הכישלון האירופי של מנצ'סטר סיטי הוא דבר מוזר למדי. אחרי הכל מדובר במועדון האחד שלא אמורה להיות לו הבעיה האמורפית הזו של הסתגלות לאירופה. הקבוצה האנגלית שסימנה לעצמה את אירופה כמודל. צ'יקי בגיריסטיין הובא מברצלונה כבר ב־2012, בהרכב שפתח והפסיד לצסק"א מוסקבה היה שחקן שדה בריטי אחד. וכשהמנג'ר מנואל פלגריני הגיע לאנגליה השאלה היתה אם יסתגל לסגנון כדורגל אנגלי. הרזומה שלו בספרד היה מרשים ביותר. והתוצאות? מאז ניצחון חוץ על באיירן בשנה שעברה (במשחק שתוצאתו התאימה לגרמנים) האלופה האנגלית כבר שישה משחקים ללא ניצחון באירופה.
אז מהי בעיית אירופה של סיטי? כנראה לא סיפור של סגנון משחק או הסתגלות לשיפוט אלא סיפור של המשחק הגדול מול המשחק הקטן. פלגריני נכשל שוב ושוב במשחקים הגדולים גם בליגה האנגלית. נכון, הוא ניצח שלושה דרבים של מנצ'סטר מאז הגיע למועדון, אבל יונייטד לא היתה בשנה האחרונה מבחן אמיתי. והאמת שגם ביום ראשון שעבר יונייטד עשתה הרבה צרות לסיטי עם עשרה שחקנים מול 11.
סיטי זכתה בליגה האנגלית בשנה שעברה, אבל במאזן גרוע מול יריבותיה בצמרת. היא הפסידה את שני משחקיה לצ'לסי, ניצחה בביתה את ליברפול בטעות שיפוט, אבל כשהגיעה למשחק האליפות מול ליברפול נוצחה 2:3. רק עזרה מצ'לסי הביאה לה את האליפות בסופו של דבר. ובעיקר 63 שערים ו־17 ניצחונות בבית. סיטי היא, יותר מהכל, מכונת התקפה שקבוצות קטנות מתקשות לעמוד מולה. לקבוצות אירופיות גדולות הרבה יותר קל.
אולי הלקח של סיטי הוא שהמאמץ לאירופיזציה של הקבוצה מביא תוצאות הפוכות. קבוצות אנגליות שרשמו הישגים באירופה לא היו אלה שניסו לחקות את אירופה - אלא קבוצות דוגמת מנצ'סטר יוניייטד של פרגוסון, צ'לסי עם מאמנים שונים וליברפול עם רפא בניטז - שלקחו את הכדורגל הקשוח של הפרמייר ליג לאירופה.
באוסטרליה אוהבים מאוד כדורגל // צילום: אי.אף.פי
לא שאליפות העולם לקבוצות של פיפ"א מעניינת יותר מדי אנשים - היא נוטה להיות טקס שבו נותנים לאלופת אירופה עוד פרס אחרי טורניר נגד קבוצות שסך תקציביהן הוא פחות מרבע זה של האלופה האירופית - אבל הפעם תהיה בו מתמודדת מעניינת. הווסטרן־סידני וונדררס יפגשו בעוד חודש במרוקו את קרוז אזול למשחק שבו המנצחת תמשיך לחצי גמר מול ריאל מדריד. קבוצת הליגה האוסטרלית זכתה בסוף השבוע באליפות אסיה לאחר שהשיגו תיקו 0-0 מול אל־הילאל הסעודית אחרי ניצחון 0-1 במשחק הראשון באוסטרליה. העניין הוא שווסטרן־סידני היא קבוצה שנוסדה רק לפני שנה וחצי וברור שמעולם לא השיגה קבוצה אליפות יבשתית זמן קצר כל כך אחרי היווסדה.
כל זה נובע מהשיטה הכמו־אמריקנית בספורט האוסטרלי שבו קבוצה מוקמת ומצטרפת לליגה ואין שיטת עליות וירידות. בעונה הראשונה זכתה הקבוצה באליפות העונה הרגילה והפסידה בגמר הפלייאוף. ובאוסטרליה שתי האלופות הולכות לליגת האלופות האסיאתית.
אגב, המשחק הרשמי הבא של הקבוצה אחרי ההישג בסעודיה היה בניו זילנד - שגם לה יש קבוצה בליגה האוסטרלית. עם 14,900 קילומטרים בין שני משחקים רשמיים זה כנראה שיא עולמי (כי המרחק המקסימלי בין כל שתי נקודות על כדור הארץ הוא 20 אלף קילומטרים).
אבל הווסטרן־סידני היא הכל חוץ מהצלחה אינסטנט מפלסטיק. מדובר בקבוצה עם הקהל הכי נלהב באוסטרליה והיא מתכננת את הרחבת האיצטדיון שלה מ־20 ל־35 אלף. והסיבה לכך היא שהקמת הקבוצה נעשתה בשיתוף עם האוהדים - שהצביעו לא רק על תלבושת, ושם לקבוצה אלא גם על הסגנון שיאפיין אותה. באזור סידני יש מהגרים רבים, והם בחרו בכדורגל החזקת כדור אירופית. ליישם את העניין הובא טוני פופוביץ' - בעבר שחקן ועוזר מאמן בקריסטל פאלאס. האוהדים גם העדיפו התבססות על חומר מקומי - ושישה ילידי סידני פתחו את הגמר האסיאתי. יליד סידני טומי יוריץ', בן למהגרים קרואטים, כבש את השער היחיד במשחק הראשון.
היא היתה הקבוצה האוסטרלית הראשונה לזכות באליפות אסיה. במדינה שבה כדורגל הוא ספורט מהגרים שמסורתית נחשב נחות לראגבי ולקריקט הבריטים־אריסטוקרטים, ולפוטבול האוסטרלי שהומצא במדינה, זה הישג בעל משמעות חברתית עצומה. ולא רק ההצלחה הספורטיבית אלא גם הפופולריות העצומה של הקבוצה עם הקהל הסוער.
כמה ענפי הספורט הוותיקים מפחדים מהכדורגל? קווין שידי הוא מאמן פוטבול אוסטרלי אגדי שכיום מאמן את ווסטרן־סידני בענף שלו, העיר בנבזות די גזענית על העובדה שקבוצת הכדורגל מביאה הרבה יותר צופים מהקבוצה שלו: "לנו אין מגייסי כישרונות בשם מחלקת ההגירה".
***
בליגת הפיתוח של האן.בי.אי עומדים לנסות שני חוקים שמטרתם היא לקצר את הסאגה שלעיתים מתפתחת בדקה-שתיים האחרונות של המשחק, כשקבוצות בפיגור מתחילות במסכת אינסופית של עבירות מכוונות כדי לשלוח את היריבה לקו העונשין. ובמקביל גם לוקחות פסקי זמן רק כדי להעביר את הכדור את קו מחצית המגרש. במיוחד באתיקה שהתפתחה בספורט האמריקני, לקבוצה בפיגור מותר כמעט הכל. לקבוצה ביתרון זה נחשב לא אתי לבצע עבירה טקטית - כפי שהמחיש משחק מספר 6 בגמר 2013 כשסן אנטוניו, שהיתה ביתרון שלוש נקודות, לא ביצעה עבירה ואיפשרה לריי אלן לצלוף שלשה לשוויון. אז אם לקבוצה בפיגור מותר הכל, והמנצחת רק צריכה לקוות שקלעי העונשין שלה ידייקו משחקים מתארכים מאוד. כבר תועדו מקרים בהם שתי הדקות האחרונות התארכו ליותר מרבע שעה.
חוק אחד שיוכנס לניסוי הוא לתת לכל קבוצה כמה "קידומי כדור" במקום פסקי זמן. זה יאפשר לקחת את הכדור אל מעבר לחצי אבל יתבצע ללא פסק זמן - למרות שיותרו חילופי שחקנים. החוק השני נוגע לעבירות במתכוון. הן יזכו את הקבוצה לזכותה הן נשרקו בזכות לבחור את קלעי העונשין וגם כדור מהצד.
התוספת של הכדור מהצד היא מיותרת בעיניי. היא עלולה לגרום לשופטים להיזהר בשריקה כזו. הזכות להחליף זורק עונשין היא מצוינת ותפתור כנראה את הבעיה. אין שום הגיון שמשחקים שהיו 46 דקות כדורסל יוכרעו בשתי דקות של "הכה את הזורק הגרוע של היריבה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו