לפני חצי שנה פגשה יבגניה דודינה את גילה אלמגור במסדרונות הבימה. "היא אמרה לי, 'שמעתי שלקחת על עצמך את התפקיד של בלאנש ב'חשמלית ושמה תשוקה'. רק שתדעי שארבע פעמים הציעו לי אותו, וארבע פעמים סירבתי. זה תפקיד כל כך מורכב, מטלטל וסוחף רגשית, שאני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לתת לה להשתלט על הנפש שלי'.
"הקשבתי לה בנימוס וחייכתי. ידעתי שהתפקיד הזה דורש אנרגיות נפשיות גבוהות, אבל לא ידעתי עד כמה. רק ביום שהתחלתי את החזרות, הבנתי. השיגעון של בלאנש דובואה השתלט לי על הנפש".
אנחנו נפגשים במסעדה האהובה עליה, שעתיים אחרי ההצגה השנייה של הקלאסיקה שכתב טנסי וויליאמס. דודינה, שתהיה בת 50 בעוד שבועיים, מתקשה להשתחרר מהחוויה הבימתית המטלטלת של בלאנש, אישה מטופחת ואוחזת סודות עם נפש רעועה, שמגיעה אל ביתם של אחותה סטלה (אנה דוברוביצקי) ובעלה סטנלי (עמוס תמם), ונקלעת למערכת היחסים הטעונה ביניהם. סטנלי חושף את סודותיה של בלאנש ומוביל להתמוטטותה הנפשית.
היא עונה לי במשפטים קצרים וקטועים, לוקחת הפסקות ארוכות למחשבה, ובין לבין מחליקה לגרונה עוד כוס של וויסקי. ממש כמו בלאנש.
"בלאנש הזאת היא... היא..." דודינה לא מצליחה לסיים את המשפט. "לא עברתי את מה שאני עוברת עכשיו בשום דמות שעשיתי. ועשיתי לא מעט דמויות מורכבות. אף פעם לא מצאתי את עצמי לוקחת את העבודה הביתה, והפעם זה קרה לי. כבר שלושה חודשים שאני חיה כאילו בתוך טריפ. בדיוק אתמול דיברתי עם הבמאי, אילן רונן, וצחקנו על ההתנהגות שלי בחזרות. התווכחנו לא פעם בעניינים מקצועיים, והוא אמר לי, 'לרגעים חשבתי שאת זו היא. נהיית מעצבנת כמוה'.
"אני חושבת שהדבר הכי קשה בהצגה, מעבר לעובדה שאני נכנסת לנעליים של שחקניות ענק כמו ויויאן לי וג'סיקה לאנג בקולנוע וגלן קלוז בתיאטרון, מול קהל שראה את ההצגה בכל כך הרבה גלגולים - זה להתעסק עם המורכבות הנפשית שלה. בלאנש אומרת דבר אחד אבל מתכוונת לדבר אחר. מצד אחד היא חיה בעולם שהיא ממציאה לעצמה, מצד שני היא מודעת לזה שהיא ממציאה עולם, ומצד שלישי היא מתנהגת בסתירה למודעות שלה. בקיצור, בלאגן אחד גדול".
אז התפקיד באמת השתלט עלייך.
"קצת... כן... קצת... לא יודעת. אני אפילו מתקשה למצוא את המילים שלי בימים האחרונים. בדרך כלל אני לא מהשחקניות שמרגישות צורך לקחת את התפקיד הביתה ולהתנהג כל היום כמו בהצגה שהן משחקות, אבל יש משהו בדמות הזו שפשוט שואב אותי למחוזות נפשיים שלא הכרתי. במסגרת העבודה על התפקיד הלכתי לאחרונה לבקר במחלקה סגורה כדי למצוא השראה".
ומצאת?
"כן. אבל לא שם. ניסיתי לחשוב מי מזכיר לי את בלאנש ונזכרתי באסי דיין. אני חושבת שהוא האדם שהיה הכי קרוב למורכבות הדמות של בלאנש. מצד אחד האיש היה גאון וכישרון עצום, ומצד שני אדם עם הרס עצמי, בדיוק כמוה. לפני כמה שנים הוא הציע לי תפקיד בסרט שלו, 'ד"ר פומרנץ'. ישבתי מולו בפגישה, ובתוך שתי דקות הלב שלי יצא אליו והתאהבתי בו. לא היה אפשר שלא לאהוב אותו כשראית את הנשמה ואת הילד הקטן והמתלהב שנמצא בו. למרות יצר ההרס העצמי שלו וההזנחה הגופנית שלו, הוא נשאר מבריק ומלא הומור עד הרגע האחרון. מי שהשכיל להתעלם מהחיצוניות ומההתנהגות הפיזית שלו, ראה את זה.
"כל כך שמחתי שהוא הציע לי לשחק בסרט שלו, למרות שהיה מדובר בתפקיד קטן. הרגשתי מאושרת שזכיתי לעבוד איתו. הפער בין מה שראיתי חיצונית למה שנגלה פנימית היה עצום, ויש בזה משהו שמאוד הזכיר לי את בלאנש: מה שרואים מבחוץ הוא לא מה שיש בפנים. במקרה שלה היא אישה מאוד מאוד מוקפדת חיצונית, אבל מאוד רקובה מבפנים. במקרה של אסי דיין, זה היה הפוך. בשנים האחרונות הוא נראה מוזנח ולכאורה לא בתפקוד, אבל עדיין היה חד מחשבה ומלא כישרון".
יש נקודות השקה בינך לבינה?
"לא ממש. אני לא מהשחקניות שמאמינות שהן חייבות להתחבר לדמות מתוך חוויות אישיות. יש לי עולם דמיון מספיק מפותח כדי לנסות לדמיין מה הדמות חוֹוה ולהתחבר אליה. אני חושבת שהמקום שבו הכי התחברתי אליה הוא כשהיא חסרת סבלנות לכל מיני מצבים ואנשים".
את חסרת סבלנות?
"רק בחדרי החזרות. אני יכולה להתעצבן על במאי או על פרטנרים שגורמים לי להיות פחות טובה. אני לא יכולה לשתוק כשמשהו לא תקין, ואני יכולה להיות מאוד מאוד נודניקית בדרישה שלי להיות מדויקים. כשיש משהו לא מדויק, אני לא יכולה לשתוק. זה כאילו יוצא לי מהבטן כדור אש".
בקיצור, דיווה.
"ממש לא, למרות שמהצד זה בהחלט יכול להתפרש כך. המטרה שלי היא בסך הכל לבצע את התפקיד בצורה הכי מדויקת שאפשר. כך חונכתי וכך אני עובדת".
עם עמוס תמם ב"חשמלית ושמה תשוקה" // צילום: ג'ראר אלון
לא מבקשת תפקידים
כבר 25 שנה שדודינה מנסה לבצע את התפקידים שלה בצורה הכי מדויקת, ועושה רושם שהיא מצליחה בזה לא רע. תיק הארכיון שלה מתפקע מביקורות חיוביות; היא אולי משחקניות התיאטרון הבודדות שאי אפשר לקטלג. בתיאטרון גשר היא שיחקה כמדיאה מהמיתולוגיה היוונית וכאישה נאהבת ורכה ב"העבד", והשתתפה ב"אדם בן כלב" (גם בגירסה הקולנועית הבינלאומית), "משפט דרייפוס", "שלוש אחיות", "שושה" ו"גן הדובדבנים". בהבימה הספיקה בשבע השנים האחרונות לשחק, בין השאר, ב"אנה קרנינה", "פרסונה" (קופרודוקציה ישראלית־גרמנית), "הכיתה שלנו", "אדם לא מת סתם" ו"מסילה לדמשק".
גם ב"חשמלית ושמה תשוקה", הפקה משותפת להבימה ולקאמרי, המבקרים שיבחו את הטוטאליות שלה ("ביצוע מפואר", "מהפנטת ואנושית בו זמנית", "טבעית, אנושית וכואבת"), והפרויקט הבא כבר בדרך - אמו של אדיפוס בהצגה חדשה בהבימה.
אבל מעל לכל ההישגים, הדבר המרכזי שדודינה מזוהה איתו הוא "גשר", התיאטרון שהעלה אותה לארץ כשהיתה בת 26 וחשף אותה לקהל הישראלי. היא היתה המלכה האם, הפנים הכי מזוהות של התיאטרון לצד סשה דמידוב, עד שב־2007, אחרי 17 שנים, ערקה להבימה. במושגים של התיאטרון הישראלי, זו היתה רעידת אדמה. היו גם שהשתמשו בביטויים חריפים יותר דוגמת בגידה. היא עצמה מעולם לא הרחיבה את הדיבור על הסיבות שהביאו אותה לעזוב. גם יבגני אריה, מייסד התיאטרון, מעולם לא דיבר על כך בתקשורת.
"זה פצע פתוח", היא אומרת. "הוא אמנם כבר לא מדמם, אבל הוא פצע. יש שם כאב גדול ויש פרידה, וזהו. אתה מכיר את התקופות האלה בחיים שהדברים איכשהו נעשים מעצמם? כאילו אלוהים משחרר אותך מקבלת החלטות והכל קורה מעצמו? זה מה שקרה לי. אני מבינה שמהצד העזיבה שלי נראתה כאילו היא בוצעה על ידי משוגעת שברחה מהמחלקה הסגורה, אבל אלה פשוט היו נסיבות חיים שהובילו לזה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים הטכניים, כי זה סיפור משעמם מצד אחד, ויש בו הרבה דם וכאב מצד שני".
את מתגעגעת לתיאטרון גשר?
"זה געגוע שלא עובר, אבל בהבימה יש לי כל כך הרבה אתגרים, שלא נשאר זמן להתעמק בגעגוע".
את הולכת לראות את ההצגות שלהם?
"לאחרונה לא, כי איכשהו אני תמיד משחקת. אבל מדי פעם אני הולכת לשם, וזה תמיד מרגש אותי מקצועית ואישית. הרי התיאטרון הזה נמצא בוורידים שלי. כל החיים שלי, האישיים והמקצועיים, השתנו בזכותו ובזכות יבגני. גם את בעלי, המוסיקאי אבי בנימין, הכרתי שם, כשחלקנו דירה שהתיאטרון שכר לצוות כדי לנוח בין החזרות. אבי עדיין ב'גשר', הוא מלחין הבית שלהם, כך שאיך שלא יהיה, אני עוד קשורה לשם".
את יבגני אריה הכירה קצת אחרי גיל 20 בבית הספר למשחק ברוסיה, כשהוזמנה להחליף מישהי בהצגה שביים. "הוא כבר היה בתהליכים של מעבר לישראל ומחשבות על הקמת תיאטרון בארץ, ומישהו אמר לו, 'אתה צריך להציע ליבגניה להצטרף'. הוא שאל, 'מה הקשר שלה לישראל?' ואמרו לו שאני יהודייה.
"עד היום אני זוכרת את הרגע ההוא. ישבתי מאחורי הקלעים, בתלבושת של אופליה ב'רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים', והוא שאל אותי, 'את באמת יהודייה?' ואני עניתי לו, 'למה, אני נראית לך כמו חולבת פרות גויה?' הוא הציע לי לבוא איתו לישראל, והרעיון קסם לי. כשסיפרתי את זה בבית, אמא שלי אמרה לי שהחלום של סבא שלי היה להגיע לפלשתין. בהמשך, כל המשפחה הגיעה בעקבותיי".
אז איך זה להיות בתיאטרון אחר?
"כמו לעבור לבית חדש".
אבל אצלך זה היה בערך כמו לעבור מהקיבוץ לעיר.
"אני מרגישה לגמרי בבית. לפני ההצגה הראשונה של 'חשמלית ושמה תשוקה' בחרתי להישאר בתיאטרון אחרי חזרות הבוקר עד ההצגה הראשונה. הייתי יכולה לקפוץ הביתה, אני גרה לא רחוק, אבל בחרתי לישון בחדר המלבישות ולהסתובב בתיאטרון".
לא קשה להחליף במאי בכל הצגה? בתיאטרון גשר עבדת רק מול יבגני.
"בהתחלה היה קשה. ב'גשר' הכרתי את יבגני היטב והוא אותי. ידעתי בדיוק מה הנקודות הרגישות שלו כבמאי, והוא ידע מה הנקודות הרגישות שלי כשחקנית. זה תיאטרון של איש אחד, שמוביל את הדברים בדרכו, כך שלא היה טעם לנסות ולהילחם, גם אם לא היו דברים שאהבתי. מעולם לא באתי אליו וביקשתי ממנו תפקיד כזה או אחר, כי ידעתי שזה פשוט לא יקרה. הוא זה שהביא את הרעיונות שמדליקים אותו.
"בהבימה פתאום מצאתי את עצמי עובדת מול במאים חדשים, צריכה ללמוד את האישיות שלהם, לנחש מתי אפשר לצחוק איתם, מתי לא, למי אפשר להגיד דברים בפתיחות ועם מי צריך להיות דיפלומט.
"בהתחלה זה היה מטלטל מאוד. בכל פעם היו לי פרטנרים חדשים למשחק, וגם אליהם הייתי צריכה להתרגל. אבל הזמן עושה את שלו, ואני כבר מוצאת את עצמי עובדת עם אותו במאי או אותם שחקנים בפעם השנייה או השלישית, וזה כבר מרגיש באמת כמו בית".
בית גדול מאוד, לעומת תיאטרון גשר.
"'גשר' היה מקום קטן ומשפחתי, זה נכון. הרבה פעמים הייתי יכולה לשבת בחדר ההלבשה ולדמיין מה עובר בראש של מי שנמצא בחדר ההלבשה שמעבר לקיר שלי. כשעובדים בקבוצה אינטימית במשך 17 שנים, כל מבט קטן או הרמת גבה בחדר החזרות הם דבר שיש בו מטען, חיובי או שלילי. אני דווקא אוהבת שבהבימה השחקנים פחות מעורבים בכל דבר. באים לעשות את העבודה, ולא מתעסקים במסביב".
_2014-11-09.jpg)
דודינה. "לפעמים אני מדליקה נרות שבת, לפעמים אני שוכחת" // צילום: כפיר זיו
לא מתעניינת בכסף
הבימה כבר שנים במשבר כלכלי. הרבה טאלנטים עזבו, ואת עשית דווקא את המסלול ההפוך.
"אני שומעת כמו כולם על מה שקורה בתיאטרון, אני לא מנותקת, אבל אני מודה שזה פחות מעניין אותי. בשביל ענייני הכספים יש לי את הסוכן שלי, שמטפל במה שצריך. אפשר להתלונן ולבכות, אני לא הטיפוס הזה. אני מעדיפה לחשוב איך אני עובדת הכי קשה בחזרות ועושה תפקיד מוצלח והצגה מצוינת שיכולה להיות להיט ולהכניס כסף לתיאטרון".
מצד שני, נלחמת בתיאטרון בבית המשפט אחרי שנפצעת ושברת את הרגל באחת ההצגות הראשונות של "מדיאה" ב־2005, וקיבלת פיצוי של חצי מיליון שקלים.
"אל תאמין למה שכתוב בעיתון", היא קורצת. "קיבלתי הרבה פחות. וחוץ מזה, לא נלחמתי בתיאטרון אלא בחברת הביטוח שלו, שטענה שלא הייתי מספיק זהירה. אני טענתי לרשלנות על כך שהתפאורה, שהכילה בריכת מים, היתה חלקלקה ומסוכנת. היה משפט ועוד משפט, והכל נמתח על פני שמונה שנים. לא רציתי את זה, אבל לא היתה ברירה. כל אדם אחר היה נוהג בדיוק כמוני".
המשפט קשור לעזיבה שלך?
"אין שום קשר. די, זהו (מכה בשולחן). הסיפור הזה מאחוריי. הפרק המקצועי הזה נגמר".
למה את כל כך נמנעת מלדבר על זה?
"למה אני צריכה לדבר? ועוד בעיתון? זה סיפור היסטורי מבחינתי. אני מבינה שמאוד מעניין אנשים לדעת מה היה שם ולמה עזבתי, אבל אני לא מרגישה צורך לפתוח הכל. אלה עניינים מקצועיים ואישיים שהיו ועברו, והם הרבה פחות דרמטיים ממה שהם נראים. אנחנו חיים בעידן שבו צריכים לחשוף הכל הכל הכל, ואני לא מתחברת לזה. זה כמו שפונים אלי לפעמים מכל מיני תוכניות ריאליטי ומציעים לי להשתתף".
ושקלת את זה?
"נראה לך? אפילו לא לשנייה. אין לי צורך בחשיפה מעבר למה שיש לי. אני הכי חשופה על הבמה, מאות זוגות עיניים רואות אותי בכל ערב. אני רוצה שישפטו אותי על העשייה שלי. יש לי הרבה מזל שאני לא צריכה למכור את הנשמה שלי בשביל כתבה בעיתון או תוכנית טלוויזיה ולפשפש בכוח כדי למשוך תשומת לב בגלל סיפורים טרגיים שאין לי או אהבות נכזבות. אני לא צריכה להכניס לתוך הבית שלי מצלמה ולדבר על החיים שלי, כמו בתוכניות טלוויזיה מסוימות.
"לא נעים לי לאכזב אותך, אבל החיים האישיים שלי הרבה פחות צבעוניים וזוהרים ממה שנראה מבחוץ. אני קמה בבוקר, הולכת לתיאטרון, עושה חזרות, נחה, מופיעה בערב. ככה בכל יום. שנים. פועלת תיאטרון".
איך היה לא לעבוד חודשיים וחצי בגלל הפציעה?
"לא נעים לי להודות, אבל זאת היתה תקופה נהדרת. המון אנשים מעולם התיאטרון התקשרו אלי ודרשו בשלומי, כולל שחקנים שמעולם לא עבדתי איתם. התקשר אלי חיזקי (יצחק חזקיה; י"א) ואמר לי, 'בטח מאוד קשה לך'. אמרתי לו שדווקא מאוד נעים לי מהחופשה הכפויה, חוץ מהגבס ששקל מאה קילו והאדוויל שלקחתי בכל שעתיים.
"זאת היתה הפעם הראשונה שלי ב־14 שנים שלא שיחקתי. אני מאמינה שבחיים אין מקריות, וזה כאילו מישהו מלמעלה סידר לי הפוגה מחזרות בכל יום והצגות בכל ערב, לפני שהייתי מתמוטטת נפשית ופיזית".
לא מרגישה רוסייה
דודינה נשואה כבר 24 שנים לאבי בנימין (נדזבצקי), שאלה לו נישואיו השניים (מנישואיו הראשונים נולד לו בן, גור). יש להם בת יחידה ששמה אנה (18), חיילת טרייה ש"הולכת בעקבות אבא שלה. היא פסנתרית קלאסית מחוננת. כשאני מסתכלת עליה מנגנת, אני רואה את שפת הגוף שלו".
למרות שאריות המבטא הרוסי, שדודינה עובדת קשה כדי למחוק, היא מרגישה פה הכי בבית. "נזכרתי לפני כמה ימים שמישהו שאל אותי פעם אם אני כבר מרגישה ישראלית. עניתי לו, 'תגיד לי מה זה להרגיש ישראלי, ואגיד לך'. אתה יודע מתי הרגשתי באמת ישראלית? כשנבחרתי להדליק משואה ביום העצמאות ה־61. רובי ריבלין, שהיה אז יו"ר הכנסת, אמר לי לפני הטקס, 'עכשיו את לגמרי משלנו'.
"אבל האמת היא שהרגשתי שזה הבית שלי מהרגע שהגעתי לכאן. זה הבית שלי הרבה יותר מאשר רוסיה. הרגשתי את זה בגוף שלי מהרגע הראשון. איך שירדתי מהמטוס והגעתי לרחוב פרישמן בתל אביב, שם אירגנו לנו חדר באיזה מלון צנוע, הרגשתי בבית. הרגשתי שהגעתי למקום מוגן ובטוח. זה היה חודש לפני מלחמת המפרץ, ופשוט הייתי רגועה. ידעתי שיהיה בסדר ושאלוהים שומר עלינו".
עוד מעט תספרי לי שאת מדליקה נרות בשבת.
"אני באמת מדליקה לפעמים. לפעמים אני שוכחת".
בנו של אבי, גור, היה לוחם באגוז ונפצע קשה במלחמת לבנון השנייה. כשהחיילים באו להודיע, אבי לא היה בבית. דודינה ישנה את שנת הבוקר שלה, ואמה היא שפתחה את הדלת. "היא לא ממש הבינה מה הם אמרו וסיפרה לי רק כשהתעוררתי. מייד רצו לי מחשבות נוראיות בראש, כי אני יודעת מה זה אומר.
"גור השתתף באחד הקרבות הראשונים במלחמה. הוא והחברים שלו נתקעו בשטח, והיה סיפור שלם עם החילוץ שלהם. אלה היו ימים קשים מאוד עבור המשפחה, אבל אני מרגישה שזה רק הפך אותי עוד יותר לישראלית. מאז גור השתקם והתגבר על הפציעה. בשנים האחרונות הוא חזר בתשובה ונולדו לו בן ובת".
אז את גם מתחברת לכל התלונות של הישראלים? מחאת המילקי למשל?
"רק בימים האחרונים שמעתי על כל סיפור המילקי. הייתי בחודשים האחרונים בחזרות, כך שהייתי מנותקת מחדשות. אני יכולה לומר לך שברוסיה לא הרבה יותר טוב. גם שם יש מלחמות ויש אלימות.
"בקיץ האחרון, בזמן המבצע בעזה, הייתי באוקראינה כשופטת בפסטיבל סרטים. כל הזמן פחדתי שעיתונאים ישאלו אותי שאלות פוליטיות, אבל אף אחד לא התעניין בנו. כולם היו עסוקים במלחמה שלהם, או מקסימום במטוס המלזי שהתרסק. אני זוכרת שאמרתי לאנשים שם 'גם אצלנו יש בלאגן', אבל זה לא ממש עניין אותם".
את מוצאת את עצמך מקטרת לפעמים?
"יש דברים שצורמים לי. למשל המאבק על סל התרופות, וזה שאנשים מבוגרים מתקשים לקנות תרופות שנחוצות להם. להגיד לך שלא התייאשתי מהביורוקרטיה הישראלית כשעליתי לכאן? שאין רוסים שעלו לישראל ובחרו לחזור לרוסיה או לעבור למדינה אחרת? יש. אבל בסך הכל ישראל היא מדינת עולים, שעושה מאמצים לקלוט פה אנשים על הצד הטוב ביותר. פעם הופעתי עם הצגה מחוץ לתל אביב, אני לא זוכרת איפה, וכשהסתובבתי ברחוב הרגשתי שאני ברוסיה מרוב שבקושי שמעתי שם עברית".
יש מי שחושב שהגטו החברתי של הרוסים הוא שגיאה.
"אני לא מסכימה. הדור הצעיר שעלה לפה כילדים התאקלם מהר מאוד בחברה הישראלית, ועברית היא השפה שלהם. המבוגרים, שעולים בגיל שישים או שבעים, זה משהו אחר. הם מתקשים לקלוט את השפה. אבא שלי, לדוגמה, לא ידע עברית עד שנפטר בגיל 80. גם אמא שלי לא מדברת עברית עד היום".
איך היא מתקשרת עם הסביבה?
"מתקשרת. פה מילה, שם מילה, ויש לה גם מטפל, ויש לה אותנו".
לא מסתכלת לאחור
מה המניע שלך לשחק 25 שנים בלי הפסקה?
"אני מניחה שלהגשים את כל החלומות המקצועיים שלי".
ואולי לברוח לפעמים מהמציאות?
"הו, כן. זה ברור. בניתי לי חיים אלטרנטיביים בתיאטרון. על הבמה הכל קורה, מתפרק, נהרס, וגם נפתר בסוף. אמנם לא תמיד נפתר על הצד הטוב ביותר, אבל מגיע לסיום. שם אין לי חשבונות חשמל וארנונה לשלם או זמן פנוי לחשוב על החיים. לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שבניתי לי חיים מקבילים.
"רוב האנשים הולכים לעבודה בשביל לעשות כסף, שיאפשר להם לצאת לחופשה ולברוח מהחיים שלהם. אני חיה בחופשה אחת תמידית. הרי בינינו, הרבה יותר קשה לחיות את החיים האמיתיים מאשר לעמוד ערב־ערב על הבמה".
ההופעות בכל ערב לא גבו ממך מחיר כאמא?
"בהחלט. למזלי יש לי בעל שתומך ומפרגן, ומעולם לא שמעתי ממנו 'למה את לא בבית?' או 'למה את לא מבשלת?' אנחנו באים מאותו עולם ויש אהבה והבנה. בילדותה, אנה היתה אומרת לפעמים משפטים בסגנון 'כל המשפחות שאני מכירה יושבות לאכול ארוחת ערב יחד, ורק אתם הולכים לעבודה'.
"זה משפט שיכול לעשות משהו בלב לאמא, אבל הסברנו לה שלא כל זוג הורים עובד בתיאטרון. אמא שלי תמיד היתה איתה, והידיעה שהיא בידיים אוהבות הקלה עלי. אני חושבת שזה פיתח אותה להיות אדם שאף פעם לא משעמם לו. היא למדה להעסיק את עצמה".
ואף פעם לא היו לך ייסורי מצפון?
"היו. אבל אין מה לעשות... אני זוכרת שחלפו לי כל מיני מחשבות שהייתי יכולה להיות אמא מעורבת יותר, להיות שם בשבילה יותר. אבל לא בוכים על חלב שנשפך".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"כשבאתי להצגה השנייה של 'חשמלית ושמה תשוקה'. המאפרת חיבקה אותי, ופשוט שיחררתי את כל הלחץ מהתפקיד שנאגר בי בחודשים האחרונים".
יש בך צד קומי?
"אתה רציני? אני בן אדם מצחיק מאוד, וההומור שלי לרוב מצחיק את החברים שלי. גם בתפקידים שלי אני שותלת רגעים קומיים. גם בבלאנש יש הרבה רגעים קומיים".
להיות בשורה אחת עם הגברות הראשונות של התיאטרון הישראלי, זה מבטיח גם חוסן כלכלי?
"אתה שואל אם יש לי וילה? לא. אין. גם פלזמה אין לי. יש לי טלוויזיה ישנה, והיא מספקת אותי".
גם רישיון נהיגה אין לך.
"נכון. הייתי עסוקה בלעשות עוד תפקיד ועוד תפקיד ועוד תפקיד, שלא התפניתי לזה אף פעם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו