אם ההורים שלי לא היו מחליטים מתישהו בשנות החמישים להחליף את מטעי הבננות של קיבוץ בית העמק בכיתות הלימוד של האוניברסיטה העברית בירושלים, יכול להיות שהייתי נולד בו. אולי בגלל זה אני אוהב אותו כל כך, בלי לפגוע כמובן בזכויות של ההרים הירוקים, הים שתמיד מבצבץ מאחורי איזה סיבוב והעובדה שיש בו הרבה מאוד דברים טובים לאכול ולשתות.
את יום הטעימות שלנו בגליל המערבי התחלנו בתחנת הרכבת של נהריה. פגשנו את יריב המאירי, מנכ"ל מיזם "אוצרות הגליל", ויצאנו לדרך. יריב, בתפקיד הנהג התורן, סיפר לנו, תוך כדי התפתלות בין סמטאות כפר יאסיף, על המיזם שהקימה רעיה שטראוס בן דרור, במטרה לפתח את התיירות באזור ולגרום לעוד אנשים להתאהב בו.
התחנה הראשונה שלנו, יקב כישור, נמצא ביישוב כישורית, כפר קהילתי למבוגרים בעלי צרכים מיוחדים. הכרמים של כישורית מטופלים על ידי תושבי הכפר, בניהולו של הכורם והיינן ריצ'רד דיוויס. היינן היועץ איתי להט מלווה את היקב מיומו הראשון, ואפשר להרגיש את זה. היינות של יקב כישור עשויים נהדר, מעניינים והכי חשוב - נעימים מאוד לשתייה. החל בכישור לבן 2013 - שיש לו בלנד ארומטי ומורכב של ויונייה וסוביניון בלאן; דרך כישור רוזה 2013 המהנה - שנעשה מענבי מרלו ושאם היתה לי מסעדה על חוף הים הייתי רוכש את כל המלאי שלו; ועד סוואנט אדום 2012 - בלנד מתובל ורך של קברנה פרנק, קברנה סוביניון ופטי ורדו. את הטעימה סיימנו בכוסית של גראפה מתובלת ויצאנו שוב לדרך, אל יקב שטרן שבקיבוץ תובל.
מהנוכחות של ג'וני שטרן, היינן והבעלים של היקב, קשה מאוד להתעלם. מדובר בג'ינג'י ענק, שבעברו גם היה שחקן כדורסל מקצועי. הוא חי בקיבוץ גדות ועושה ביקב שלו כ־25 אלף בקבוקי יין בשנה. אחרי סיבוב בחדר המכלים וטעימה של קברנה פרנק רב עוצמה ומפולפל מהבציר האחרון, נכנסנו אל חדר הטעימות של היקב, שנמצא במבנה שבו פעלה בעבר המכבסה של הקיבוץ. הסוביניון בלאן של ג'וני אהוב עלי במיוחד. זהו יין חד ומדויק שנעשה מענבים שגדלו בכישור ובכפר שמאי. מבין האדומים הרשימו במיוחד -
קברנה פרנק 2012 המוצק והמקורי, וסירה 2012 העשיר והרך.
המשכנו לעבייה, היקב של יוסי יודפת, שנמצא באחד המיקומים המשובחים ביותר באזור. הוא צמוד למבשלת הבירה מלכה, כך שמי שרוצה להתרענן מכל היין הזה רק צריך לוודא שהמבשלה פתוחה. חוץ מזה הוא משקיף מזווית טובה במיוחד על מפרץ חיפה ועל הים. גם ביקב עצמו לא חסרות סיבות להתלהב. יוסי עושה קצת יותר מ־5,000 בקבוקים בשנה, ועושה אותם בדרך שלו. את היין הלבן מלא האופי שלו, למשל, הוא מייצר ללא קירור או סינון ומתסיס בחביות עץ. "מי ששותה עבייה צריך לקבל את הדברים האלה", הוא אומר. בתור אחד ששותה עבייה, אני מקבל אותם בשמחה.
אחרי עצירה קלה להתרעננות, יצאנו מזרחה אל יקב לגזיאל שבמושב אבן מנחם. ריהוט העץ הכהה, התאורה העמומה והמדפים המאוכלסים בעשרות בקבוקי ליקר גורמים למרכז המבקרים של היקב להיראות כמו בר.
בבית משפחת לגזיאל תמיד התסיסו ענבים ליין או זיקקו משהו, סיפר לנו יריב לגזיאל היינן. בשנת 2005 הוא החליט לקחת את העסק ברצינות, למד ייננות במכללת תל חי וארבע שנים מאוחר יותר השיק את יינות הבציר הראשון של היקב, שנעשו מענבי הכרמים של המשפחה.
היינות שטעמתי היו נקיים ועשויים היטב, עם נטייה קלה למתקתקות, אבל האוצרות האמיתיים שגיליתי ביקב לגזיאל היו דווקא הליקרים שמייצר משה לגזיאל, אביו של יריב, בטעמי ליצ'י, לימון, רימון, שזיף ומה לא? נפרדנו מהמארחים וחזרנו הביתה בהרגשה שאל האזור הזה נגיע שוב, ממש בקרוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו