התחושה שמשהו פה לא עובד היא לא איזו חדשה מרעישה. ובכל זאת נדמה לי שהפעם הראשונה שבה קלטנו שיש כאן תופעה בסדר גודל של מגיפה לאומית היתה לפני כחצי שנה, באירוע של מה בכך. הלכנו לנו עם בוקר לבית קפה שכונתי, וכנהוג בעידן הקידמה הגלובלית קיבלה את פנינו עלמה חתומת הבעה וארוזה היטב שניצבה משום מה מאחורי דוכן נואמים - קונספט שעדיין לא החלטתי איפה למקם אותו על הסקאלה שבין הגאוני למהבול. לכבודנו היא עזבה את הפודיום, שאלה כמה אנחנו, למרות שאפשר פשוט לספור, ולקחה אותנו ברצינות של חשמן דומיניקני אל מחוז כיסופינו - שולחן פנוי. כאן המקום לציין שהגענו לבית הקפה ברגל ובהריון - אצלנו בעדה נהוג להגיד שאנחנו בהריון - כך שברגע שהתיישבנו, אשתי ביקשה מים. כלומר אשתי ביקשנו מים. עוד לפני התפריט, בבקשה. מים. מה יותר פשוט מזה?
התשובה המוחצת לא איחרה לבוא:
- "סליחה, גיברת, אני המארחת!" התרעמה וגם נזפה.
- סליח... מה? - הגבנו שנינו מתוך תדהמת קלה. לא היה לנו ספק שהיא המארחת ממש כמו שלא היה ספק שאנחנו מתארחים. אבל מה הבעיה להביא לנו מים? מים פוּשטים. אקווה דה ברז, למען השם. שאטו די גיחון. H2O.
- "אני לא מלצרית. אני המארחת", הפעם היא רטנה את זה לאט, כמי שנאלץ להסביר את עקרון אי הוודאות לפרת משה רבנו.
האמת היא שנכנסנו למצוקה. התקשינו להבין את הסתירה. סבתא שלי, למשל, מעולם לא היתה מלצרית אבל אירחה כל הזמן. ולמרות ששנים כבר חלפו מאז, אני מוכן להישבע שבכל פעם שמישהו ביקש מים, הוא קיבל.
- "אני המארחת! מה פה כל כך קשה להבין?"
"נעים לנו מאוד", אמרנו. "באמת חבל שלא הציגו לנו אותך באופן רשמי (מה שהיה מוסיף לצוות בית הקפה את תקן "מציגת המארחת", מן הסתם), אבל העניין הוא שבאנו ברגל, והיינו שמחים לכוס מים".
הפעם היא כבר היתה קרובה למריטת שערות. "אני פשוט אקרא לכם למלצרית", זרקה את מילותיה האחרונות והתרחקה בצעדים מלאי תסכול. האישה ואני נעצנו זה בזה את אחד המבטים הארוכים, פעורי הפה והפחות רומנטיים שהיו לנו אי פעם. מה לעזאזל?! לאחר ששבה אלינו הנשימה אט אט התחלנו לשוחח על התופעה הזאת. פשוט בזמן האחרון יצא לנו להיתקל ביותר מדי אנשי מקצוע שמוכנים להגיע אליך לביקור בית רק כדי להגיד לך שהם לא מוכנים לעשות את העבודה. טכנאים שלא מוכנים לתקן אלא רק למכור חדש, ספקי אינטרנט שלא מוכנים לטפל בציוד קצה, ומוהלים (א־פרופו ציוד קצה) שלא מוכנים שתקרא לילד שלך בשם שלא מקובל עליהם. ועכשיו המארחת הזאת לא רק שמסרבת להגיש לנו מים, היא גם יושבת בצד בוכייה ונעלבת, כי שני הטמבלים ההריוניים האלה בכלל העלו על דעתם שהיא (היא!!!) מלצרית פשוטה ופלבאית, ולא... נו, אתם יודעים.
אחד הדברים שהקסימו אותי במזרח הרחוק היה האפשרות להיכנס לחנות של אביזרי רכב ולקנות בקבוק קולה. היינו אז חיילים משוחררים, אחרי מלחמת לבנון, ואחד הישראלים שם לב לכך שבתאילנד, כמו גם בנפאל או בבורמה, בחיים לא יגידו לך "את זה אני לא עושה" או " תנסה בחנות ממול". הרעיון נראה לנו כל כך מופרע שמייד התחלנו לנסות. נכנסנו למוסכים ושאלנו אם יש סיגריות. הגענו לחדרי מורים ושאלנו אם אפשר להזמין הסעה לצפון, התיישבנו במספרה והזמנו אורז עם ירקות. לא פעם מארחינו המופתעים התגלגלו מצחוק, אבל אף פעם לא השתמטו מהמשימה. התרשמנו שהם תמיד מוכנים לעשות עסקים קטנים. הם לקחו לעצמם עמלות קטנות ובלתי חזיריות בעליל, ואנחנו שוחחנו איתם על זה. אחרי הכל, לא עשינו את זה כדי לטרטר אותם, היינו באמת מסוקרנים עד בהונותינו, ובדיוק בשביל דברים כאלה נסענו רחוק כל כך. הם ציחקקו ואמרו שהם לא מבינים איפה הבעיה. לקוח שנכנס אליך לעסק הוא פרנסה וברכת שמיים, ואתה תדאג לזה שהוא יקבל את השירות, וגם ישלם, בין קירותיך ועל דלפקך.
חשבתי אז, ואני חושב גם היום שזה טיפה מוגזם. אני לא מצפה מפקיד הבנק לדפוק לי שניצלים. אבל כשאני נתקל בטכנאי גז שלא מוכן להזיז חיבור גז, כי "הפעם הוא הוזמן רק לביקורת", או במארחת ההיא שלא מגישה מים, אני קצת מתגעגע לטיול ההוא ולאנשים שאוהבים לעבוד.
• • • •
אגב אנשים שלא מוכנים לעשות את העבודה שלהם: בבוקר שבו נטבחו מתפללי שחרית בירושלים, התפרסם בעיתון זה נתון מטריד עד אימה, שלפיו בכל העולם המוסלמי העם הפלשתיני מוביל בכל הנוגע לשיעורי התמיכה בפעילות דאעש. משהו כמו 25% תומכים בהם וזה בטח רק עולה מעריפה לעריפה. זה לא הפריע לשרה ציפי לבני להכריז שאין שום קשר לדאעש, ושהמעשה היה על רקע לאומני. כאילו שזה אמור להרגיע, לעשות סדר או לפתור איזושהי בעיה.
העובדה הניצחת היא שבמזרח התיכון לאומנות ודת ארוגות זו בזו ללא היכר. מי שמסוגל לאתר כל גרגיר של משיחיות דתית כשהיא בוקעת מתוך הימין היהודי, אמור לזהות את זה גם כשזה בערבית. להט הרצח הוא דתי. סיסמת הרצח היא "אללה אכבר" ולא "תחי האומה", והשמחה על כל דם יהודי שנשפך לעולם אינה קשורה לשאלה אם זה מקדם או מרסק את חלום המדינה הפלשתינית. בכלל, ח'ליפות איסלאמית אינה מדינה פלשתינית, וכולנו זוכרים שפעם בוויכוח הישן, כשמישהו היה מעז לומר את המשפט הפתטי "אבל יש להם 22 מדינות", נהוג היה לבוז לו בסלחנות אבהית ולהסביר שאין שום קשר. והנה מתברר שיש ויש, והחלום על אימפריה מוסלמית גדולה הוא בדיוק חלומם של אלו שהאשימו את כל העולם באימפריאליזם. אז הגיע הזמן שגם מנהיגים יעשו את העבודה שלהם, והפרחת הכרזות מצוצות מהאצבע כדי לעודד עצימת עיניים זו בטח לא מנהיגות.
(איור: עציון גואל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו