שבוע פחות או יותר לפני האירוע המכוער שהתרחש באיצטדיון בלומפילד, צדה את עיני ידיעה קטנה במדורי הספורט. שחקן בשם שלומי ארבייטמן עלה לשחק מול קבוצתו לשעבר. העולם אכן קטן, ובני אדם נתקלים לא פעם בבני ובנות זוגם לשעבר; לקוחות מגיעים לקבל שירות במקום שפעם עבדו בו, ואפילו ניהלו אותו. לפעמים אנחנו אפילו חולפים מהר מול חלון הראווה של חנות שהפסקנו לקנות בה. לעיתים זה נעים פחות ולעיתים זה הגיהינום עצמו. אבל דברים מסוג זה אכן קורים. אם נודה באמת - וסליחה שאני מזכיר את המילה הזאת בשבוע של אולמרט - יש כמה שחקנים אצלנו, שלא נשארו הרבה קבוצות בליגה שהן לא קבוצתם לשעבר. רצה הגורל, ואולי היה זה השטן בכבודו ובעצמו, וארבייטמן גם הבקיע שער נגד קבוצת העבר שלו. הוא "תקע להם גול", ואפילו "הכניס להם חתיכה" כמו שמקפידים לנסח זאת ביציעים מסוימים, כדי להבהיר את מלוא חומרת העניין. גם זה קורה, אם כי לא מספיק פעמים, אם תשאלו אותי. בכל אופן, מה שמשך את תשומת ליבי היתה תגובתו של הכדורגלן לגול שהבקיע.
הוא לא חייך. לא הניף ידיים בשמחה. לא הודה לאל הטוב שבמרומים ואפילו לא רץ לעבר היציעים כדי למשוך את החולצה ולהראות להם את הקעקוע החדש. כמו הנחליאלי בשיר החביב, הוא לא ניתר ולא קפץ. לא ולא. ארבייטמן נמנע מלהתנהג כמו שחלוצים מתנהגים אחרי גול. הוא תקע מבט נוגה בדשא, והדף בנימוס את ניסיונות הגיפוף והחיבוב שהעתירו עליו החברים לקבוצה שדווקא שמחו מאוד. הבטתי בו, באביר בעל דמות היגון, בעוד רגע היה מפרסם מודעת אבל ומבקש להימנע מביקורי תנחומים.
התמונה הצחיקה אותי נורא. לא הבנתי את מי מנסה השחקן לרצות וממי הוא פוחד. נניח שהוא לא רוצה לזרות מלח על פצעי האוהדים של קבוצת העבר, אבל, רגע, ממתי נקודה בספורט היא פגיעה ברגשות של מישהו? אם כבר מתחשבים ברגשות האוהדים לשעבר, למה לבאס את האוהדים לשהווה? ובכלל, מה הצביעות הזאת, לעזאזל? הרי פסק כבר הרב סיינפלד שהנקמה הטובה ביותר היא להצליח, וכדורגל הוא ענף של חגיגות ושמחה, וקצת פוזות, למען השם. אבל אז חלף שבוע והבנתי שאני תקוע כנראה באיזה עבר, ומר ארבייטמן יודע משהו או שניים על תרבות הספורט בישראל, שאיבדה בשנים האחרונות כל רוח ספורטיבית או הומור בריא, ובעיקר טיפחה קהל אלים ופנאטי, שממש לא נעים לשבת במחיצתו, ושעומד על זכותו לראות בכל דבר פרובוקציה. פתאום הבנתי שארבייטמן בסך הכל רצה לחזור הביתה בשלום.
• • • •
מה שקרה השבוע בדרבי התל־אביבי בכדורגל אמור להטריד גם את מי שאין לו שום מושג או עניין בענף הספורט הזה. מה שקרה שם סביב התקיפה של ערן זהבי הוא פיסת מציאות ישראלית, ולא רק מכיוון שעמודי השער של כל העיתונים למחרת התחלקו בין אוהד (שתקף) לבין אהוד (אולמרט). באופן אישי, אני פשוט מת על זה שהתקשורת קוראת לאיש הזה "אוהד". איני מכיר באופן אישי את התוקף, וגם אין לי כוונה להדק קשרים איתו, תודה ששאלתם, אבל מצפייה בקטעי האימה הנאלחים ששודרו, לא התרשמתי שרגש האהדה הוא היסוד הדומיננטי במבנה האישיות של אותו "אוהד". כך או כך, במקום שבו תומכי ג'יהאד נחשבים לפעילי שלום, יכול להיות שאין שום בעיה גם עם זה.
הכל היה שם ברגעים המכוערים האלה על הדשא ביפו. אלימות סתומה ומתפרצת, עצימת עין מתמשכת שרק ממתינה לאסון האמיתי שעוד יבוא; תגובה כבדה, שלומיאלית ואיטית עד להתפלץ של כוחות הביטחון, אליטה מנוונת ושוקעת שמסרבת להבין שזה כבר מזמן לא אריק איינשטיין ועלי מוהר ביציע החולצות האדומות שלה אלא חוליגנים מסוכנים; וגם שופט שגורם לך בעיקר להתגעגע ליהויכין פנדלוביץ' מהמערכון הענק ההוא של הגששים. ולצד כל אלו עדיין יש גם את הגאונים שטוענים שהכל באשמתו של השחקן ערן זהבי, שהבקיע שער ואז - אוי לאותה בושה - ביצע תנועות מתגרות כלפי היציעים. הוא עשה לנו פרובוקציה - הם מייללים בקול פלצט היסטרי - הוא לא הזיל דמעה, לא קרע קריעה ולא לבש שק ואפר כדי להפיס את דעתם של אנשי הוואקף התל־אביבי שלא יכולים לשאת פגיעה כזאת בקודשיהם.
אם זה מוצא חן בעינינו ואם לאו, כדורגל הוא אחד מתחומי התרבות והפנאי הפופולריים ביותר בישראל. כל קבוצת תיאטרון או מחול יכולה רק לחלום על אלפי משוגעים קנאים, שייסעו בעקבותיה לכל הופעה בכל פינה בארץ ובעולם. ואם החיבור הממשלתי בין תרבות לספורט הוא אכן חיבור אורגני כמו "עלייה וקליטה" או "מסחר ותעשייה", אז מה שקרה השבוע זה שאחד הצופים עזב את מושבו, טיפס על הבמה ותקף באלימות את אחד השחקנים הראשיים. הוא ניסה לבעוט ברקדן, לתקוע לפסנתרן את המכסה בראש, להחזיר לקוסם את הביצה לתוך הפה. אבל בכוח.
בניגוד לתיאטרון, למחול ולמוסיקה, בכדורגל יש גם שופט. השופט מצויד במשרוקית, כרטיסים משני צבעים, ספריי לבן, ספר חוקים, ובקצת מקומות בעולם גם בשיקול דעת. החוק היבש אומר שצריך להרחיק מהמגרש שחקן שנכנע לפרובוקציה מצד הקהל, ונקלע לעימות מולם. אבל החוק, יבש שכמותו, לא העלה על דעתו מצב שבו אחד הצופים יתקוף באופן אישי ואלים כל כך את אחד השחקנים. החוק, וכנראה גם ערן זהבי עצמו, גם לא העלה על דעתו שייקח כל כך הרבה זמן עד שמישהו מאנשי כוחות הביטחון (הדיווחים היו על 600 אנשים כאלה בתחומי המגרש!!!) ינתק את עצמו מהסמארטפון, או מהבורקס, וייגש לעצור את התקיפה. מבחינת השופט, גם זאת היתה לא יותר מ - ניחשתם נכון - פרובוקציה! והוא מיהר להוציא כרטיס אדום לקורבן, להוציא את זהבי מהמשחק, ולאותת לכל מי שעדיין שואל את עצמו, כמה קל לסחוט את מבוקשך בארץ הפרובוקציות הבלתי מוגבלות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו