לפני כמה ימים ראיתי בחדשות כתבה על ענן. לא מהסוג שסידר פה בימים האחרונים ברית ערים תאומות בין בת ים לוונציה, אלא מהסוג ששומר לך מידע מהמחשב שלך במקום מסודר ומאובטח, שאליו אף אחד לא יכול להגיע, חוץ ממך ומכל ילד בן 8 עם גישה למחשבים וזמן פנוי.
בכל מקרה, מתברר שבענן הספציפי הזה היתה תקלה, ואלפי קבצים נמחקו ועברו לעולם שכולו קונטרול־אלט־דיליט. בין מוכי הגורל שהתראיינו לכתבה היה גבר, שסיפר שלצערו נמחקו לו קרוב לעשרת אלפים תמונות שצילם בשנה האחרונה. חוזר שנית: עשרת אלפים תמונות, מהשנה האחרונה.
כדי להגיע לעשרת אלפים תמונות בשנה צריך לצלם קצת יותר מעשרים וחמש תמונות ביום. עשרים וחמישה רגעים ביום, שבהם אמרת: "כן, את הרגע הזה אני חייב להנציח". אני לא אומר שלבחור מהכתבה אין חיים מעניינים, אני רק אומר שגם לדוגמנית־על, שנפגשה עם נשיא ארה"ב, עם חייזר ועם קים קרדשיאן יחד, אין שום הצדקה לצלם 25 תמונות ביום.
לפני כמה שנים, כשחלונות היו משהו בקיר שרואים דרכו נוף ולא משהו במחשב שרואים דרכו תקלות, צילום תמונה היה טקס. קודם כל היית צריך מצלמה, עדיף גדולה וכבדה, עם עדשה שנראית כמו משהו שפורק מהצוללת דולפין. אחר כך היית צריך פילם - אותו סרט צילום, שבמקרה הטוב הספיק ל־36 תמונות באיכות של "זו סבתא בפיקניק? לא, זה חתול בר בנגב".
אם התארגנת על שני האלמנטים, היית מחכה לרגע הנכון, שולף את המצלמה מתיק הצד הלא מביך בכלל, לוחץ על הכפתור ומחכה. כמה זמן? בדרך כלל חצי שנה, עד שהיית מסיים את הפילם וניגש לחנות הצילום כדי לפתח את התמונות, ולקבל גם הגדלה של אחת חינם. אחרי שקיבלת את כל התמונות, היית מסדר אותן באלבום שחולק לנושאים, ומוסיף מעל כל תמונה הערות קורעות בנוסח "אני במפל התנור - באמת חם פה כמו תנור".
לתהליך המתיש הזה היו המון חסרונות, אבל גם יתרון אחד משמעותי: סינון. היית צריך להחליט על מה שווה "לבזבז" תמונה, ואחר כך מה מצדיק מקום באלבום. מאחורי כל תמונה היתה כוונה, או לפחות רגע אחד של מחשבה.
היום, לעומת זאת, בעידן שבו כל סמארטפון ממוצע יכול לספק תמונה באיכות של לוויין ריגול וכל ילדה בגיל גן כבר עושה אוטומטית פרצוף ברווז כשאבא שלה עובר עם האוטו ליד מצלמת מהירות, האצבע על ההדק הפכה קלה מתמיד. קנית חולצה חדשה? תמונה. הכנת שניצל ופתיתים לצהריים? תמונה. ירדת עם הילד לגינה אחר הצהריים? 40 תמונות פלוס שני סרטוני וידאו שלו בנדנדה פלוס שליחה בשש קבוצות ווטסאפ. והנה, בלי להרגיש, עם הספר הפך לעם הסלפי, והיד על הזום עוד נטויה. ואם כבר לצלם - חייבים שיהיו לנו התמונות הכי יפות, הכי מרגשות, הכי ייחודיות. אתם יודעים, אלה שלכולם יש.
בים. איזה מהמם יהיה אם נצלם את כפות הרגליים שלי ושלך נוגעות זו בזו בחול? מ־א־מם. אבל יודעים מה יהיה אפילו יותר מהמם? לא לעשות את זה. אם כפות רגליים היו דבר כל כך אסתטי, אדידס היו פושטים רגל. או יד.
באוויר. 14 אלף מטוסים נעים בכל שעה נתונה באוויר, על כל אחד מהם יש בערך 400 איש, ולכולם יש אותה התמונה: קצת ים, הרבה כנף והמון השתקפות מהחלון, שבה אפשר לראות עוד מישהו עם רעיון לא מקורי לתמונה.
ביבשה. הי, הנה אוטו יפה ויקר שבחיים לא יהיה לי. אז אולי אני אצטלם לידו בפוזה כאילו הוא שלי, וכולם יהיו בטוחים שמכרתי את היונדאי גטס וקניתי מרצדס? או זה, או שהם יהיו בטוחים שאתה טרחן עם הומור של דוֹד.
במעלית. מה זה, במעלית הזו יש מראה? זה מוזר. אני חייב להנציח את זה. המזל היחיד הוא שהחזר האור של הפלאש יטשטש את הפרצוף שלך בתמונה, וככה יש סיכוי שהחבר'ה לא ישימו לב מי הדוש־בג שצילם אותה.
בבית. הנה הכלב שלי, והוא עושה משהו שכלבים לא אמורים לעשות. נניח, מרכיב משקפי שמש, לובש קפוצ'ון או מכוסה בשמיכה.
נו, טוב, לפחות זה מקטין את הסיכוי שהחברים של הכלב המסכן יזהו אותו, פדיחות.
במטבח. קבלו! יש לי סיר, מלא באוכל, והוא על הגז. אני, אגב, הכנתי את הסיר הזה בעצמי, וגם הדלקתי את הגז. אתם כמובן לא יכולים לטעום את זה, ולכן אין לכם שום הוכחה שזה אוכל ברמה ששווה להנציח, אבל תסמכו עלי, אני יודע מה אני עושה - אני הרי האיש שבחר להעלות לפייסבוק תמונה של דג שרוף על מצע אור של פלורסנט.
בחבר'ה. הנה אני וכל החברים שלי נדחסים לתמונה אחת. זה מגניב, כי זה מראה שיש לנו המון תחומי עניין משותפים. למשל, חיבה לתמונות נדושות.
בחלון. אתם לא מאמינים, יורד גשם! מים, שיורדים מהשמיים! כל כך נדיר.
כמעט נדיר, כמו ברק שיפגע בצלם. זאת, אגב, תמונה שדווקא כן הייתי רוצה לראות.
וככה, בכל יום אנחנו ממלאים תיקיות ועננים בתמונות על גבי תמונות, בקצב שכנראה לא ישאיר לנו זמן לצפות בהן. וגם אם כן - ספק אם בכלל נזכור משהו מהרגע שבו צילמנו את התמונות. אחרי הכל, כשאנחנו כל כך עסוקים בלצלם, למי יש זמן לחוויות.
(איור: יובל רוביצ'ק)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו