חוכמה להיות אדם

לא קשה למצוא סיפורי תנ"ך בגרסאות המותאמות לילדים. לרוב הם ארכניים ודידקטיים: אולי זה מעמדו הקאנוני של ספר הספרים, שנגיעה מחודשת בתכניו עלולה לסרס יצירתיות, ואולי זה החשש לפגוע בעל־זמניות של הטקסטים. מעטים הספרים שמצליחים להשתמש בידע המקדים של קוראים ולהאיר דרכו את הסיפור המוכר באופן שונה. אך סופרת הילדים הוותיקה שלומית כהן־אסיף, שמתחקה כבר שנים באלגנטיות אחר הנפש הילדית, הצליחה בכך בספרה החדש, "הנמר של שלמה המלך".

במרכז הספר אנו פוגשים את שלמה הנסיך - עדיין לא מלך, אך מתפקד כשליט בלתי מעורער בגן החיות של הארמון. הוא שומר קיפוד בכובע, הצפרדעים מוצאות מקלט בנעליו ואת חדרו מעטרים מיני תולעים, נמלים וחרגולים. כך לומד שלמה את שפת החיות וגם את האהבה אליהן. האהבה הזו מובלטת גם דרך איוריה המקסימים של גיל־לי אלון קוריאל, שציירה שלל חיות נוספות שאינן מופיעות בטקסט והצליחה לייצר סיפור ויזואלי שמתקיים במקביל אליו.

גן החיות הצבעוני שאסף שלמה מעורר את חמת הכתר על ראש אמו, המלכה בת שבע: "קודם למד לקרוא ולכתוב/ ואז תפטפט עם תולעת". שלמה מנסה לדבר אל ליבה של האם, להסביר ש"כל זנב וכל כנף/ מגלים משהו אחר. מכל חיה, מכל יצור/ אני לומד וזוכר", אך ללא הועיל - את החיות יש לגרש. בהמשך הן שבות אל הנסיך הקטן בדרך יצירתית במיוחד.

בדומה לרבים מספריה של כהן־אסיף, גם ספר זה הוא אגדה־מעשייה שמגוללת את המאבק הרגשי בין טבע לתרבות, בין משטור הנפש לשגשוגה. מול האם החרדה ממה שיחשבו האורחים על ניקיון ארמונה ניצב הבן, הקטן בגיל אך עצום בנשמה, שדרך הקשר עם בעלי החיים לומד להכיר את עצמו. "כשאני מלטף חיה, נשאר לי ביד ליטוף", הוא מסביר.

לאחר שהחיות מגורשות, מגלה המלכה בבעתה כי הנמר חזר לגן הארמון. שלמה מרגיע אותה: "אל תפחדי/ הנמר הזה מאולף. הוא יצא מן החלום והוא חבר עכשיו". את החיות אפשר לגרש מהארמון, אך הן יצוצו בחלום, גם אם בגירסה מרוככת. החיות מצליחות ללמד את שלמה כי נפשו נקייה ומשוחררת ממוסכמות, ולכן הוא אינו מפחד מהנמר שמסתובב חופשי. כך מספקת כהן־אסיף פרשנות חדשה ומעניינת לסיפורו של החכם באדם, שלו לוחשת גחלילית: "לא חוכמה להיות הכי חכם, חוכמה להיות הכי אדם".

הנמר של שלמה המלך / שלומית כהן־אסיף; איורים: גיל־לי אלון קוריאל; ספרית פועליםטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו