ילקוט הכזבים

השבוע התמלאתי דאגה: פתחתי כדרכי רדיו, טלוויזיה ואתרי אינטרנט מובילים ולא ראיתי או שמעתי את ח"כ איתן כבל. 

מה קרה לבחור, הוא התעייף? הוא נפל חלילה למשכב? הוא השלים את פרק א' במתן שירותיו הטובים לאביגדור ליברמן ולמו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, ויצא לחופשה? הוא, שהתנדב להעביר למענם בקריאה טרומית הצעת חוק, שתכליתה לחסל עיתון גדול בישראל, החליט לנוח? 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אני מניח שהרעב של ח"כ כבל לפרסום עדיין גדול ושעוד נראה אותו מקפץ בין האולפנים. זה חזק ממנו. מי שמוכן לעשות את העבודה המלוכלכת בגלוי, כלומר להתבזות - בעוד האחרים עושים אותה מחמת הבושה בסתר, בחשאי - לא יוותר בקלות על התענוג.  

רגע לפני שאני נדרש למצגת השווא שלו ושל חבריו - שתי הערות מתבקשות: אחת, אני לא כותב כאן על הצעת החוק משום שאני חושש שהיא עלולה להתקבל. היא לא תתקבל. אני עוסק בה בגין הקלות הבלתי נסבלת שבה עיתונאים וחברי כנסת מתעתעים בציבור הרחב, שאינו מצוי בפרטים ובמניע האמיתי של הצעת החוק. 

הם איבדו את הבושה. הם מתנהגים כאילו אין מי שיצעק המלך הוא עירום, כפי שעשה הילד מהאגדה של אנדרסן, ויחשוף אותם בקלונם.

ואכן, הצחנה החריפה הפורצת מהחוק הזה תגרום למותו, בכנסת או בבג"ץ, כי הוא אנטי חוקתי; כי הוא מושחת על פניו; כי רק כסיל גמור, מחוקק מנותק, ומו"ל דורסני חסר תבונה ובושה, מאמינים שבכוחו של עיתון גדול בישראל, "ידיעות אחרונות", למחוק בחקיקה עיתון מתחרה מצליח.

טירוף מערכות מוחלט.

לא היה כדבר הזה וגם לא יהיה. אנחנו לא איראן, צפון קוריאה או רוסיה ההיא, שאליהן מנסים ליברמן וכבל להוביל אותנו. אנחנו לא שם. לכן אני מציע לגזור את הקטע הזה ולשמור אותו למזכרת. זה לא הימור, זה פשוט שכל ישר.

 

קמפיין השקרים (א') 

הנה השקר הראשון בקמפיין להצדקת חיסול "ישראל היום": הצעת החוק אינה מבקשת חלילה לסגור את העיתון, לטובת החזרת המונופול בתקשורת לידי "ידיעות אחרונות", כי אם "להגן על העיתונות", או בגירסה משופרת - להציל את העיתונות הכתובה.

את מי למשל - את "מעריב"? הרי "ישראל היום" לא גרם ולא תרם לקריסתו כי בעת שעיתונו של נמרודי גסס ומת קלינית "ישראל היום" לא היה קיים עדיין. על דבר ההבל הזה, הלקוח ממשנתם של חיילי נוני מוזס, חזרו כמה מפיצי הרעל, בהם גם נדב פרי, פרח עיתונות מערוץ 10.

 פרי עשה זאת בתוכנית הרדיו של קרן נויבך "סדר יום", רק שלרוע מזלו נויבך היא עיתונאית מנוסה ויסודית המכירה מקרוב את הסיפור האמיתי של קריסת "מעריב". לה אי אפשר היה למכור את השקר הזה והיא העמידה את העיתונאי הצעיר, הקשקשן, במקומו. לא היה לו מושג על מה הוא מדבר והוא נאלץ לסגת למשפט הסתמי "צריך לבדוק מה היו תופעות השוק שסייעו לקריסת 'מעריב'". 

אז לטובת פרי תזכורת קצרה: קריסת "מעריב" החלה לפני יותר מ־15 שנה בתקופת המו"ל העבריין עופר נמרודי. האחרון קיבל לידיו את "מעריב" המכובד, הרציני והאחראי ועם הזמן דירדר אותו למקומות נמוכים, כשבדרך הוא מסתבך בפלילים, מורשע פעמיים ויושב בכלא. כעבור זמן הפקיד את העיתון בידיו של אמנון דנקנר, שמצידו גרר אותו להזדהות עם עבריינים מצמרת השלטון.

התוצאה: עורכים וכותבים טובים נטשו את "מעריב", קוראים רבים לא רצו להיות מזוהים עם עיתון כזה וויתרו על המינוי, "מעריב" הידרדר וקרס במהירות כאשר את המסמר האחרון בארון הקבורה שלו נועץ נוחי דנקנר - אותו טייקון כושל שרכש אותו בניסיון נואש לפגוע בעזרתו בעיתון "הארץ" ובמוספו הכלכלי המצוין "דה־מרקר". באותו עיתון שקרע ממנו ומדומיו חלק מהמסיכה.

ל"הארץ", שגם נוני מוזס תיעב אותו, וקידש בו מלחמה שקטה, היתה בעיית אמת, אבל במקרה זה לא נזעק ח"כ כבל להצלת העיתון. הוא שתק. מי שסייע ל"הארץ" להחזיק מעמד היה דווקא "ישראל היום" שעיתוניו ומוספיו הודפסו עד לאחרונה בדפוס "הארץ" ושקיבל מ"הארץ" את שירותי ההפצה.

 

קמפיין השקרים (ב')

נעבור ל"ידיעות אחרונות": עבדתי שם שנים, נכחתי, ראיתי, שמעתי והזהרתי את בעל הבית שהוא לוקח את העיתון למקומות רעים. הוא התעלם. זה קרה לפני 12 שנה, הרבה לפני הופעת "ישראל היום", כשמוזס חצה קווים, הידק את קשריו עם חיים רמון, אהוד אולמרט, אריאל שרון ואחרים מסוגם, ובמקום להילחם בשחיתות שלטונית, בחר להגן עליה.

זה היה קו פרשת המים של העיתון. מוזס זנח את הקוד העיתונאי הכי בסיסי, עורכים וכותבים מנוסים שאיזנו אותו מעט, עזבו את העיתון; קוראים זיהו את המהפך ואת הירידה המתמשכת באיכות העיתון וויתרו עליו - הגיעו הדברים לידי כך שכבר במחצית הראשונה של שנות ה־2000 נשקלה האפשרות לחלק את העיתון כחינמון באמצע השבוע למנויי סוף השבוע.

רוצה לומר: הרבה לפני ש"ישראל היום" נולד ביוני 2007 כבר איבד "ידיעות אחרונות" כוח, השפעה וקוראים רבים והתחיל לשקוע. הופעת "ישראל היום" לא היטיבה איתו כי נפתחה תחרות אמיתית.

מה רע בכך ששוק הדעות גדל? מה רע בכך שאזרחי ישראל מקבלים עיתון בחינם? מה רע בכך ש"ישראל היום" מספק פרנסה ל־2,000 עובדים, בהם כמה מאות מוגבלים? מה רע בכך שמחירי המודעות המטורפים ב"ידיעות אחרונות" ירדו לטובת אנשי עסקים מהשורה שלא יכלו להתמודד עם המפרסמים הגדולים? 

לא רע בכלל. ודאי לא אחרי שהוכח ש"ישראל היום" גרם לכך שרבבות צעירים שלא קראו עיתון עד שנחשפו לעיתון החדש (ברכבות, בקניונים וברחובות), התחברו אליו והשיבו את החיים לעיתונות המודפסת, לרבות ל"ידיעות אחרונות". ודאי לא אחרי ש"ישראל היום" אילץ את מוזס לחלק לציבור כמויות אדירות של עיתוני חינם ברכבות, בתחנות דלק ובמקומות אחרים.

ולמרות זאת: החבר מוזס אינו מרוצה. הוא כבר לא מונופול, לא בעל הבית של המדינה, לא גורף לכיסו את כל הקופה, לא מציג תנאים חצופים למפרסמים. הכל נכון. אבל הוא גם לא פושט רגל.

תירגע, ח"כ כבל, מוזס לא זקוק באמת לעזרה שלך. החוק ההזוי והשקרי להצלת תמנון התקשורת, הופך אותך ואת שותפיך לבדיחה עלובה.

לבדיחה, אני חוזר ואומר, כי לפני שהגשת את הצעת החוק להצלת העיתונות, כלומר להחזרת המונופול לידי "ידיעות אחרונות", היית אמור לבקש ממוזס לפתוח בפניך את הספרים. זה המינימום. להוכיח לך שמצבו של העיתון השני בגודלו במדינה באמת קשה.

לא עשית זאת כי אתה יודע שהעיתון לא קורס, לא מתמוטט ולא נעליים. הוא בסך הכל מרוויח פחות. לא עשית זאת כי נוני היה מגלגל אותך מכל המדרגות. לא עשית זאת כי היעד האמיתי של החוק שלך הוא אחד: לחסל את "ישראל היום".

 

קמפיין השקרים (ג')

יש בסיפור הזה שקרים עבים, ויש בו שקרים דקים. אחד מהקטנים, הכאילו שוליים, הנשתלים שוב ושוב בראיונות עם תומכי החוק: מה כבר מבקשת הצעת החוק מהעיתון, למכור כל גיליון של "ישראל היום" בשקל? שקל, רק שקל, על זה כל הרעש?

נקדים ונאמר: אפילו מדובר היה בשקל - במישור העקרוני אין סיבה לא להמשיך לחלק את העיתון בחינם כמקובל בארה"ב, באנגליה ובמדינות נאורות אחרות. אלא שגם קמפיין "רק בשקל" הוא שקרי. לא מדובר בשקל, גם לא בשניים אפילו לא בשלושה. על פי החוק המוצע מדובר ב־70 אחוז ממחירו של עיתון יומי - כך ייצא שמחיר "ישראל היום" יעמוד על 9 שקלים ביום ו' ועל 3.5 ביום חול. 

זה מה שדורשים צעקני יוקר המחיה ומחאת המילקי מהציבור: שישלם בשביל עיתון שהוא יכול לקבל בחינם.  

הערה שנייה: אם יוזמי החוק מבקשים באמת לדאוג לעיתונים אחרים, יתכבדו להגיש הצעת חוק שתחייב את הממשלה לסייע לעיתונים שיוכיחו שהם במצוקה כלכלית אמיתית. לחבורה הזאת, שאינה רוצה לטענתה לסגור עיתון, יש רוב בכנסת והיא מסוגלת להעביר החלטה כזו ללא קושי.

למה הם לא עושים זאת? ניחוש אחד: כי רק "הארץ", שמצבו הכלכלי באמת דחוק, ייהנה מכך. כי יו"ר ישראל ביתנו, יו"ר יש עתיד ויו"ר העבודה עובדים בשירות מוזס ולא בשירות של עמוס שוקן. אסור להתבלבל.

הערה שלישית: אפשר לבקר בחריפות עיתון בישראל, אפשר לא להסכים עם "ישראל היום" ולהאשימו בתמיכה מוגזמת בראש ממשלה - או לחלופין: בהצנעת הביקורת עליו - זה בסדר גמור. שום עיתון ושום כלי תקשורת אינו נקי משגיאות, מטעויות ומהחלטות שגם אני מעת לעת מבקר אותן. אין כלי תקשורת מושלם.

אבל לסגור עיתון במדינה דמוקרטית באמצעות חוק התפור עד לפרט האחרון למידותיו? לסגור עיתון בטענות שווא, בעידוד שרת המשפטים, ציפי לבני, כאילו הכל כבר מותר? למקום הזה הגענו?  

  

צבוע אחד לדוגמה 

לפני שבועיים קרא אחד מחברי הכנסת בעמודים האלה דיווח  על פניית ח"כ זהבה גלאון וח"כ תמר זנדברג לשר האוצר, יאיר לפיד, בעניין הסתבכות בנק לאומי בארה"ב בחשדות לפלילים. השתיים הזכירו לשר כי הבנק הסכים לשלם כופר של 2 מיליארד שקלים והביעו חשש שהדבר נעשה כדי למנוע חקירה של מקבלי ההחלטות בבנק.

רגע, נזכר אותו חבר כנסת, גם אני דרשתי חקירה בנושא; גם אותי הדאיג הסיפור הזה. שלחתי מכתבים לנגידת בנק ישראל ולמפקח על הבנקים, ביקשתי בדיקה, התרעתי על ניגוד עניינים משווע של עו"ד דליה טל, היועצת המשפטית של הבנק המשרתת גם את ההנהלה וגם את הדירקטוריון - אני ממתין עכשיו לתשובות. מדוע שהציבור הרחב בישראל לא יידע על כך?

למי פנה אותו מחוקק בצדק, בכתב ובע"פ? ל"ישראל היום" שיש לו מיליון וחצי קוראים ושקידש מלחמה בבנק ובמנהליו בעמודים אלה. הוא ראה בי ובעמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת כתובת ראויה ומשפיעה, ובאמצעות אחד מעוזריו ביקש מאיתנו לתת ביטוי למכתביו.

הסכמתי ללא תנאי. לא העליתי בדעתי ששלושה ימים לאחר מכן יגיע אותו מחוקק לכנסת, ולבקשת מי שגייס אותו למשימת החיסול, יתמוך בחוק "ישראל היום". לא האמנתי שבכובע אחד הוא יבקש מ"ישראל היום" עזרה במלחמתו הציבורית הראויה, ובכובע שני יתייצב להצבעה בקריאה הטרומית, ירים את ידו עם 42 שוחרי דמוקרטיה מדומים ויתמוך בהרס של אותו עיתון.

איך קוראים לזה? מחוקק צבוע. אני נוקט כאן לשון המעטה.

 

הם היו עיתונאים? 

אותו חבר כנסת כאמור הוא רק דוגמה. בחרתי בו כי מדובר בעיתונאי לשעבר, במי שאמור היה להילחם ראשון נגד סגירת כלי תקשורת, מימין או משמאל; במי שאמור היה להדוף בנחרצות את לחצי הלובי של "ידיעות אחרונות".

בחרתי בו כי הוא נייר לקמוס של עיתונאים שהפכו למחוקקים, שמדברים גבוהה גבוהה על ערכים בסיסיים של חברה דמוקרטית ובפועל מצטרפים בדרכם למחוקק ליברמן. הם משתפים פעולה עם מי שדמוקרטיה ושלטון החוק הם האויבים שלו כבר שנים. 

מדובר בין היתר בח"כ עפר שלח, ממפלגת תעתועי הלשון החדשה יש עתיד, טווס תקשורת ותיק שתמך בסגירת עיתון בישראל ומשך בחוטים, כאילו אינו מבין את מי ואת מה הוא באמת משרת; מדובר במרב מיכאלי מהעבודה של בוז'י הרצוג, השתקן המפורסם מפרשת עמותות ברק, שנהגה כמו בוז'י ותמכה בהצעת החוק; מדובר בניצן הורוביץ ממרצ שהתנגד לחוק ובעליבות שלא תיאמן חזר בו והחליט להימנע; מדובר גם בנחמן שי שאפילו לא תירץ את תמיכתו בחוק. ביקשו ממנו להצביע, אז הוא בא והצביע.

ועוד: מדובר בחייל האמיץ מיקי רוזנטל שדווקא בהצבעה עקרונית כזו החליט להיות מהאו"ם, כלומר לברוח; ובח"כ שלי יחימוביץ' שלחצה על כפתור "נמנע" בתירוץ המביש הבא: "עשיתי זאת כדי להביע את סלידתי מהקרב הזה".

לשון אחרת: שני לוחמי העבר בריכוזיות, במשכורות העתק של בכירי המשק הציבורי, בנוחי דנקנר, יצחק תשובה, משפחת עופר ואחרים מלהקת"המדינה זה אני והכל מגיע לי", החליטו להתייצב הפעם בדרכם לימין "ידיעות אחרונות", שטיפח ומטפח את יצירות המופת האלה. 

ל"ישראל היום", לעומת זאת, העיתון שנלחם בהן שוב ושוב, וקידש מלחמה של ממש במי ששואבים הון עתק מהמדינה ואחר כך מבקשים תספורת של חובותיהם - הם היפנו עורף.

זאת הגלריה של העיתונאים לשעבר שלנוכח ההצבעה שלהם, שתיזכר לדיראון עולם בבית המחוקקים, טוב שהם נטשו את התקשורת. הם התאימו את עצמם לאנשי החושך של ישראל ביתנו, למירי רגב ולכמה אחרים מהליכוד, שאותם הם נוהגים לתקוף. כאילו שהם קורצו מחומר אחר. 

צר לי, אבל מי שלא עומד במבחן החשוב והערכי הזה; מי שתומך בחוק אנטי דמוקרטי, קורץ מאותו חומר. הוא אינו טוב מהם. 

יחימוביץ'. במקום להילחם על חופש הביטוי ולהתנגד לחוק מושחת , נמנעה בהצבעה בתירוץ מגוחך // צילום: דודי ועקנין

יש צדיקים בסדום

בכל זאת, יש בסיפור הזה שלושה צדיקים: העיתונאי אורי אורבך מהבית היהודי, שהיה נתון ללחצים כבדים ולא נכנע להם; יו"ר מרצ, זהבה גלאון, הנמצאת בקצה השמאלי של המפה הפוליטית ובכל זאת התנגדה בתוקף לחוק ההזוי; כך גם ניצב בדימוס ח"כ משה מזרחי מהעבודה, שלעולם לא יכרע ברך בפני עיתון זה או אחר כדי לקבל את תמיכתו בפריימריז. גם הוא בנוי מחומר אחר.

השלושה האלה לא ברחו, לא מילמלו, לא חיפשו תירוצים. הם לא התבזו. הם הוכיחו שיש להם חוט שדרה ויושרה ציבורית ושפיהם וליבם שווים. הם הוכיחו שהם מבינים לאן הצעת חוק כזו עלולה להוביל ומדוע צריך לעצור אותה. 

מזרחי. אחד הסרגלים הבודדים בכנסת שלא יכרע ברך בפני שום עיתון כדי לקבל את תמיכתו בפריימריז // צילום: דודי ועקנין

מה לא נשאלה זקן? 

האם אהוד אולמרט יעיד באמצע החודש הבא במשפטו וייחקר בידי התובע הראשי בתיק, עו"ד אורי קורב? 

התשובה לכאורה ברורה: הוא יעיד. כשעל שולחן השופטים מונחים הקלטות ודפי היומן של זקן מזמן אמת; כשברור שהתביעה תבקש להאמין לזקן בכל מקום שבו דבריה נתמכים בהקלטות, ביומנים שלה מזמן אמת ובעדות טלנסקי - אין לו ברירה. הוא חייב להתעמת עם מה שאמר בשיחות המוקלטות. הוא לא יכול לברוח מהחקירה הנגדית.

 אלא שפרקליטו של אולמרט, עו"ד אייל רוזובסקי, לא הודיע עדיין לשופטים שהנאשם יעלה לדוכן. הוא לא התחייב. נכון לעכשיו, השאלה המסקרנת הזאת נשארה פתוחה וכבר גרמה לגל ניחושים.

למה העמימות הזאת? לא ממש ברור. יש לו שפן חדש? שוב לא ברור. הוא בונה על המומחה מטעמו המטיל דופי באמינות הקלטות ורומז שהשיחות בתיק מבושלות בחלקן? נו, לאולמרט היתה הזדמנות לומר זאת במשטרה. היתה לו הזדמנות לטעון שהשיחות בינו לבין שולה לא התקיימו כלל. לחלופין, שזה לא קולו. 

זקן. פרקליטו של אולמרט חקר אותה על הכל - רק לא על השיחות המוקלטות של רה"מ לשעבר שהן לב העניין // צילום: אוהד צויגנברג

המודל של שמואל דכנר

יותר מכל לא ברור מדוע הסניגור המנוסה, שלא הצליח לשבור את זקן, הודיע לשופטים על סיום החקירה הנגדית בלי שחקר אותה על ראיות הברזל של התביעה, ההקלטות; בלי שזקן נשאלה שאלות על התוכן, על המהות, על 30 אלף הדולרים, על השוחד ועוד ועוד - בלי שיקריאו לה תמלילים וישמיעו שיחה מוקלטת זו או אחרת בינה לבין ראש הממשלה. 

כאילו שההגנה אינה יודעת שהפסיקה קובעת שאם לא שאלת עד על הגירסה שלו, אתה מוחזק כמי שמסכים איתה.

הלכו איתה סביב סביב, טיילו בפריפריה, נופפו בשיחה הסתמית עם המתקשרת, והטיחו בה שוב ושוב שהיא שקרנית, כאילו לא הודתה ביוזמתה בשקרים ובסתירות והסבירה מאין נבעו וממי למדה אותם. 

כאילו התביעה לא תנהג כפי שנהגה בעד המדינה, שמואל דכנר, בתיק הולילנד: היא תבקש להאמין לה בכל מקום שדבריה נתמכים בראיות ישירות ונסיבתיות. די בכך לשיטתה להרשעה מהדהדת בתיק הזה בכל פרשת טלנסקי.

 

העכברים שברחו 

אם מישהו מחפש אינדיקציה למצבו העגום של אהוד אולמרט במשפטיו ובפרשיותיו, הוא יכול למצוא אותה במאגר תומכיו הקרוב. עו"ד רם כספי מתרחק ממנו בזהירות ואינו מתייצב עוד בתקשורת להגנתו; עו"ד דובי וייסגלס, ששכב למענו על הגדר וגונן עליו לפני הרשעתו האחרונה, נאלם; אסי שריב, שאולמרט מינה בשעתו לקונסול הכללי בניו יורק, לא משמיע קול; אפילו דליה איציק, ששולה זקן ואולמרט היו האורים והתומים שלה, כמו עבריינים אחרים, נטשה את הספינה הטובעת.

מי לא ברח ממנה עם יתר העכברים? רוני בר־און. ניחוש קטן: גם הוא יברח. גם הוא יוריד פרופיל. גם הוא אני מנחש, לא יתבזה יותר למען מי שמינה אותו לשר האוצר.   

 

הגנב מבנק לאומי

מיקי פרידמן, לשעבר מעמודי התווך של בנק לאומי, שהורשע בגניבת עשרות מיליוני שקלים מהבנק; שהיה קשור עם עבריינים; שרימה ושיקר ושיבש ומה לא - צריך לומר תודה לשופטת המחוזית בת"א, יהודית אמסטרדם.

היא לא האמינה לו, היא הצביעה על חומרת מעשיו, היא קיבלה את רוב טענות התובעת, עו"ד טוני גולדנברג, אבל בשורה התחתונה היא נהגה בו ברחמים: שמונה שנות מאסר בלבד היא גזרה עליו במקום מספר דו־ספרתי. 

טעות. הוא ראוי להרבה יותר. ודאי כאשר אף מילת חרטה לא יצאה מפיו, אף בקשת סליחה, אף הכאה על חטא. ודאי כאשר גם עכשיו הוא לא מבין מה רוצים מחייו. 

 

motig@israelhayom.co.il | uzid@israelhayom.co.il | michals@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו