מגרש ביתי

<!-- //-->

את יום חמישי בשבוע שעבר התחיל מוישה שלזינגר בדיוק כמו כל יום אחר. הוא יצא בשש בבוקר לבית הכנסת השכונתי שלו בבני ברק, אחר כך לקח את שתי בנותיו הקטנות לגן הילדים, ובשבע וחצי בבוקר עלה על רכב ההסעות שברשותו לעוד יום עבודה, שבו הוא מעביר לילדי הצהרונים בעיר אלעד את ארוחות הצהריים שלהם. אבל זה ממש לא היה יום רגיל עבורו.

"אני חייב לסיים את העבודה כמה שיותר מהר, כדי שאוכל לנוח ולהגיע הערב הרבה יותר חד", מסביר הבחור החרדי בן ה־27, שעומד לשחק בעוד כמה שעות בטורניר הגמר של אליפות ישראל בכדורגל חובבים. "לשלב הקודם באליפות הגעתי ישר מהעבודה, וראו שזה השפיע עלי. הייתי עייף ולא ממוקד על המגרש".

מה לחרדי מבני ברק וכדורגל?

"חביבי, חרדים אוהבים כדורגל לא פחות מחילונים. הבעיה היא שבעולם החרדי כדורגל נחשב למוקצה, כי הוא מתקשר אוטומטית לחילול שבת. ברגע שאתה מבין שאפשר לשחק גם בלי לחלל שבת, האנטגוניזם נעלם".

שלזינגר, חרדי מזרם כללי חסידי, נשוי כבר שבע שנים ויש לו שני ילדים. החיידק תפס אותו כשהיה בן 16, אז החל לשחק כדורגל מדי פעם בשכונה. "מאז שעברתי לבני ברק התחלתי לשחק באופן קבוע עם חברים מדי יום שישי בבית הספר הגילגל, שנמצא על גבול רמת גן. לפני כמה חודשים שמעתי במקרה על 'מדינת הכדורגל', מיזם עצמאי שב־12 השנים האחרונות מארגן טורנירי כדורגל לשחקנים חובבים, ומיהרתי להירשם".

יותר מאלף קבוצות חברות כיום ב"מדינת הכדורגל", עם יותר מ־10,000 שחקנים פעילים שמשתתפים מדי ערב בטורנירים של 7 נגד 7 ברחבי הארץ. כל משחק נמשך עשרים דקות, בלי שופטים, בלי פרסים, בלי אלימות - כדורגל נטו, רק כיף. בדיוק כמו פעם בשכונה, אין מחלוקות וכולם מוותרים לכולם. במקרים חריגים, מנהל הטורניר מטעם "המדינה" (כך קוראים השחקנים למפעל הזה) מכריע.

שלזינגר הבין שזה בדיוק מה שהוא והחברים צריכים. אז הם הקימו קבוצה שזכתה לשם "הגילגל", לבשו מדים ויצאו לשחק. כל השחקנים בקבוצה הם חרדים, חוץ מהשוער - שאותו מצא שלזינגר בעזרת הפורומים השונים של "מדינת הכדורגל". "למצוא שוערים במגזר החרדי זה כבר די קשה. כי אם כבר חרדי החליט שהוא משחק כדורגל, הוא ירצה לשחק ולכבוש שערים, לא לעמוד בשער".

שאר השחקנים בקבוצה מגיעים ממקומות שונים בעולם החרדי. חלקם ליטאים, חלקם ספרדים; חלקם אברכים נשואים, חלקם לומדים בכולל. רובם עובדים. החלוץ המרכזי של "הגילגל" הוא חנוך מרדקוביץ (30), ואם השם נשמע לכם מוכר, זה כי הוא נכדו של חנוך מרדקוביץ אחר, קשר נבחרת ישראל בכדורגל בשנות השבעים, אותה נבחרת שייצגה אותנו במונדיאל. "כן, הכדורגל הגיע מסבא", הוא אומר. "כולם אומרים לי שאני מאוד מזכיר אותו, והחבר'ה מהקבוצה מאוד גאים בזה שאני אחד היחידים ב'מדינת הכדורגל' שיש לו ייחוס לכוכב נבחרת".

שלזינגר: "תמיד האמנו שאנחנו טובים, אבל לא ידענו עד כמה, כי שיחקנו בינינו לבין עצמנו. בסופו של דבר, כולם רוצים להתקדם, למרות שיש בעיה לשחקנים חרדים להתקדם בענף הזה. שני חברים שלי מהקבוצה ניסו לשחק בליגה ג', אבל מהר מאוד הבינו שזה בלתי אפשרי. כשמשחקים בימי שישי, קשה להתפתח אם אתה תמיד חייב לחזור הביתה לפני כניסת השבת. היו מצבים שהם ביקשו להתחלף במחצית כדי לא לחלל שבת. בכדורסל משחקים באמצע השבוע, ויש שם הרבה יותר חרדים בליגות המקצועניות. אני לא יודע איך ומתי זה יגיע גם לכדורגל, אבל אני בטוח שצריך ואפשר לעשות את זה.

"אולי בגלל זה אנחנו מרגישים סוג של שליחות. כשאנחנו עולים למגרש, זו הזדמנות להראות לציבור שאם נותנים לנו את ההזדמנות ואת האמצעים, חרדים יכולים להשתלב בכל תחום, בטח ובטח בספורט".

שלזינגר וחבריו מ"הגילגל" הגיעו עד שלב הגמר של אליפות משרד התרבות והספורט בכדורגל הוגן על שם אבי כהן ז"ל - טורניר ענק שבו החלו את דרכן מאתיים קבוצות חובבניות מכל הארץ. 12 הפיינליסטיות מתרכזות בשני מגרשים (כדי שיהיה מקום לכולן), בשכונת התקווה ובקריית שלום, למאבק על תואר האליפות. "כרגע יש לנו נחיתות מול החבר'ה החילונים, כי התחלנו לשחק בגיל הרבה יותר מאוחר", מסביר שלזינגר, "אבל יחד, כקבוצה, אנחנו דווקא נותנים פייט לא רע".

•  •  •  •

בניגוד לחוסר הניסיון של החבר'ה מבני ברק, ברק ליאון (32) סוחב עליו עשר שנים של ניסיון ב"מדינת הכדורגל". מדי שבוע הוא לובש את מדי קבוצת "הנגרים" ומתייצב על הדשא.

"כל מי שהיה לו חלום להיות שחקן כדורגל ולא הצליח להגשים אותו, זה המקום בשבילו", הוא מסביר בלהט. "זה שונה מכדורגל בשכונה, שם לפעמים אפילו אין שערים או רשתות. פה אתה נכנס למסגרת מסודרת, עם רחבות מסומנות, טקטיקה, מדים וסמל. בסופו של דבר, כדורגל משחקים בשביל הסמל שעל החולצה, וזה לא משנה אם זה סמל מוכר או לא".

ליאון, רווק תל־אביבי, עובד כמעצב גרפי וצלם סטילס עצמאי. אחרי פגישה קצרה איתו די ברור שהוא קודם כל קפטן "הנגרים", ורק אחר כך מתפנה ללקוחות האמיתיים שלו. "אני מנהל את כל העסק. צריך לארגן את הסגל, לרשום את הקבוצה לטורניר הבא, לנהל את עמוד הפייסבוק שלנו ואת התקציב, לחשוב כל הזמן על ההרכב הפותח, ועוד. זאת פחות או יותר משרה מלאה, שלא מקבלים עליה שקל".

אתה מבין שמדובר בהמון השקעה בשביל לא יותר ממשחק כדורגל עם חברים.

"בשבילך זה לא יותר ממשחק כדורגל עם חברים. בשבילי זה הכל".

"הנגרים" משחקים כבר שנים בקביעות בטורנירים הרגילים והקטנים שמתקיימים לאורך השנה, אבל העובדה שהפעם מדובר באליפות ארצית מגבירה גם אצל ליאון את ההתרגשות. "הפעם זה יותר תחרותי מבדרך כלל, כי יש משמעות גדולה לניצחון: בסוף הטורניר נבין איזו קבוצת חובבים היא הטובה ביותר בארץ".

מה יקרה אם תפסידו?

"אני לוקח קשה כל הפסד, בטח אם הוא היה באשמתי. העלייה לאליפות היתה עבורנו הישג מעל למצופה, ואין שום לחץ. נוצרה כאן חברות בין השחקנים, ושום הפסד לא יוכל להפריד בינינו; החברות מעל לכל, ורק אחריה מגיע הרצון לזכות בטורניר".

אבל מה יקרה כשתכיר בחורה מהממת שיכולה להיפגש רק ביום שבו יש משחק?

"לא יקרה. יש ימים קבועים שבהם אני משחק, והימים האלה קדושים מבחינתי. צריכים לקרות אירועים מאוד מאוד חריגים שיגרמו לי לא להגיע לטורניר".

זאת יכולה להיות ה־אישה.

"זה יכול להיות ה־טורניר".

מגרש האימונים בשכונת התקווה, 20:00. בזה אחר זה זורמים לכאן השחקנים, חלקם בחולצות מכופתרות, היישר מיום עבודה במשרד. אחרים בבגדי ספורט. עושים הכנות אחרונות, נועלים נעליים, שמים מגיני עצם מתחת לגרביים ומתחילים בחימום. אדם מן היישוב לא באמת יידע שמדובר בשחקנים חובבים ולא, נניח, באימון של בני יהודה מהליגה הלאומית, שזה מגרש האימונים שלה.

הקבוצות כאן מחולקות לשני בתים - בכל בית שלוש קבוצות, שמשחקות זו נגד זו. "הנגרים" של ליאון ו"הגילגל" של שלזינגר הוגרלו לאותו הבית. שתי הראשונות מכל בית יעלו לשלב רבע הגמר, ומשם זה כבר יתנהל בשיטת הנוקאאוט. שני חצאי הגמר ייערכו, אם ירצה השם, בעוד שלוש שעות ומשהו במגרש בקריית שלום.

קבוצת "הגילגל" מוצאת את הפינה שלה. מוישה שלזינגר וחבריו מורידים את הכיפות ואת הציציות ומחליפים את בגדי היום־יום במדי ספורט, לא מחזה שכיח במגרשי הכדורגל. "הצלחתי לנוח קצת", הוא אומר ופוצח בסידרת מתיחות. "עכשיו נשאר רק לקוות לטוב, בעזרת השם".

בצד השני של המגרש מכנס ליאון את "הנגרים" שלו לשיחת מוטיבציה. כשאני מתקרב לחבורה, הוא זורק לעברי מבט חד וברור של "תעזוב אותי, באמא שלך". זה ההוא שרק לפני כמה שעות סיפר בגאווה שהוא ממש לא לחוץ מהמעמד.

ניגש אלי בחור בחולצת שוער ורודה, שיער גולש כמעט עד הכתפיים וחיוך חם, כזה שמייד גורם לך לאהוב אותו, גם אם אין לך מושג מיהו. "לא באת בסוף למספרה שלי בנתניה, אה?" הוא זורק לעברי. "היה לך רחוק, יא תל־אביבי מפונק". עשיתי אחד ועוד אחד וקלטתי שעומד מולי סימו - האיש והאגדה שמאחורי "הפרויקט של סימו".

סימו אסרף (40) הוא מעצב שיער מנתניה, שעם חלק מלקוחותיו בנה את אחת הקבוצות היציבות והטובות ב"מדינת הכדורגל". הלוגו שלהם הוא סמלה של ריאל מדריד - כל חברי הקבוצה הם אוהדים שרופים של המועדון הספרדי. אחרי שבשנה שעברה החבר'ה לקחו את המקום השני, השאיפות הפעם ברורות. אפילו ארבעת האוהדים ביציע שרים בקצב "הנה, זה מגיע, תנו לסימו להניף את הגביע".

אריק, שיושב בטריבונה, לבוש בחליפת אימונים של ריאל, מתנדב להסביר: "אנחנו חברים טובים של סימו ושל כל החבר'ה בקבוצה שלו. אנחנו אוהבים כדורגל, וכשהם סיפרו לנו שהם הגיעו לטורניר הגמר, היה ברור שנבוא לעודד אותם. חסר להם אם הם יאכזבו אותנו".

מנהלי הטורניר מעבירים תדרוך קצרצר לקפטנים. כולם לוחצים ידיים, מכוונים שעונים ומתחילים לשחק.

החבר'ה של "הגילגל" קוראים פרק תהילים לפני העלייה למגרש. שלזינגר מתחיל את המשחק הראשון על הספסל. בינתיים ליאון, הקפטן־מאמן של "הנגרים", מחליף את עצמו ויורד לנהל את המשחק מהקווים. "התחלתי חלש מאוד", הוא מודה. "לא עשיתי כלום על המגרש אז העליתי מישהו אחר במקומי".

בכל ההתרחשות צופה מהצד, ידיים מאחורי גבו וחיוך גאה על פניו, בחור גבוה הלבוש במעיל ספורט. זהו מנכ"ל "מדינת הכדורגל", מורן גרא (38), שהקים את המפעל לפני 12 שנה.

גרא היה מורה בבתי ספר, עד שלפני כמה שנים החליט שעיסוקו העיקרי יהיה לנהל את המדינה שהוא ועוד חברים הקימו ביום בהיר אחד. במקור הם בכלל רצו להקים קבוצה אמיתית, שתשחק בליגות המקצועניות, אבל ברגע שגלגלי הביורוקרטיה ביקשו מהם לשלוח את הפקס הראשון, החליטו שזה לא בשבילם.

על החלום הם לא ויתרו. ערכו מגבית בין החבר'ה, שכרו מגרש, ניפחו כדור והחלו את מסורת הטורנירים. מהר מאוד הבינו שיש ביקוש למוצר שלהם: אנשים רוצים לשחק כדורגל מקצועני, אבל ממש לא בא להם להתעסק בשביל זה עם מכשירי פקס. תן להם להירשם באתר הכדורגל של המדינה, וקנית את עולמם.

"תמיד מרגש לראות משהו כזה, שלחצת עליו פליי, מגיע לממדים כאלה", הוא אומר בגאווה. "תראה כמה אנשים יש פה. בגדול, זה הכדורגל בישראל - הרי כמה באמת מגיעים לליגות המקצועניות? אלף שחקנים? אלפיים? מהם רק כמה מאות משחקים ברמות הגבוהות. אצלנו יש כמעט 10,000 שחקנים, שמשחקים בכל ערב". הוא עצמו שיחק רק פעם אחת ב"מדינת הכדורגל", בטורניר הראשון ב־2002. "סובבתי שם את הברך, והסיפור שלי נגמר".

הפרויקט שהרים מורן חוגג השבוע 12 שנה. כששואלים אותו אם האמין שיגיע לרגע הזה, הוא אומר שדווקא כן, "לא היינו צריכים הרבה, כי 'מדינת הכדורגל' בעצם מכסה את עצמה. כל שחקן שמשתתף בטורניר משלם כמה עשרות שקלים, וזה מכסה לנו את כל העלויות של הפעילות".

בינתיים, על הדשא, שלזינגר נכנס במחצית, אבל לא מצליח להציל את קבוצת החרדים מהפסדים בשני המשחקים של שלב הבתים. "ככה זה כדורגל", הוא אומר באכזבה. "היינו הרבה יותר טובים מהקבוצות האחרות, אבל כנראה לא היה לנו מספיק מזל. אין ספק שנחזור בעתיד ל'מדינת הכדורגל', ובכל מקרה נהיה מדי שבוע במגרש שלנו ב'גילגל'".

לעומת זאת, ליאון ואסרף צולחים בהצלחה את שלב הבתים של האליפות ומעפילים לרבעי הגמר. בזמן שהשחקנים מקבלים כמה דקות מנוחה, החברים על הטריבונה, בין סיגריה אחת לאחרת, נכנסים לשלב הניתוחים והפרשנויות. "אנחנו קצת מאוכזבים מהרמה", מכריז אריק, "ציפינו ליותר. נשבע לך שאני יכול להיות פה כוכב". חברו ליציע מגחך: "לא יהיה לך אוויר ליותר ממחצית אחת".

•  •  •  •

כשנכנסים לשלב הנוקאאוט, מפלס הלחץ והעצבים מתחיל לעלות. ברבע הגמר פוגשים "הנגרים" את קבוצת "בלק ממבה", ומהר מאוד מתחילות דחיפות, צעקות וקללות, מהסוג שמוכר במגרשים. אבל כשמנהל הטורניר נותן צעקה, כולם נרגעים מהר מאוד. 

"העובדה שמדובר באליפות הארץ מאוד משפיעה", מסביר לי משה שטרית, שחקן "הנגרים", שמושבת בגלל פציעה והגיע כדי לעודד את החברים. "בניגוד לטורנירים השבועיים, שבהם אתה פורק הכל על המגרש והולך הביתה, הפעם הניצחון כן נמצא בראש של השחקנים, בטח כשזה משחק על מקום בחצי הגמר".

רגע אחרי ששריקת הסיום קובעת ניצחון 0:3 ל"נגרים" ומקום בפיינל־פור, למרות הצעקות והוויכוחים שהיו כאן רק לפני כמה דקות, "הבלק ממבות" באים ללחוץ ידיים ל"נגרים". גם "הפרויקט של סימו" משלימים את המלאכה.

מנהלי הטורניר מפצירים במנצחים להתארגן במהירות, לעלות למכוניות ולהגיע למגרש האימונים של מכבי ת"א בקריית שלום, שם ייערכו משחקי חצי הגמר. "הנגרים" יפגשו את "פ.צ. וולבס" מנהריה, סימו וחבריו ישחקו מול "פיליפ ליאון" הירושלמית. ככה, לגמרי במקרה, יצא שארבע הפיינליסטיות מגיעות מכל אזור בארץ שבו פועלת "מדינת הכדורגל".

עידן ברנס, בלם "הנגרים" והמצחיקן של החבורה, אומר שאולי זה בדיוק הזמן לפרוש בשיא. "עיזבו אתכם קריית שלום עכשיו, בואו נלך לפתוח שולחן בשיפודייה הקרובה", הוא אומר לחבר'ה.

בינתיים, בקריית שלום, העניינים מתחממים הרבה יותר מהמצופה. אחד השחקנים במשחק רבע הגמר של "הג'וניורס", הקבוצה שעל אף שמה היא הוותיקה ביותר ב"מדינת הכדורגל", נכנס לעימות עם מנהל הטורניר. הוא מקלל, מוריד בהפגנתיות את חולצת המשחק ואף פוגע ברכוש האישי של המנהל. המשחק מתפוצץ. הקבוצה סופגת הפסד טכני ומודחת מייד מהאליפות.

"לא ניתן לשחקן אחד להרוס לנו את כל מה שבנינו פה", מסביר גרא כשהרוחות נרגעות. "זה לגמרי כמו המקרה של פואד בדרבי האחרון של הפועל ומכבי, אבל אני מסתכל על הצד השני של המטבע: תפוח אחד רקוב שעבר את הגבול מראה לכל האחרים איך אסור להתנהג ומהם הגבולות שאסור לעבור".

שטרית, שרק כמה דקות לפני כן התגאה בלחיצות הידיים עם היריבים העצבניים, מבקש להבהיר: "רק אל תצייר את הדברים הרעים, כי מדובר באחוז מאוד קטן. השחקן המתפרע הזה לא יבוא לשחק כאן יותר. אחרי שהוא התרגל לחוויה, אתה יודע איזה קשה זה לחזור למשחקים על אספלט בשכונה? זה העונש הכי נורא שיש. רוב השחקנים יודעים את זה, ולכן הם נזהרים לא לעבור את הגבול שיביא אותם עד כדי הרחקה".

ליאון: "אין מה לעשות, אי אפשר לברור כל שחקן. לפעמים יש גם מקרים כאלה, אבל זה הרבה פחות ממה שיש כשמשחקים בשכונה. שם כל שבועיים יש מכות".

שטרית: "זה כדורגל, ותמיד יש ויכוחים ואמוציות. חוץ מזה שאנחנו בישראל. בשנה שעברה שיחקנו בטורניר חובבים בפראג מול קבוצות מאירופה, וכמובן שגם אצלם מתווכחים, אבל האירופאים עושים את זה בהרבה יותר חן מאיתנו".

את המשחק מול "פ.צ. וולבס" מפסידים "הנגרים" 2:0, אבל ברק ליאון לא לוקח את זה קשה מדי. "זה היה לגמרי מעל למצופה", הוא מודה. "לעולם לא הייתי מהמר שנגיע כל כך רחוק באליפות, אבל הגענו ואנחנו חוזרים הביתה מרוצים. עכשיו אני צריך להתחיל בהכנות לטורניר הבא, שייפתח ביום שלישי הקרוב".

•  •  •  •

ב־23:45 מתחיל משחק הגמר בין "הפרויקט של סימו" ל"פ.צ וולבס". זה המשחק האחרון של הערב הארוך הזה, כל אחד מהשחקנים על הדשא כבר שיחק חמישה משחקים של 20 דקות, שהם במצטבר שעה וארבעים, והעייפות מורגשת. בזה אחר זה הם נופלים על הדשא עם שרירים תפוסים ובלי אוויר בריאות.

בתום עשרים דקות של משחק מנצחים אנשי "הפרויקט של סימו" 1:4, וזוכים באליפות הארץ לחובבים. כולם מתפנים לחגוג עם סימו ומניפים אותו באוויר, בעת שהחבר'ה מנהריה מתחילים לחשב כמה שעות יידרשו להם להגיע הביתה באמצע הלילה. ומחר יום עבודה.

אריק, החבר מהיציע, מדליק עוד סיגריה ומוחא כפיים בהנאה. "בסוף הם הראו את היכולת האמיתית שלהם והביאו כבוד לנתניה", הוא אומר. "אני שמח שהחלטתי לבוא לעודד אותם".

לא נראה לך מוזר לעודד אותם, כשבעצם גם אתה יכול לרדת לדשא ולשחק איתם?

"בגדול אתה צודק. לא הכרתי את 'מדינת הכדורגל' עד עכשיו. נראה לי שבקרוב ארכיב קבוצה ונתחרה בסימו. בשנה הבאה הוא יבוא לעודד אותנו בגמר".

עכשיו יוצאים לחגוג עם השחקנים את האליפות?

"איזה לחגוג? תראה אותם, הם בקושי מצליחים לעמוד על הרגליים".