אפילו הטבח בהר נוף לא איחד אותנו

העיסוק הבלתי פוסק של פוליטיקאים ישראלים בכירים וצוותיהם במשברים פוליטיים הזכיר לי אירוע שהתרחש לפני 51 שנים ושלושה ימים: ארה"ב התייפחה על רצח הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, והנואמים התחרו זה בזה בהתחייבויות להנציחו. באחד הנאומים הוצע להדליק אש־תמיד בבית הקברות בארלינגטון שם נקבר, ואז שאל סנאטור אלמוני: "בסדר, אבל מי יממן את הבעירה המתמדת?".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אתמול שוב צפיתי בבולמוס שפקד את ראש הממשלה והשרים וסגניהם והח"כים ועסקני המפלגות ומנהלות הלשכה והכתבניות והטלפניות, הטרודים במשבר חוק הלאום, וציטטתי מפי הסנאטור האלמוני: "בסדר, אבל מי יממן את הבעירה המתמדת?"

השאלה היא איזה חלק מיום העבודה הממוצע שלהם הקדישו בנימין נתניהו ויאיר לפיד וציפי לבני ונפתלי בנט ואחרים לכיבוי האש של הצעת חוק הלאום, וכמה עסקו בענייני משרדם? ומי ישלם בעבור הקטטה? זו אינה שאלה של מה בכך.

כמה נשלם על מריבות ופיוסים?

ברור ומובן כי העיסוק בפוליטיקה הוא חלק מסדר היום הלגיטימי של נבחרי הציבור וצוותיהם. כך מתנהלת דמוקרטיה, וטוב שכך. תפקיד ראש הממשלה לגונן על הרוב שלו, ויעדו של ראש האופוזיציה לנסות להפילו. אבל כמה זמן ומשאבים נפשיים וכספים מכיסו של משלם המסים ראוי להשקיע בסרט הנע של המריבות והפיוסים?

נכון שאין עתה צורך בבחירות מוקדמות, אבל חייב להימצא גבול להשקעה במניעתן. זה הפך כמעט לסוגיה כלכלית של "עלות" ו"תועלת". מה המחיר ששילמה החברה הישראלית בכל תחומי העשייה המוזנחים של הפוליטיקאים כדי לדחות את ההצבעה בכנסת על חוק הלאום בשבוע ימים?

החוט המשולש נקרע

ממשבר למשבר נגלה למשלם המסים הישראלי כי הפוליטיקאים שלו משקיעים יותר מאמץ וכסף, אך מסיבוב לסיבוב מתקצר פסק הזמן שבין המחלוקות הקולניות והאיומים והגידופים. אפילו הרצח הנורא בשכונת הר נוף בירושלים לא החזיק מעמד ולא קיים את תחושת האחדות לימי השבעה.

צריך לשים לזה קץ. יכול להיות שהחרס נשבר ואינו עוד בר תיקון. החוט המשולש נקרע. פעם בא אדם עם מדוכה סדוקה לחייט וביקש שיאחה את הקרע. אין בעיה, השיב החייט ונטל מלוא החופן גרגירי חול, שזור לי מהם חוט - ואתפור את המדוכה. כך נראה הקרטוע של הקואליציה - ניסיון לתפור כלי מתכתי בחוט מחול.