יום רביעי, שש וחצי בבוקר. יוסף פוסטרנק נכנס שוב לבית הכנסת, שממנו נחלץ בנס 24 שעות קודם לכן. הוא עושה את דרכו אל אותה הפינה השמאלית שבה הוא יושב שנים ושבה ישב גם בזמן הטבח, שם טלית, מניח תפילין ומנסה להתפלל. הוא לא מצליח להביט בסידור או להיישיר מבט קדימה אל ארון הקודש, הוא שב ומציץ אל דלת הכניסה שמאחוריו. "כולם מדברים על כך שצריך להפגין תחושה של המשכיות ושהם לא יכניעו אותנו, אני באתי כי חשבתי שיהיה לי יותר טוב להמשיך בשיגרה, שכך אשקם את עצמי. אבל זה עדיין קשה. יש פחד שהם ייכנסו שוב וכשאני מציץ אחורה, אני רואה אותם שוב, את שניהם מניפים סכינים, יריות והדם. המון דם".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
24 שעות אחרי הפיגוע הרצחני, שכונת הר נוף, שהיתה מזוהה שנים עם האליטה החרדית־ספרדית, והוזכרה בחדשות בהקשר של ביקורים של ראשי ממשלות ונשיאים אצל הרב עובדיה, וגם בהתכנסויות של רבנים וח"כים מש"ס, מתרגלת למציאות חדשה. בכניסה לשכונה תלוי שלט מטעם חניכי תנועת נוער שמחזקים את תושבי השכונה ומאחלים החלמה לפצועים, גדוד של מנקים הגיע כדי לפנות את שאריות האשפה אחרי ההלוויה ההמונית וההתקהלות הארוכה מאמש, וכמה ניידות משטרה ומאבטח נמצאים בכניסה לבית הכנסת.
שקט של בוקר שורר בזירת הפיגוע. רק קירות המתחם המפואר של בית הכנסת "קהילת בני תורה" זועקים את האסון הגדול בעזרתן של מודעות אבל ענקיות השמורות רק לרבנים חשובים או לאירועים חריגים. בכותרת של אחת המודעות בולט משפט מקראי חד, ברור וכואב - "עלה המוות בחלוננו".
"הם פיספסו אותי בשניות"
ביום שאחרי הגיעו למניין "ותיקין" המוקדם כ־30 מתפללים, חלקם באו לחזק את המתפללים הקבועים, שכמה מהם היו במקום 24 שעות קודם לכן, וכמו יוסף, הצליחו להימלט על נפשם מהדלת הצדדית. הם חולפים על פני הזכוכית המרוססת מכדורים ודלתות העץ השבורות, ונכנסים לתפילת שחרית. המתפללים עוטפים עצמם שוב בטליתות ובתפילין וחוזרים על אותה התפילה מבוקר יום שלישי, רק שהפעם, כשארבעה נרות נשמה גדולים דולקים ליד ארון הקודש שגם בו ניכר סימן של קליע, הטקסט מקבל משמעות שונה. כל אמירת קדיש וקריאת "שמע ישראל" נעשית בקול רם ובזעקה שבורה.
למרות ניסיונותיהם לחזור לשיגרה ולהראות שהפיגוע לא יעצור אותם ולא את התפילות, המציאות מראה אחרת. בשעת התפילה מגיע לבית הכנסת יוסף מועלמי, בנו של אחד מהמתפללים, שנפצע קשה בפיגוע. "באתי לחפש את התפילין ואת הטלית של אבא שלי", הוא מסביר. "כשהוא נפצע הן נפלו, ובאתי להחזיר לו אותם".
בשעה שבע מגיע הרב יצחק רובין, הרב של בית הכנסת, ועולה למניין השני הקבוע המתקיים בקומה השנייה. מאז האסון הפך הרב רובין לכתובת העיקרית לכל דבר - הוא שבישר לחלק מהמשפחות את הבשורה הקשה, קציני המשטרה מתאמים איתו את האירועים, ובני הקהילה מתייעצים איתו בשאלות הלכתיות ורגשיות בעקבות האירוע הקשה. רובין עצמו ניצל בנס, ובאחת השיחות עם אנשי בית הכנסת הוא סיפר: "אני תמיד מגיע בשבע בדיוק. ביום שלישי לא הרגשתי כל כך טוב והתעכבתי כמה דקות. הגעתי סמוך לפתח בית הכנסת ואני רואה אנשים בורחים החוצה מצידו של בית הכנסת, ופתאום אני שומע יריות. איש ביטחון הגיע בלבוש אזרחי ומישהו צועק לו לא להיכנס. עמדתי שם וחשבתי שאני מתעלף, פיספסתי את הכניסה בחצי דקה, היו מאות יריות, זה נראה כמו שדה קרב, עם שוטרים ואמבולנסים, כמו במלחמה. אי אפשר להעלות על הדעת את מה שקרה שם. אותי פיספסו בשניות, לא בדקות, בשניות".
הרב רובין ממשיך לשחזר בפני המתפללים את הדקות הדרמטיות, "זזנו הצידה לרחוב ליד ובמשך דקות ארוכות רץ בראש הגרוע מכל. התוצאה קשה מאוד, אבל עדיין היתה כלפינו מידת הרחמים, המחבלים יכלו לעשות פיגוע הרבה יותר גדול; יש בין 50 ל־70 מתפללים בשתי הקומות. למחבלים לא היתה בעיה לרדת ולעלות".
הרב רובין מודה כי במשך שנים פחד מתרחיש דומה. "בכמה חגים ושבתות חשבתי שדבר כזה עלול לקרות. אמרתי לחוקר המשטרתי שבכל תפילת שמונה־עשרה, לפני שאני מסתובב ונעמד עם הפנים לארון הקודש, אני מסתובב לדלת לבדוק שאין שם סכנה. קשה להסביר את זה, כי זה משהו פנימי שמלווה אותי כבר שנים".
מתפללים, יממה לאחר הפיגוע // צילום: אורי לנץ
בצרות ובשמחות
הרב רובין הבין מהר את גודל האסון. את השמות של ארבעת הנרצחים, המתגוררים כולם באותו הרחוב וסמוך זה לזה, קיבל בתוך שעתיים. "אני מכיר את כולם, הקהילה הזו היא משפחה, זה לא בית כנסת, זו משפחה של כמה מאות אנשים. לאורך השנים יש פה חיי קהילה מיוחדים, שילוב של תלמידי חכמים, ראשי כוללים שלצידם בעלי־בתים (חרדים עובדים; י"ש), אנשים שעובדים למחייתם וקובעים עיתים לתורה. על ספסל אחד יושב ראש ישיבה ואיש עובד, רופא וראש כולל.
"קברתי ארבעה בנים", הוא מספר, "כולם ברחוב אחד ומבחינתי הם משפחה אחת. הכרתי כל אחד מהם ברמה האישית, אותם ואת משפחותיהם. מדובר בכאב לב אמיתי, זה באמת כמו לקבור בן".
אחד הנרצחים בפיגוע הוא קלמן לוין, שאמנם מתפלל במניין אחר, אך הגיע באותו הבוקר כדי לשאול את הרב שאלה. לוין חיכה לרב בכניסה לבית הכנסת, ושם נרצח. נכון לבוקר יום חמישי, הרב טרם גילה מה רצה לוין לשאול אותו. "מאוד מסקרן אותי מה הוא רצה לשאול", אומר הרב. אנחנו נשארנו עם המשפחות, אנחנו חלק מהן והן חלק מאיתנו; אמרנו להן שאנחנו איתן מעכשיו ועד עולם בכל שעה, בכל עת, בצרות ובשמחות. את הכאב התחלתי לעכל רק אחרי ההלוויות ועדיין קשה לי, מאוד קשה".
הרב רובין היה הנואם המרכזי בהלוויה המשותפת שנערכה ביום שלישי לשלושה מתוך ארבעת הנרצחים. "מה שקרה לנו הוא לא אך ורק שלנו, הוא אבל של כולם. את ההספד כתבתי עבור העם, לא רק עבור הקהילה שלנו. מה שעברו שם המתפללים הוא נורא ואיום. אנשי זק"א היו אצלי וסיפרו לי את מה שהם ראו. הם אמרו שיצא להם לנכוח בזירות של כמה פיגועים אבל כזה דבר הם לא ראו, שזה כמו בשואה, שלקחו יהודים עם טליתות ותפילין ושחטו אותם. אלו פרעות תרפ"ט שלנו".
הרב יצחק רובין: "קברתי ארבעה בנים. כולם גרים ברחוב אחד ומבחינתי הם משפחה אחת. הכרתי כל אחד מהם ברמה האישית, אותם ואת משפחותיהם. מדובר בכאב לב אמיתי, זה באמת כמו לקבור בן" // צילום: מישל דוט קום
"החזרנו את הפיקדון"
במהלך הימים שעברו התעוררו בקהילה של הרב רובין שאלות אמוניות קשות. כיצד קורה שיהודים שנמצאים בשעת התפילה נרצחים, נשאל הרב על ידי בני קהילתו. את התשובה היה קל לו לספק: "ליהודים יש דבר שמחזיק אותם כל הדורות - אמונה. הם, שסבלו הכי קשה במשך כל הדורות, ולא היה יום שבו הם לא היו רדופים, וחוו דברים שאף אומה לא היתה שורדת אותם - התחזקו מהאמונה. אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים. לא על הכל יש לנו תשובה. אנחנו אנשים מאמינים ויש לנו רק את האמונה בבורא עולם שמחזיקה אותנו. במשך כל הדורות אנחנו נמצאים בפיקדון והשבוע החזרנו את הפיקדון באריזה מהודרת בחזרה לשמיים, הם היו ארוזים בטליתות ובתפילין ואין אריזה טובה יותר לשלוח אותם בחזרה לשמיים".
בדומה לרב רובין, גם יוסף פוסטרנק מנסה להתאושש, לאט לאט. "ביום שלמחרת ראיתי שוטרים ותקשורת, אז הרגשתי רגוע יותר. בתפילה בבית הכנסת אמנם הסתובבתי אחורה הרבה פעמים, אבל אני מקווה שככל שהזמן יעבור, אני אסתובב פחות". פוסטרנק מלמד בישיבה, נשוי ואב לשמונה ילדים. הוא מתגורר באותו הבניין שבו התגורר גם אריה קופינסקי ז"ל, שנרצח בפיגוע.
"היו כמה שניסו להיאבק"
את הלילה שאחרי הפיגוע הוא עבר רק בעזרת כדורים. "המראות הקשים מסרבים לשחרר", הוא מספר. את החוויה הקשה שעבר הוא לא ישכח עוד זמן רב. "זה היה באמצע תפילת העמידה, החזן התחיל את חזרת הש"ץ (שליח ציבור) וכשהוא הגיע למילים 'למען שמו באהבה' שמעתי שתי יריות מבחוץ. זה עוד לא היה קרוב, ומתברר שזה היה קלמן לוין. הרגו אותו בחוץ. אחר כך היריות היו כבר בתוך בית הכנסת, הפסקתי את התפילה, הסתובבתי, הייתי כמה שניות בהלם, ואז התכופפתי מתחת לשולחן. הם עברו בין כמה שולחנות וניסו להרוג אנשים מטווח אפס, אך אלי הם לא הגיעו".
פוסטרנק טוען כי המתפללים ניסו להיאבק מעט. "היה בחור אחד שזרק כיסא לעברם, והיו כמה מתפללים שהיו קרובים אליהם וניסו לדחוף אליהם שולחנות, אבל כל מי שהיה קרוב נפגע מייד מהיריות ומהסכינים". פוסטרנק מציין גם את אריה קופינסקי ז"ל כאחד המתפללים שניסה למנוע את מותו. "הוא היה איש גדול", הוא אומר בעצב, "הוא הלך לקראתם אבל גם קיבל ירייה. חוץ מהנשק, היה לרוצח סכין ענקית של שוחטים, מה כבר היה אפשר לעשות?
"אני הייתי במרחק שני מטרים מהמחבל, וכשתשומת ליבו הופנתה החוצה, אני ברחתי למטה, יש שם אולם שמחות, אז שם התחבאתי. פחדתי לצאת מהדלת כי אולי גם שם יהיו יריות, אז נכנסתי למטבח ונעלתי את הדלת. אחרי כמה דקות הגיעו שוטרים, הם חשבו שאני מחבל ונכנסו עם אקדחים שלופים. מייד צעקתי שאני יהודי והם ראו שאני עם טלית ותפילין, אז למזלי הגדול, ואף שהיו עם ארבעה רובים שלופים והיה חושך מצרים, הם לא ירו בי". פוסטרנק מוסיף ש"הכל לקח עשר דקות, אבל כל דקה הרגישה כמו נצח. כשיצאתי החוצה ראיתי שהכל מלא דם. ההרוגים שכבו שם, והתבוססו בדמם במצב קשה מאוד". לאחר האירוע הלך פוסטרנק לביתו. "הילדים שמעו בחדשות את הכתובת שבו אירע הפיגוע ונלחצו. גם אשתי שמעה את היריות ונכנסה ללחץ. הגעתי הביתה, פתחתי את הדלת בוכה. הייתי בהיסטריה, גם אשתי בכתה. לא האמנתי שעברתי את הדבר הזה".
הוא ניצל, ועכשיו הוא לא מצליח לקלוט שחבריו נהרגו. מדובר באנשים טובים שנרצחו. הכי טובים. כואב עליהם מאוד. אי אפשר לתאר. יש מחשבות איך זה קרה להם ולא לי, מחשבות שיחד עם כל המראות והאירועים, אני מקווה שיחלפו עם הזמן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו