ההגדרה לא חשובה. כן אינתיפאדה, לא אינתיפאדה - ירושלים בוערת, ואם לא יינקטו צעדים מיידיים - ביטחוניים, אבל גם פוליטיים ומדיניים - היא עלולה לסחוף אליה את כל העולם הערבי והמוסלמי.
החשש הזה נמצא עמוק בהערכות המצב הכמעט־יומיות שמתקיימות בתקופה האחרונה בסוגיית ירושלים במשטרה ובשב"כ, וגם בדרג המדיני. כולם שוברים את הראש מה לעשות כדי לטפל בתבערה, ומה לעשות כדי שהיא לא תצא מכלל שליטה. התובנה הראשונה, הבסיסית, היא שמשהו יסודי השתנה בחודשים האחרונים, ובעקבות זאת עלה דרמטית מפלס הפיגועים בבירה: מ־126 פיגועים ב־2013 (לרבות זריקות אבנים) ל־257 פיגועים ב־2014, נכון לאתמול, כאשר יש עוד כמעט חודשיים עד לסוף השנה.
העלייה הדרמטית הזאת במפלס הטרור מחייבת קודם כל מענה ביטחוני. יותר כוחות, יותר מודיעין, יותר ענישה. מי שמבצע פיגוע - בוודאי אם הוא תושב ישראל - חייב לדעת שיש לכך מחיר. מהלך כזה אמור להשיג אפקט כפול: להגביר את הדילמה בצד השני ובמשתמע להפחית את כמות הפיגועים, ובהמשך לכך להגביר את תחושת הביטחון אצל תושביה היהודים של ירושלים.
אבל המענה הביטחוני הוא רק חלק (ולא הכי מרכזי) בנטרול הפצצה המתקתקת. יותר מדי גורמים בוחשים בקלחת הזאת: הרשות הפלשתינית, חמאס, התנועה האיסלאמית בישראל, ירדן, ולמרבה הצער גם לא מעט פוליטיקאים משלנו. חלקם מקרה אבוד; חמאס והשייח' ראאד סלאח ימשיכו לעשות הכל כדי שיהיה כאן רע. בחלקם האחר אפשר לטפל; חיוני שארה"ב ומדינות ערב השפויות ידרשו מאבו מאזן לחדול מהמלל המסוכן והמתסיס שלו. חיוני גם שבצד הישראלי ידברו פחות בנושא, בטח בעת הזאת.
אם זה לא יקרה, נישאר תלויים על בלימה. עוד פיגוע, עוד מעשה נקם, והכל עלול להתפרץ. ירושלים היא לא עוד סוגיה, היא ה־סוגיה. היא תיתן את הצידוק לכל הבלמים להשתחרר ולכל המשוגעים לפעול: אצלנו, ומסביב. מי שרוצה למנוע את זה, חייב לפעול היום. ביד קשה, ובעיקר בשכל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו