כל גבר בגיל העמידה מכיר את התופעה. אתה יושב בקולנוע, לועס פופקורן בכיף, אבל משהו לא מסתדר לך בעלילה. אשתך לא מבינה איך לא שמת לב שהבחורה בסרט היא בעצם אחותו של הגיבור, כולם צוחקים סביבך ואתה לא מבין על מה ולמה.
כשזה קורה פעמיים בתוך שבוע, ואתה מאבד גם את קו העלילה בפרק החדש של בובספוג - אתה מבין שבשקט בשקט, מתבשלת כאן בעיה. הפיצוץ מגיע כשאתה רוצה לשלם את חשבון החשמל, ולא מוצא אותו. ואז מגיעות הצעקות מהאישה: "איך לא ראית? זה היה כל הזמן על השולחן!"
פתאום הכל מתחבר לך. אתה מבין למה כבר שנתיים לא הצלחת לקרוא ספר. לא כי אתה לא אינטליגנט אלא כי העיניים מתעייפות ונסגרות אחרי עמוד אחד. אתה עייף גם בגלל התנועה של היד, שמרחיקה כל דבר כתוב מהעיניים, כדי לקבל פוקוס.
בנושא הראייה, בדיוק כמו עם האוברדרפט, ההתקרחות או הרומן של אשתך עם המורה לנהיגה של הילדה - בהתחלה כולנו חיים בהכחשה. אתה, שהיית הצלף של המחלקה במטווחים, שהיית רואה את השכנה מתקלחת בקצה השני של הרחוב, שגם בלילה חשוך היית קולט מטבע של שקל מתחת לאוטו - אתה פתאום מפספס את היציאה באיילון כי לא ראית את השלט. אצלי הכתובת תמיד היתה על הקיר. רק מה, לא ראיתי אותה.
• • • •
את המשקפיים הראשונים שלי קיבלתי בכיתה א׳. הרופא קבע שיש לי עין עצלה, ואני חשבתי לעצמי שטוב שלא בדקו את שאר האיברים, כי גם הם לא ממש חרוצים. כדי לאמן את העין הסוררת הדביקו לי על עדשה אחת מין תריס שחור סטייל משה דיין, שהיה אמור לגרום לה להתאמץ יותר. אחרי חודש של הצקות ובדיחות ארסיות שרק ילדים מסוגלים להמציא, ובניסיון אחרון להציל את המעמד החברתי שלי, זרקתי את המשקפיים לפח ושמתי את הפרק האומלל הזה מאחוריי.
40 שנה אחר כך הבנתי שאותו חטא קדמון אחראי כנראה לכך שאני זקוק לפנס מגדלור כדי לקרוא תפריטים במסעדות, שזה מסביר למה אני מכווץ את הפנים שלי כמו כלב סיני מקומט כשאני קורא עיתון, ולמה באייפון שלי האותיות גדולות מאוד וממלאות את כל המסך, כך שלוקח לי יותר מדקה לקרוא סמס שכתוב בו "איפה אתה?"
בנסיבות עגומות אלו, ביקור אצל אופטומטריסט היה בלתי נמנע. במבחן הראייה שהוא עשה לי נכשלתי: לא זיהיתי את המספרים על הקיר. התחננתי לרמזים (זה 2 שם למעלה? 3? זה מספר ראשוני?), אבל האופטיקאי לא רצה לשתף פעולה. "אתה צריך משקפיים גם לקרוב וגם לרחוק, או שאני יכול לעשות לך משקפיים מולטי־פוקליים", הוא אמר.
למרות שכבר השתכנעתי שמשקפיים הם מוצר צריכה בסיסי, זה לא הפך את הבשורה לקלה יותר. הייתי חצוי. מצד אחד, המשקפיים יוסיפו לי ארשת מכובדת ורצינית, שאותה אני מנסה להציג כבר שנים ללא הצלחה. מצד שני, המחשבה שמעתה והלאה הדבר הזה יהיה תלוי לי על האף עד יומי האחרון, ואולי גם קצת אחרי זה, לא באה לי טוב בכלל. לא מספיק שאני בקושי חי עם זה שאני אבא, עכשיו יחשבו שאני סבא??
יצאתי מחנות המשקפיים עם שלל רב. זוג לקרוב, זוג לרחוק וזוג אחד שמקמבן את שניהם. בנושא התדמית אני מנסה לבלבל את היריב. במשקפיים היומיומיים שלי יש משהו שמשדר קצת יאפי מתנשא, אבל גם קצת ערס עוואר שלא ממש רואה טוב. לראיונות בטלוויזיה קניתי משקפיים עגולים, שמשדרים "סחבק הוא אדם משכיל ורחב אופקים". ולאירועים חברתיים של הברנז'ה רכשתי משקפיים בצבעי דגל שווייץ, שמקנים לי מראה צעיר ושיקי, למרות שאשתי אומרת שאני מזמן כבר לא.
בנושא משקפי שמש התקמצנתי והלכתי סתם על עדשות כהות שמתלבשות על המשקפיים. נראה לי מיותר להשקיע. אולי כי בתוך תוכי אני מקווה שאולי כמו שפעת, קוצר הראייה ייעלם וה־6:6 יעשה קאמבק.
מה שמדהים במשקפיים זה הפרספקטיבה החדשה שהם נותנים לך. לקח לי קצת זמן להתרגל, אבל העולם חזר להיות בפוקוס מושלם. עצי תפוז התגלו כתמרורי עצור, ושלטי פרסומת משולשים התבררו כתמרורי זכות קדימה. גיליתי שהבנות שלי ואשתי נראות מצוין, שלקטנה בת העשר כבר יצאו שיניים, ושהאוכל הרבה יותר טעים. כל ביצת עין נראית כאילו חיים כהן רקח אותה.
• • • •
חוש הראייה המשתפר יצר תגובת שרשרת מפתיעה. באופן לא צפוי, התחדדה לי גם השמיעה. התחלתי להבין מה קורה בסרטים ולקרוא הורוסקופ. גיליתי שהמציאות בארץ יפה יותר ממה שזכרתי. האייפון התרחב מאוד ונראה לי כמו אייפד, הטלוויזיה הפכה מדגם ישן ל־48 אינץ', המכונית המג'ויפת התגלתה כמודל די מתקדם, וככה, בשנייה, הבנתי שנחסכו ממני אלפי שקלים.
פתאום הכל הרבה יותר ברור לי. אוקיי, לא הכל. חוק הלאום, למשל. או "מחיר מטרה". או הסיפור הזה עם גבי אשכנזי ואהוד ברק. אבל לגבי השאר - איזה שדרוג!
כדי לא לפספס שום זיף בזקן, אני שוקל להתחיל להתגלח עם משקפיים. אם אשתי תסכים, יש מצב שנשתמש בהם גם במיטה. זה יעזור לי לוודא שזאת באמת היא, וחוץ מזה, אני מאמין שבני זוג לא צריכים להסתיר כלום זה מזה.
בפגישות עם מנהל הבנק אני בכל זאת מעדיף לוותר על המשקפיים כי אין לי כוח לקרוא את האותיות הקטנות. אני מוותר עליהם גם כשהבנות מביאות תעודות, או כשאני רואה בתיבת הדואר מכתבים מחברת החשמל או מחברת המים.
ולכם, קוראיי היקרים, בעלי מספר עדשה מ־1 ומעלה, אני ממליץ לוותר על משקפיים כשאתם קוראים עיתון. החדשות לא תמיד טובות, בעולם קורים דברים רעים, ולא כל דבר צריך לדעת.
(איור: טל לזר)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו