמו. גם הנושא המצולם, הקומפוזיציה והרגע של הלחיצה על הכפתור חשובים מאוד, אבל האור הוא היסוד הבסיסי ליצירת הצילום, והראשון לשדרג אותו.
דווקא בעידן האינסטגרם, הרווי בצילומים (מאגר התמונות באינסטגרם היום מכיל יותר מ־60 מיליארד תמונות, וגדֵל בקצב של 7.5 מיליון תמונות ביום), החלטתי לפני שלוש שנים לחזור למקור, ולבדוק את מקומו של האור כיסוד בסיסי ליצירה. החלטה זו הוציאה אותי למסע של מחשבה, התבוננות וחיפוש אחר אלמנט האור בכל צילום.
בחרתי לקרוא לפרויקט "Writing With Light" - תרגום חופשי למילה Photography (phōtos = אור; graphé = כתיבה, רישום). לצערי, אין היום דרך לצלם צילומי שחור־לבן במצלמה דיגיטלית, וגם כשצג המצלמה הדיגיטלית עובר למצב של צילום בשחור־לבן, הקובץ הגולמי (RAW) של כל תמונה הוא למעשה צבעוני. כדי להפיק את מיטב הפרטים מתוך הצילום יש צורך בהמרה של הקובץ הגולמי לתמונה בשחור־לבן. למרות שתהליך ההמרה הוא לגיטימי לחלוטין, מצאתי לנכון להתייעץ עם כמה בעלי מקצוע בתחום, כדי לוודא שאיני חורג מהקוד האתי המקובל.
עריכת התמונות היתה מאתגרת ומתסכלת גם יחד. אחרי סינון ראשוני נותרו 3,000 תמונות אופציונליות, ומתוכן היה צריך למצוא את אלו שבהן התמהיל הנכון ביותר בין האור לבין הנושא. במקום שבו האור היה אלמנט בודד והנושא המצולם היה חלש מבחינה ויזואלית, התמונה נפסלה; כך היה גם במקרה ההפוך, כשהנושא היה דומיננטי אך האור לא נתן לו שום ערך מוסף. למרות שנעזרתי בכמה קולגות, שדעתם חשובה לי מאוד, התהליך היה סובייקטיבי לחלוטין.
בסופו של תהליך נבחרו 160 תמונות, שצולמו בתקופות שונות וב־25 מדינות ברחבי העולם, והן קובצו לספר. חוט השני העובר ביניהן הוא אותו קמצוץ של אור, שהופך כל אחת מהן למיוחדת. צלמים גדולים וחשובים ממני עסקו בנושא הזה כבר מראשית ימי הצילום לפני 150 שנה, אבל יש לי תחושה שדווקא עכשיו, כשמגדירים מחדש את תפקידו של הצלם המתעד בעידן המודרני, הדיון הזה רלוונטי מתמיד.
התערוכה "Writing with Light" תוצג ביריד המזרח (צמוד לנמל תל אביב, ביתן 16) מ־4 ועד 31 בדצמבר
פורט־או־פרנס, האיטי נובמבר 2010. ילד עומד בתוך הריסות קתדרלה שנחרבה ברעידת האדמה הקטלנית, שנה לאחר האסון
קוואזולו־נטאל, דרום אפריקה אוקטובר 2011. פטריסיה, בת 56, מטפלת בששת נכדיה היתומים, שהוריהם מתו מאיידס. שלושה מהילדים נשאי איידס
איי סיישל, דצמבר 2008. ספינת משא בדרכה מנמל ויקטוריה אל האוקיינוס ההודי
גונדר, אתיופיה מאי 2006. התקהלות נשים יהודיות במתחם הפלשמורה
ברלין, גרמניה מאי 2013. האנדרטה לזכר הנספים בשואה. 2,711 קוביות בטון המסודרות בתבנית משבצות על גבי מישור שקוע במרכזו, שמזכיר סידור של קברים בבית עלמין
תל אביב, ישראל מארס 2014. צעירות מחופשות במסיבת פורים ב"שישקו בר"
אושוויץ, פולין נובמבר 2007. קיר זיכרון שעליו תמונות של היהודים שנרצחו במחנה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
