רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הרופאים גילו לשי גידול ענק במוח. חמישה סנטימטרים וחצי.
זה קרה רגע לפני שהגשים את החלום הכי גדול שלו בחיים: להיות מפקד פלוגה בסיירת הצנחנים.
"פתאום הרופא התחיל להקליד מהר במחשב. אמר לי, 'תשמע, יש בעיה, אתה חייב לעשות מייד בדיקת MRI'. הסתכלתי עליו ואמרתי לו שאין מצב, יש לי בערב חתונה של חבר טוב. הוא אמר לי, 'אתה נוסע עכשיו לתל השומר, וכדאי שתיסע באמבולנס'.
"אמרתי לו, 'דוקטור, תירגע. השתתפתי לפני כמה חודשים באיירון מן. רכבתי 180 ק"מ על אופניים, רצתי מרתון ושחיתי 4 ק"מ. מה דחוף כל כך?' והוא אמר, 'יכול להיות שיש לך גידול במוח'".
מאז עברו על שי ארבע השנים הכי משוגעות בחיים שלו. הוא עבר ניתוח מוח קשה, התאושש, פגש את בת זוגו, נשלח לתפקיד פיקודי מסווג בחיל המודיעין, השלים תואר ראשון, התנדב להילחם ברצועה, נפצע בקרב באורח בינוני, התאושש, עבר שיקום, חזר ליחידה - ועדיין חולם לסיים את קורס המ"פים שהתחיל ולקבל סוף סוף את הפיקוד על פלוגה בסיירת.
ולא, הוא לא מצטער לרגע על אף אחד מהדברים האלה. "כשאתה לוחם בנשמה", הוא אומר בעיניים נוצצות, "אתה לא יודע מה זה להיות מאחור".
היכרות ראשונה עם הפחד
סרן שי (27) נולד בעפולה, ילד שלישי לאמא אופטיקאית ולאבא טכנאי רנטגן. ב־2005, אחרי שנת שירות בטבריה עם נוער בסיכון, התגייס ועבר בהצלחה את הגיבוש לקורס טיס.
"הכנסתי לעצמי לראש הרבה רעל על טיס, אבל כשהתחלנו את טיסות המיון, הרגשתי בעצמי שאני לא בשיאי. חיפשתי אתגר אחר, ובעיקר את השטח".
אחרי כשלושה חודשים הוא נשר מהקורס ועבר לסיירת צנחנים. "הייתי מאושר. עשיתי את כל המסלול המפרך, שבעה חודשים, ואז יצאתי לקורס מ"כים. אבל היה ברור לי שאני רוצה להיות קצין. תמיד רציתי. זה בא מהבית, מהחינוך לתרום ולהוביל אנשים. אני אוהב לקחת אחריות".
אחרי שנתיים יצא לקורס קצינים, סיים בהצלחה וחזר לסיירת כמפקד צוות. בד בבד שכר דירה בתל אביב, עם שותף ששירת איתו בצוות בסיירת.
במבצע עופרת יצוקה כבר היה מפקד צוות, והשתתף עם חייליו בקרבות בצפון הרצועה, "שם הרגשתי בפעם הראשונה מה זה פחד". אחר כך עבר עוד כמה תפקידים, ובהם מפקד צוות שני וסמ"פ בהכשרה של הצנחנים, וביוני 2010 התחיל את המסע להגשמת חלומו הגדול - להיות מפקד פלוגה בסיירת.
"בחרתי במסלול של שנתיים, שבו אתה גם עושה קורס מ"פים במכללה לפיקוד טקטי (מלט"ק) וגם לומד לתואר ראשון במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת בר־אילן. נהניתי מאוד אבל בסוף השנה השנייה, כמה חודשים לפני סוף הקורס, התחילו לקרות לי דברים מוזרים.
"קודם כל, התחלתי לאבד את חוש הריח. נראה לי מוזר שאני פתאום לא מריח דברים, אבל המשכתי הלאה ודי דחקתי את זה הצידה. אחר כך הראייה נפגמה. התחילו בלק־אאוטים וסחרחורות, בעיקר במהלך פעילות גופנית. היו לי קטעים שראיתי פתאום שחור בעיניים או הבזקים חזקים בלילה.
"לא הלכתי לבדיקות. יש טיפשות כזאת של לוחמים, ואני בדיוק הייתי כזה, אמרתי לעצמי, מה זה ריח? מה, אני לא יכול לסחוב? לא יכול לרוץ? לא הרגשתי שאני מאבד את היכולות הגופניות שלי.
"ארבעה חודשים לפני סיום הקורס השתתפתי בתרגיל גדול של הסיירת ברמת הגולן. באחד הלילות הייתי במצב של כריעה, וכשנעמדתי לא ראיתי כלום למרות שהיה לי אמצעי לראיית לילה. לא הצלחתי לראות את השטח לפניי, הכל היה שחור. תפסתי את הלוחם שעמד לפניי כדי לא להיות אבוד במרחב, ואמרתי לעצמי, זהו, ככה אני לא יכול להיות מ"פ. זה כבר לא אחראי".
שבוע אחר כך נסע שי לרופא עיניים בצריפין. הרופא, שבדק את העין במכשיר מיוחד, נבהל ממה שמצא.
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
שי עוד הספיק לטלפן לאמא שלו בעפולה ואמר לה שהוא בדרך לתל השומר. בניגוד לעצת הרופא, הוא התעקש לנהוג בעצמו.
אחרי חצי שעה, שי כבר היה מתחת למכשיר ה־MRI בבית החולים שיבא. הרופאים לא האמינו למה שראו.
"הם היו בהלם. ואז הם הראו את הצילום לי ולאמא שלי, שהגיעה בינתיים, ושנינו היינו המומים - גוש ענק יושב בתוך הראש שלי. אמא שלי שאלה את הרופאים, 'זה סרטן?' הם אמרו שאי אפשר עדיין לדעת".
הרופאים החליטו לנתח מייד. שי הובהל לחדר הניתוח, ובמשך שמונה שעות הוסר הגידול מראשו. כעבור שבועיים התברר שהוא לא ממאיר.
"ברגע שהתעוררתי התחלתי לבדוק אם אני בסדר. תפסתי אח מסכן שעובד שם והתחלתי לדקלם לו את העבודה הסמינריונית שלי על משה דיין. הוא היה בטוח שהשתגעתי. עשיתי לעצמי טסט אם אני בסדר, אם אני זוכר דברים.
"התקופה שאחרי הניתוח היתה עצובה מאוד עבורי. ברגעים ההם, כשהייתי לבד עם עצמי, עלו בי רגשות שכנראה הזזתי הצידה עד אז. בכיתי לא מעט. אמרתי לעצמי, שי השתנה. אני, שהייתי איש ברזל, שעברתי מוות של קרובי משפחה ושל חברים בצבא, שתמיד החזקתי את עצמי בהלוויות - פתאום אני נשבר.
"היה שיר אחד שקרע לי תמיד את הלב, כששמעתי אותו הייתי תמיד פורץ בבכי, 'לקחת פסק זמן' של אריק איינשטיין. עד היום אני מתרגש בכל פעם שאני שומע אותו.
"הרגשתי שמישהו בא ונתן לי סטירת לחי. היו לי המון עליות ומורדות. עברתי לגור עם הוריי בעפולה, וזה היה מאוד לא פשוט. מצד אחד שמחתי להיות איתם; מצד שני, אחרי שהרגשתי חזק כל כך, ובכושר גופני אדיר, פתאום גיליתי כמה קשה לאבד את היכולות שלך, פיזית ונפשית.
"הרגשתי כמו תינוק, שזקוק לעזרה בכל צעד קטן שלו. כמו בן 80, תשוש וחסר כוחות, שזקוק לסיעוד. היה לי קשה ללכת, נזקקתי לעזרה במקלחת. שבועות ארוכים כמעט לא ישנתי בלילות".
אחרי כחודשיים אצל ההורים הוא חזר לדירה השכורה שלו בתל אביב, ואז התחילו לעלות הסוגיות הבוערות: איך אני בכלל אשלים את התואר? ומה עם סידרת השטח בקורס מ"פים, שלא השלמתי? זה היה מאבק אישי לא קל, והיו רגעים שנשברתי. המזל שלי היה שכולם תמכו בי.
"מפקד חטיבת הצנחנים דאז, תא"ל אמיר ברעם, ממש לקח אותי תחת חסותו, לא זז ממני, לא הפסיק לבוא, לבקר ולעודד. גם מפקד הסיירת היה איתי ברגעים הקשים, ולוחמים ומפקדים מהצנחנים.
"גם האוניברסיטה עשתה הכל לעזור לי. היתה לי שם ידידה שלמדה איתי, גם היא קצינה, שפשוט לא ויתרה לי ולמדה איתי, ועזרה לי לעבור את המבחנים שנותרו לי. בהתחלה לא יכולתי לקרוא משפט אחד רצוף, אבל לאט לאט השתפרתי. באוקטובר לפני כמה שנים, בלילה האחרון לפני תחילת שנת הלימודים, הגשתי את העבודה האחרונה לאחד המרצים - והצלחתי לסיים את התואר הראשון, ואפילו בהצטיינות".
בתקופה ההיא נכנסה לחייו עדי (27), זמרת בתחילת דרכה. חבר מהצוות שלו הכיר ביניהם. "היא היתה איתי בכל הרגעים הקשים ותמכה בי", הוא אומר. "לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה ובלי הסיוע של המשפחה".
"פתאום גיליתי כמה קשה לאבד את היכולות שלך, פיזית ונפשית"
כמו כלב קשור שמנסה לרוץ
הדבר שהפריע לשי יותר מהכל היה שהוא לא יכול לחזור לסיירת. כי שמונה חודשים אחרי הניתוח שלו, באמצע נובמבר 2012, פרץ מבצע עמוד ענן ברצועה. והוא לא היה שם.
"חשבתי שאני משתגע. זה הטריף אותי, להיות בבית בתל אביב כשיש מבצע כזה. הרגשתי חוסר אונים גדול. כמו כלב קשור שמנסה לרוץ ולא יכול לעשות כלום.
"עליתי על המכונית ונסעתי לבסיס בדרום, שבו היו הצנחנים. נכנסתי לחפ"ק של המח"ט ואמרתי לו, 'אני כאן. כל מה שאתה צריך, אני עושה'. הוא הסתכל עלי כאילו ראה רוח רפאים. הוא לא האמין שבאתי.
"עזרתי בכל מה שיכולתי. מפות, תיאומים, תכנון מבצעים. זה לא היה כמו לחימה בשטח, אבל לפחות הרגשתי שאני תורם משהו ולא מתבטל".
אחרי שהמבצע נגמר, הוא היה צריך לקבל החלטה. מצד אחד, ידע שלא יוכל לחזור לסיירת. מצד שני, ידע עד כמה הוא רוצה להישאר בצבא. אז הוא החליט לחפש תפקיד אחר, מאתגר.
"הבנתי שאם אני לא בשטח, אז לפחות אתרום במקום מאוד מיוחד ומעניין. נתנו לי תפקיד מאוד מסוּוג ומאתגר בחיל המודיעין. לא רק לשבת מול המחשב אלא תפקיד פיקודי לכל דבר, כשיש מתחתיי חיילים ויש משימות לבצע".
אבל הלב, הלב נשאר בשטח. בסיירת.
הוא הקפיד לשמור על כשירות מבצעית. עשה מטווחים בבסיס שבו הוא משרת, חזר לאט לאט לרוץ, להתאמן בחדר כושר, להתחזק. "ידעתי שאני חייב לשמור על כשירות מבצעית, להיות מוכן ליום פקודה. כשהתחיל מבצע 'שובו אחים' לאיתור הנערים החטופים, כבר נכנסתי לכוננות. התקשרתי למפקד הסיירת ושאלתי איך אני יכול לעזור. הוא ענה שכרגע אין צורך.
"אני התארגנתי. נסעתי הביתה לעפולה, פתחתי את המחסן, ולקחתי קסדה ונעליים צבאיות וגרביים וברכיות וכל מיני שפצורים לנשק. היה ברור לי שאם מתפתח משהו גדול, אני שם".
כשצה"ל יצא למבצע צוק איתן, שי כבר לא חשב פעמיים. כשהוא נזכר ברגע ההוא, שבו החליט שהוא משתתף בלחימה ויהי מה, הוא זורח.
"זה היה ב־7 ביולי. אמרתי למפקד שלי במודיעין שאני לוקח את עצמי ונוסע לשטח. זה היה הסיכום שעשיתי איתו מהיום הראשון שהגעתי ליחידה: אם יש מבצע, אני שם. התקשרתי למג"ד הצנחנים ושאלתי לאן להגיע. הוא שלח אותי לאיש קשר בגדוד, שלא הבין בכלל מה אני רוצה ממנו. לקחתי את המכונית ונסעתי לשטח הכינוס.
"בהתחלה לא ידעו מי אני ומה אני רוצה. אחד המפקדים שהיו איתי בעבר זיהה אותי, ומשם הכל הלך חלק יותר. הוא צירף אותי ללוחמים של הסיירת. ברגע שקיבלו אותי שם, ברגע שקרה הקסם הזה וחזרתי למעשה להיות לוחם מן המניין, הלב שלי חזר לפעום. התחדשה האהבה שלי.
"אי אפשר לתאר במילים מה הרגשתי שם. הייתי בעננים. התקשרתי לחברים שלי לספר שאני שוב לוחם. הם כמעט צחקו עלי. אמרו לי, 'תתבגר כבר'. אבל לא שמעתי אותם בכלל מרוב התלהבות. אמרתי לעצמי, אני לא דפוק. כל אחד שיכול, צריך לבוא ולהיכנס מתחת לאלונקה ולתרום.
"לחמתי עם לוחמים מתחילים של הצנחנים, שצעירים ממני בשמונה־תשע שנים, ולא היה נרגש ממני. שוב לאכול קבנוס, שוב לעשות קידוש בשטח! הרגשתי בן 19. אחרי כל מה שעברתי, זה היה אחד הימים החשובים בחיי.
"סיפרתי לחבר'ה שם את הסיפור שלי. הם לא האמינו".
הם נכנסו לרצועה ביום הראשון לכניסה הקרקעית, 17 ביולי. היעד שלהם היה סריקת בתים בחאן יונס, באזור שבו נמצאה מנהרה התקפית של חמאס. במשך חמישה ימים השתלטו על בתים חשודים, מצאו אמצעי לחימה רבים ונערכו לפיצוץ המנהרה.
לא יכול להפסיק להילחם
ביום שני אחר הצהריים נע הכוח של שי, שמנה 12 לוחמים, לעבר בית שעליו היו אמורים להשתלט כדי לתת חיפוי לשטח סמוך שהסיירת עמדה לתקוף. כשהגיעו סמוך מאוד לבית שמעו ירי שהגיע מאחורי המבנה, בערך 100 מטרים מהם. בקשר שמעו שסגן מפקד הסיירת נפצע. ואז נפתחה לעברם אש תופת.
"על גג הבית עמד מחבל וירה עלינו ועל כוחות נוספים בשטח. רס"ן חגי בן ארי, שעמד לקבל את הפיקוד על הסיירת, נפצע שם באורח אנוש, וכמה חיילים נפצעו בינוני וקל.
"התחיל קרב יריות מטורף בכל השטח שהיינו בו. שני מחבלים הגיעו מאחורינו והתחילו לירות עלינו ולזרוק רימונים. זה הרגע שאתה קולט שאתה בתופת, ויש לך שבריר שנייה להחליט מה לעשות: שני מחבלים עם קלצ'ניקובים ורימונים יורים עליך, ארבעה חיילים פצועים שוכבים בשטח, וחלק מהלוחמים כבר נכנסו לתוך הבית.
"היו איתי שני לוחמים, מתניה ומולי. ניסינו לתפוס מחסה ליד החומה של אחד הבתים. מולי נפצע ברגל, אבל המשיך לירות לעבר המחבלים. אני נפצעתי מרסיס בכף היד השמאלית, אבל זה לא עצר אותי. ידעתי שאני חייב להמשיך להילחם.
"ההוראה של המפקדים בשטח היתה להיכנס לתוך הבית ולחתור למגע עם המחבלים שהיו שם. מפקד הפלגה ועוד שלושה לוחמים סרקו את הבית, בידיעה שיש מחבל על הגג, והמפל"ג קיבל כדור ביד. צעקתי לפצועים: מישהו יכול לקום ולהילחם? רועי, הנשמה של הצוות, קם פצוע כולו ומילמל בקושי שהוא יכול.
"חוקר השטח מהמודיעין שהיה איתנו, רס"ל אוהד שמש ז"ל, ספג את הפגיעה הקשה מכולם. סחבתי אותו לתוך החצר האחורית. היו כמה רגעים של שקט, שחשבתי שזה נגמר, אבל אז מגורי צעק שהוא מזהה מחבלים נוספים מחוץ לבית. הם ירו עלינו, ומתניה נפצע.
"צעקתי לו שהוא חייב להמשיך להילחם. לעולם לא אשכח את המבט שלו, כשהוא יודע שהוא מדמם, וממשיך לירות. אחרי דקה או שתיים הוא איבד כוחות ונחלש. הלוחמים בתוך הבית בכלל לא ידעו על הקרב הקשה שלנו למטה.
"מתניה נכנס לתוך הבית וקיבל עזרה רפואית. אני מצאתי את עצמי לבד בשטח, ליד הבית. פחדתי שהמחבלים יצליחו להגיע לפצועים שלנו בחצר האחורית או בתוך הבית.
"אחד הרימונים, שכנראה נזרק עלי מהגג של הבניין, התפוצץ מטר וחצי ממני. נפלתי.
"ראיתי שהווסט שלי קרוע ואני מדמם מהצלעות ומהכתף, אבל ידעתי שאני לא יכול להפסיק להילחם. איכשהו, הצלחתי לחזור לעמוד ולירות כמה כדורים לעבר המחבלים, תוך כדי ריצה לתוך הבית.
"בשלב הזה הגיעו אלינו כוחות נוספים, והאש קצת שככה. המחבלים כנראה נפגעו או ברחו.
"זאת היתה הפציעה השנייה שלי בקרב הזה, אבל ידעתי שאני לא יכול להרשות לעצמי להפסיק לתפקד. שמתי חוסם עורקים לאחד הפצועים. ממש הרגשתי שהם הילדים שלי, שהם באחריותי ושאני חייב לעזור להם.
"אחרי כמה דקות הרגשתי שאני נחלש. הפציעה שלי לא היתה קלה. פינו אותנו בנגמ"ש, ומאוד התבאסתי. הרגשתי שקיבלתי כרטיס אדום מהשטח שכל כך שמחתי לחזור אליו.
"בדרך התברר שמתוך 12 הלוחמים בקרב, היו לנו הרוג ועשרה פצועים. הטיסו אותי במסוק להדסה עין כרם בירושלים. שוב מצאתי את עצמי בבית חולים, אבל הפעם התחושה שלי היתה אחרת. הרגשתי גאווה גדולה שנלחמתי וחזרתי לסיירת.
"הייתי בטוח שבתוך כמה ימים אני חוזר פנימה, לתוך עזה. אחרי הניתוח להוצאת הרסיסים הבנתי שזה כבר לא יקרה".
שי שוחרר לאחר שבוע בבית החולים. הוא עבר טיפולים ושיקום ממושך, ובעוד חודשיים יעבור ניתוח נוסף, להוצאת רסיסים מהכתף. בינתיים הוא גם הספיק לחזור ליחידה שלו בחיל המודיעין.
אבל החלום עדיין חי ובועט. הוא לא מפסיק לחשוב עליו.
"המבצע הזה החזיר לי את חדוות החיים, את האמונה בייעוד שלי. גיליתי שוב במה אני הכי טוב: בלהיות לוחם. ועל זה אני לא אוותר. בתוך הרצועה, המוח שלי היה על 300 קמ"ש. עכשיו הוא חזר בקושי ל־80.
"התכנון שלי הוא להשלים בקרוב את סידרת השטח שהחסרתי בקורס מ"פים, ולהיות מפקד פלוגה. אני אעשה הכל שזה יקרה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו