בעומק בטנו של הר הרצל יש כנראה מרבצי סלעים אדירים, ויש להם לאותם סלעים יכולת נדירה לבלום זעזועים שעוצמתם בלתי נתפסת. אחרת לא ברור איך ההר הזה עדיין לא קרס והתמוטט אל תוך עצמו מרוב כאב.
שעת צהריים ביום ג' על ההר. משפחת שילוני מלווה למנוחות את אלמוג. שילוני היא אחת המשפחות הגדולות האלה של ירושלים שאי אפשר לפספס אותה. חמולה חמה, ותיקה ושורשית, ששלחה את זרועותיה לכל פינות העיר והארץ דרך אינספור קשרים של אמון, חיבה וכמובן סירים של קובה, הלוא היא מקטרת השלום הירושלמית. כבר שנים שאלי שילוני, הסבא של אלמוג, מסיע אותי במונית שלו לכל פינות הארץ. קילומטרז' עצום יש לנו של עבודה ועניינים אישיים, שמחות ועצב. נו, אנחנו כבר לגמרי משפחה ואני לא צריך להכיר באופן אישי את הנכד שנרצח כדי שהכאב יחתוך את הלב, וכדי להסכים עם כל מילה שנאמרת בהספדים. בזה אחר זה עולים הסופדים ומדברים על החיוך. הפשטות. הגאונות הזאת לפתוח ולהיפתח אל כל אדם על פי דרכו. הנכונות לקפוץ ראשון ולעזור. הכל נשמע לי נורא שילוני איכשהו.
"נראה אותו, את הרוצח המנוול הזה, מנסה לתקוף את אלמוגי מלפנים", אומר לי הסבא.
ליבי על החזן הצבאי. יש לרשותו מלאי של פסוקים די עתיקים ומערכת הגברה די חדישה, ושני אלו אמורים לסייע לו לגבור על זעקות השבר והכאב הגולמי שמתנפצות על מורדות ההר הזה שכבר ראה הכל. אין לו סיכוי. הוא ממשיך ללעוס בקדחתנות נואשת את הטקסטים הארוכים מדי. עוד שורה ועוד מליצה. כאילו מתוך תקווה שבסוף בסוף, אחרי שנסרוק את כל אוצר הפסוקים היהודיים, יימצא איכשהו צירוף המילים המכושף שיעשה פתאום סדר בעובדה הבלתי מתקבלת על הדעת שמונחת כעת לפנינו. פשוט נמצא את המשפט הנכון, והכל יסתדר. ליבי על היהודים ועל האמון העצום שלהם בכוחו של המלל.
ליבי על החברה, נוי. היא לא מצליחה להשלים את דברי הפרידה שהכינה. לצידי עומד יהודי לא גבוה ולא צעיר, במגבעת ובמעיל של בן ישיבה. להפתעתי הוא פונה אלי במבטא דרום־אמריקני - המבטא האחרון שאתה מצפה לו מאדם עם חזות חרדית. "סליחה", הוא לוחש אלי, "מה זה לעכל?"
בהתחלה אני לא בטוח ששמעתי נכון. מה???
הוא חוזר: "לעכל. היא אמרה אי אפשר לעכל".
אה. אני מבין ומנסה להסביר לו. משום מה העניין הזה פותח אצלו איזה מבוע של דמעות. והאיש, בן יותר מ־60, מתפרק מבכי מול העיניים שלי. כמו ילד הוא בוכה. ברור לי שאין לו כל קרבה משפחתית. הוא פשוט הגיע להר כי לא היה מסוגל לשהות באותה שעה בשום מקום אחר. לא כאשר הר הרצל מקבל אל קרבו צעיר מקסים ואהוב שספג אתמול בתל אביב מכות סכין במספר שאמור להספיק לכולנו.
האירוע מסתיים בשלושה מטחי כבוד מסורתיים. זה לא לעניין להתווכח עם שכול, אבל מעולם לא אהבתי את המנהג הזה. כולנו זזים מעט לאחור כדי לאפשר לחיילי משמר הכבוד לצעוד אל מחוץ לחלקה. אני מביט בצעירים ההם אחד־אחד כשהם יוצאים מתוך טבילת היגון. כך אני מדמיין פרצופים של ניצולי אסון - ממש ברגעים אלו חייהם השתנו לעד והם לגמרי מבינים זאת. שוב דופקת לי בראש השורה ההיא מתוך השיר: "אבל פניך, נערי, נותרו שונים". ליבי על הצעירים האלה. על המשפחה. ליבי ליבי על ירושלים שלי, אבל הנה אני כבר צריך למהר אל החניה. צריך לאסוף את הילדים, ולערוך איתם עוד חזרה על איך עומדים בתחנת אוטובוס או רכבת. איך נזהרים ממכוניות שהן למעשה מפלצות מוות. איך מזהים את זה מתקרב. איך, לעזאזל, מסבירים להם? יש לילדים שלי נטייה ברוכה לשאול תמיד את השאלות הקשות, ואין לי מושג איך מסבירים לילד את תאוות הרצח החולנית שהתפשטה לחלוטין בנפשה ובגופה של תרבות שלמה?
צחוק הגורל הוא שבדיוק בימים אלו נערך בירושלים פסטיבל העוּד. העוד הוא כלי מיתר עתיק. הוא קדם לאיסלאם ולג'יהאד, ויש אומרים שהוא למעשה הכלי שהתנ"ך קורא לו עוגב. כשהפסוק אומר "הללוהו במינים ועוגב", אין סיכוי שהוא מתכוון לכלי הכנסייתי הענק שהומצא מאות שנים לאחר מכן. העוד יושב בחיקו של הנגן באופן שמחייב אותו לעגוב עליו, ולכן, כך אומרים, קראנו לו עוגב.
היום העוד מזוהה לגמרי עם המוסיקה הערבית, ובענייני מוסיקה תמיד שררה אהבה גדולה בין המסורת היהודית והערבית. לכן זה יפה ומרגש שירושלים מתעקשת לחגוג אותו. אף אחד לא מצפה מהפלשתינים לציין את פסטיבל הקלרינט או הכלייזמרים, אבל זה בפירוש יהיה נחמד אם דבר מעין זה יקרה יום אחד. בערב שלפני ההלוויה ההיא לא היה אפשר למצוא כיסא פנוי באולם של בית שמואל. המקום עצמו שוכן על קו התפר, ועל הבמה ישבו שם־טוב לוי והפייטן חכם דוד מנחם וטישטשו ביד אמן את קווי התפר המלאכותיים שבין קודש לחול ובין אמונה למחקר ודעת. במרכז הערב עמדה יצירתו המופלאה של הרמח"ל - רבי משה חיים לוצאטו - מטשטש גאון בזכות עצמו, שתרם לארון הספרים היהודי ספרי מוסר ומיסטיקה וגם שלושה מחזות לתיאטרון. אבל לקראת סוף הערב, החליטו כולם שאפשר קצת לסטות מהנושא, או לפחות לטשטש את קו הגבול, ואם כבר יש עוד, פייטן וחלילים על הבמה, חייבים לעשות עבד אל־והאב.
כמה טוב שמתגעגעים לעבד אל־והאב, וכמה מוזר שדווקא היהודים מתגעגעים אליו. מאז פרוץ ה"אביב הערבי" אנחנו שומעים הרבה קריאות נוטפות געגועים לחזור לימי הזוהר של האיסלאם. אבל לאסוננו, ובעיקר לאסונם, איש מהם לא מתכוון לאבן סינא או לאבן רושד. ליבם לא נמשך למתרגמים הערבים המהוללים שהביאו את חוכמת יוון לאירופה הנוצרית, לא לפילוסופים ולא לאדריכלים. גם לא לפאריד, אום כולתום או עבד אל־והאב. קבוצות הג'יהאד על אינספור שמותיהן ודגליהן מתגעגעות וחותרות פחות או יותר לנקודה אחת בודדה במורשת, והיא חרב הדת נוטפת הדם. גם כן ימי זוהר.
ליבי ליבי על ירושלים. אבל אסור לשכוח שהעיר הזאת, שכבר ספגה כמה עלבונות בחייה, היא אחד המקומות היחידים בעולם שיש בו מספיק חוכמה עתיקה כדי להתאבל על הרוגי הג'יהאד הרצחני, להזהיר את הילדים ממחבלי דריסה ועדיין להתעקש ולחגוג את העוד.
(איור: עציון גואל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו