מה עובר על איתן כבל?

הנה מה שהיה לח"כ כבל לבשר לאומה בשבוע מטורף כזה: הצעת חוק המבקשת לסגור את "ישראל היום". 

למה לסגור עיתון מצליח שהציבור מאוד אוהב אותו והוא מספק פרנסה ל־2,000 משפחות? שאלה טובה שספק אם מהותית יש לכבל עצמו תשובה עליה. שיקולים זרים? זה כבר סיפור אחר שמייד נגיע אליו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אני מכיר את כבל לטוב ולרע הרבה שנים. הוא היה עוזרו של השר בנימין בן־אליעזר; הוא התרחק ממנו מעט כשהרגיש בטוח בעצמו והחליט לפרוץ קדימה בעבודה; הוא תרם למאבק בשחיתות הציבורית; הוא היה פה ושם ובכל מקום, מקפץ בין אולפני הרדיו והטלוויזיה כמי שמאמין שנועד לגדולה.

לפני כחמש שנים אמרו לי אנשים טובים שמשהו רע קורה לו. שהוא מתחיל לזייף. שהוא לא מה שהיה, או לפחות ניסה להיות, ו"שעוד מעט תשמע לאן חותר המחוקק החברתי שלך".

לא הבנתי את הרמז עד שגורם במפלגת העבודה אמר לי כך: הוא נושא עיניו ל"ידיעות אחרונות". הוא בקשר עם העיתון הזה. הוא שם.

למה, שאלתי, מה לו ולעיתון שהפך לצערי למכבסת עולם הפשע והשחיתות השלטונית? מה לו ולעיתון הזה, אויב הפרולטריון, המגונן על נוחי דנקנר ודומיו מהחיבורים המשחיתים שבין הון לשלטון? מה לו ולעיתון שאיבד את הקוד העיתונאי הכי בסיסי שלו והבריח כך קוראים רבים?

התשובה שקיבלתי: יש דיבורים שכבל לוטש עין לתפקיד יו"ר ההסתדרות. שהוא יבקש להתמודד מול עופר עיני. אם זה יקרה, העריך הלחשן, הוא יפנה לעיתון בקרב המר על התפקיד. הוא בטוח שיקבל שם עזרה.

לא קניתי את הסיפור. לא האמנתי. עד שבוקר אחד התקשר אלי אותו גורם והציע לי להתייחס אליו להבא ברצינות: ח"כ מרינה סולודקין מ"ישראל ביתנו", אמר לי, עומדת להגיש הצעת חוק שמשמעותה סגירת "ישראל היום". היא תעשה זאת יחד עם אחרים, ובהם דליה איציק ואיתן כבל.

איציק זה לא מפתיע. עשב שוטה שנוני מוזס מגדל אצלו בגינה כבר שנים. אבל כבל? דווקא הוא רוצה לסגור עיתון מצליח המופץ חינם כמקובל במדינות נאורות בעולם? דווקא הוא רוצה לסגור עיתון, שאפשר להסכים איתו או לא מבחינה פוליטית, אבל שנלחם בפשע, שמגן על ערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק, שהפך כתובת לאינסוף מתריעים בשער ואזרחים שהשלטון רומס לעיתים קרובות?

עדיין לא האמנתי. מודה באשמה. 

לא טילפנתי לכבל, לא שאלתי, לא ניסיתי להבין את פשר התנהגותו. אבל המידע הזה, התברר לי כעבור ימים מיודעי סוד, הוא נכון. הכל נעשה לכבוד נוני מוזס. אנשיו מושכים בחוטים, סיפרו לי, העיתון שהפסיק להיות מונופול רוצה לחזור ולשלוט במדינה.

 

התחקיר ב"ידיעות" נגנז

הצעת החוק של ח"כ סולודקין אכן הוגשה בכנסת לפני כחמש שנים ולא הותירה ספק: היא תפורה למידותיו של עיתון אחד בלבד - "ישראל היום". אין בה אפילו קמצוץ של תום לב. היה ברור שהיא תיפול בהצבעה, ואם לא - בבג"ץ.

ואכן, כעבור כמה חודשים היא נפלה ברוב גדול, ותומכי החוק ספגו סטירה. השפיות ניצחה. גירד לי אז באצבעות לטלפן אל כבל, אבל החלטתי לוותר על התענוג. לא אמרתי לו מילה, לא הכבדתי על שוחר הדמוקרטיה, לא שאלתי מדוע הוא משרת עיתון שלחם פעם בשחיתות וכבר עשר שנים מגן עליה.

לא שאלתי גם בראשית יולי 2012 כשהוא טילפן אלי במפתיע והציע שניפגש. מה העניין, שאלתי, והוא השיב: עופר עיני. יש לי חומרים עליו, אמר, הסיפור חמור, שווה כתבת תחקיר. אני עומד להתמודד מולו על התפקיד. 

השבתי לו בחיוב, כפי שהייתי משיב לעופר עיני אילו היה פונה אלי בבקשה דומה. לא ניסיתי לבוא איתו חשבון כמקובל בעיתון שאותו בחר לשרת. ואכן כבל הגיע לפגישה ב"ישראל היום" מלווה באדם נוסף, שוחח איתי ועם עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת, וסיפר כי ב"ידיעות אחרונות" הכינו כתבת תחקיר על עיני, שעמדה להתפרסם במוסף "7 ימים" ונפסלה "בהוראת הקודקודים". 

"עבדתי על זה ארבעה חודשים", אמר כבל, "קרעתי ממש את התחת. הכתבה היתה גדולה והכתב שאסף את החומר אמר לי כל שבוע שהיא תתפרסם בשבוע הבא. ריחמתי עליו. בסוף הוא הבין שגנזו לו את כתבת התחקיר ושזה לא בא ממקום נקי".

ח"כ כבל נקב בשיחה בשמות של כמה עיתונים וערוצי טלוויזיה, טען שאין להם כוח והשפעה כמו שיש ל"ישראל היום", ל"ידיעות" ולערוץ 2, וניגש לעניין: הוא דיבר על התנהלות עיני והבטיח לחזור אלינו עם הוכחות ורשימת אנשים שראו ושמעו. מאז אנחנו ממתינים, אבל הוא לא הגיע.

כבל קיבל רגליים קרות? חשש מהיד הארוכה, הנוקמת, של עיתון הפשע? אני מניח שכן. בכל מקרה הוא קיבל מאז מאנשי מוזס פיצוי נדיב על מפח הנפש. עטפו אותו באהבה, פירגנו לו בעיתון שגנז את התחקיר - עזרו לו לשכוח את המעשה שבעטיו הגיע אלי.

עכשיו הוא אסיר תודה לאותו מו"ל, ומקדש לטובתו מלחמה ב"ישראל היום", העיתון שנהג איתו ביושר ובהגינות מקצועית. 

 

יש נשיא בירושלים

יש בארץ הרבה חמומי מוח חשוכים ומשועממים, אנשי תג מחיר מילולי או פיזי, שמשתלחים בכל נבחר או עובד ציבור, סופר ואיש רוח שמעז לגלות רגישות לבני מיעוטים, לחלשים, לזכויות אדם. השפויים הם האויב המר שלהם. הם מבקשים להלך עליהם אימים. להשתיקם. 

ויש בישראל נשיא חדש, ראובן ריבלין, שאינו נרתע מהם ואינו עושה להם חשבון. שבקול חד וצלול אומר בעצם: מטורפים שרוצים להצית אש במדינה - לא יפחידו אותי. אני נשיא של כולם. אני נשיא גם של אזרחי המדינה הערבים. מי שלא קמים על המדינה - אתייצב לימינם. 

ריבלין, צריך להודות, הוא הפתעה: האיש שהיה מבחינתי לפני 15 שנה במקומות לא טובים, שהיה מיודד עם מי שפגעו בשלטון החוק, שיזם חוקים לא ראויים בכנסת - החליף דיסק. הוא השתנה.

הוא מתון יותר, הוא שקול, הוא מתנהג כמבוגר האחראי במדינה. הוא מייצג מסורת יהודית אמיתית, שיש בה פתיחות ויכולת הקשבה לזולת ושהיא נשמת אפה של התרבות היהודית הבנויה על פלוגתא, על דעות שונות ומנוגדות. 

ריבלין מסתמן כהיפוך גמור של שמעון פרס. צנוע, עממי, מחובר לקרקע. הוא אחד שמתעסק ביחסים שלך עם השכן, בהפקרת האזרח הקטן חסר הקשרים, בהגנה על הדמוקרטיה וחופש הדיבור. בדאגות הפרנסה של האיש הקטן.

כבר עכשיו ברור: הוא לא יהיה נשיא של מזרח תיכון חדש, לא ירבה להתחכך עם שועי עולם, לא יהיה נגוע ברדיפת כבוד וכיבודים. תשכחו מזה. הביקור שלו השבוע בכפר קאסם והאמירה הברורה שלו כי נעשה בשעתו פשע חמור - מלמדים לאן מועדות פניו: להשכנת שלום בבית. לקירוב לבבות. למניעת הצתת אש של שנאה בידי פירומנים משני הצדדים.

ריבלין. הנשיא של כולם // צילום: אי. פי . איי

איתות לעברייני המס

30 שנות מאסר גזרו השבוע שופטיו של גואל רצון ויצקו תוכן במשפט הנצח: הפשע לא משתלם. הם הפשילו שרוולים, באו חשבון עם המפלצת, הסבירו לאנשים מסוגה שמקומם הוא בכלא לעשרות שנים. שאין סיבה להקל איתם בעונש. 

אם אני מתרשם נכון, מתחולל באחרונה מהפך של ממש בסרגל הענישה: דמעות התנין פחות עוזרות, החולים האמיתיים והמדומים אינם מצליחים להתל בשופטים, הוועדות לרחמנות ציבורית הולכות ונסגרות - יש שכר ועונש. תאי הכלא הופכים לבית לשנים ארוכות.

ויש עוד בשורה עצובה - הפעם לעברייני הצווארון הלבן והפשיעה הכלכלית: בית המשפט העליון קבע לפני חודש שיש להחמיר עם עברייני מס והלבנת הון. הוא עשה זאת בעת שדחה ערעור של איש עסקים, ניסים גלם ממושב שדה עוזיה, שהורשע ב־13 עבירות מס שונות בהיקף של עשרות מיליונים ונידון לעשר שנות מאסר.

השופט אורי שוהם קבע בין היתר: "המגמה בעבירות האלה היא של הכבדת היד על עבריינים השולחים ידם בקופה הציבורית ופוגעים בעקרון השוויון והנשיאה בנטל המס". השופט אליקים רובינשטיין הוסיף: "גונבי קופת הציבור באי תשלום המס, גם אם מחופשים הם לאנשים נורמטיביים, כשיפשטו את בגדיהם יתגלה גנב ככל גנב מן העולם התחתון וגרוע ממנו".

רוצה לומר: עברייני הצווארון הלבן והכחול - חד הם. שניהם מסוכנים לחברה. מקומם של שניהם מאחורי סורג ובריח

 

הגאון שהפחיד גמדים

כמו בסיפורי האגדות אפשר לפתוח את טור ההצדעה הזה לאדריכל המנוח דוד ינאי - שתערוכה של 60 מיצירותיו נפתחה לפני שבוע במוזיאון ת"א - בערך כך: היה היה פעם אדריכל בעל טביעת עין ייחודית, יש אומרים גאון ממש, שהפליג להישגים אדריכליים הלקוחים כאילו מעולם הדמיון והחלומות.

לא היה כדבר הזה, הודו גם מי שלא ממש אהבו אותו, האיש היה מחונן ברמה שלא הכירו אז בארץ. הוא היה פורץ דרך אמיתי באדריכלות שהעמיד בטכניון דורות של אדריכלים ולקח חלק מהם, למחוזות קשים להשגה. אנשים ישבו במשרדו ברחוב יפה נוף בחיפה וראו אותו נוטש ראשון את שולחן השרטוט לטובת תכנון פרויקטים באמצעות מחשב.

גם כאן הוא היה פורץ דרך.

עד שיום אחד, שנים ספורות אחרי שבית מספנות ישראל שתיכנן ינאי בחיפה עמד על תילו; אחרי שבית המכון לחקר ימים ואגמים נחנך וקצר שבחים; אחרי שהשלים פרויקטים נוספים - נפל דבר: בעיצומה של בניית פרויקט הדגל שלו באותה תקופה, בית הלוחם ויד לבנים בחיפה, גילה ינאי מעשים שלא יעשו - ניפוח חשבונות, גניבות, דו"חות כוזבים, והחמור מכל, בנייה לקויה - וחטא חטא נורא: העז להתלונן.

המחיר היה יקר: ראשו הונח מתחת למאכלת ארגון נכי צה"ל ועיריית חיפה שגוננו על החשודים. הוא פוטר, הדלתות ננעלו בפניו, המנוולים ניסו להתיש אותו ואותי במשפטי דיבה. 

15 שנה נמשך הקרב העקרוני הזה עד שזכינו בו: את ינאי ייצגו עוה"ד אריה ופנחס מרינסקי, אותי ואת האכסניה הקודמת שלי, עו"ד מיבי מוזר. מעכשיו לא רק קנאת יריבים מקצועית וצרות עין מנעו את מימוש תוכניותיו - אלא גם בעיות יושרה של מזמיני עבודה. הוציאו עליו חוזה.

היתה עוד סיבה לעצירת נסיקתו: דוד ינאי. כמו הרבה גאונים, ינאי היה לעיתים האויב של עצמו. איש קשה, עקשן, פרפקציוניסט, אדריכל שהפחיד עמיתים - יש מי שאמר בתערוכה: בעיקר את הגמדים. לא היה להם פשוט מה לחפש לידו.

מה שלא קרה בחייו, קרה לו אפוא אחרי מותו בתערוכה הנושאת את השם: "אדריכלות וגנטיקה" שהאוצר שלה הוא ד"ר ערן נוימן, מנהל בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת ת"א. 

כ־1,500 מבקרים הגיעו לפתיחת התערוכה, שבה נשאה דברים גם בת זוגו של ינאי, עו"ד דניאלה גרצולין (המנוע מאחורי התערוכה) - אדריכלים, תלמידים לשעבר, חברים, עיתונאים ושוחרי תרבות אחרים.

היה צפוף באולם, אנשים צבאו על הדלתות, היה מי שאמר - אילו יכול היה ינאי להסיר לכמה דקות את העפר מעיניו, לצאת החוצה, לראות לאיזו הערכה זוכות עבודותיו ולחזור לנוח על משכבו - לא היה מאושר ממנו.

והיה מי שראה בתערוכה את מודל איצטדיון הכדורסל של מכבי רמת גן, שאמור היה לקום על פי תכנון של ינאי ליד איצטדיון הכדורגל הלאומי, ונזכר כי צבי בר, מייד אחרי בחירתו לראש עיריית רמת גן באמצע שנות ה־80, ביטל אותו. התירוץ: אין לנו כסף.

הסיבה לניתוק מגע היתה ברורה. בר לא אהב לעבוד עם סרגלים.

על מי הטיל בר, המואשם כיום בקבלת שוחד, את המלאכה הבזויה של השלמת ניתוק הקשר המקצועי  מינאי? על השופט לשעבר, דן כהן מחבריו הקרובים. על מי שהורשע לפני שנה בקבלת שוחד במיליוני שקלים. על איש המופת שיושב כבר בכלא.

ינאי. נעשה לו צדק היסטורי

סטירה לגפסו בבג"ץ

ראש העירייה המושעה של נצרת עילית, שמעון גפסו, נשם השבוע לרווחה: תיק השוחד השלישי נגדו, הפעם ב"פרשת השוק", נסגר מחוסר ראיות מספיקות. כצפוי הסתער גפסו על המשטרה והפרקליטות, הציג את הסיפור "כעלילה מופרכת שהיתה צריכה להיגדע באיבה" ופרקליטתו, עו"ד פנינת ינאי, טענה כי סגירת התיק נעשתה "באיחור בלתי סביר". לגרסתה, התיק כולו התבסס על עדות שקרית מהיסוד של עבריין.

אלא שממש ביום שבו התבשר גפסו על סגירת התיק הזה, הוא קיבל בשורה פחות משמחת מבג"ץ: השופטים יורם דנציגר, עוזי פוגלמן ויצחק עמית דחו את עתירתו לביטול כתב האישום השני נגדו, שוב בעבירת שוחד. שחקן החיזוק שלו, פרופ' רון שפירא, לא הצליח לשכנע אותם שלקוחו צודק.

לא רק שכבודם הסבירו לעותר שלא מצאו סיבה להתערב בהחלטת הפרקליטות, לא רק שהם קבעו כי ההחלטה על הגשת כתב האישום התקבלה "אחרי בחינה זהירה ומעמיקה" - הם הזכירו לגפסו מי ייצר בתיק הזה את הסחבת.

הם הסבירו לו בעצם שאינם קונים את טענותיו. שמי שמייצר סחבת אינו יכול להתלונן עליה.

 

עופר עיני עושה לביתו

לא הבנתי השבוע את ההתנפלות על מנהיג הפועלים הצנוע, עופר עיני. לא הבנתי מה רוצים מחייו של נציג הפרולטריון.

אחרי שנים שהוא נלחם למען השכירים בחירוף נפש; אחרי שמנע את קריסת המפעלים בערד; אחרי שעובדי קבלן חוזרים הביתה שמחים ומאושרים עם 4,500 שקלים בחודש - מתפנה עכשיו היו"ר הפורש לעשות קצת לביתו.

הוא כבר מונה כיועץ להנהלת דיסקונט, במו"מ שלה מול הועד לקראת פיטורי 230 עובדים; הוא כבר הקים עם שרגא ברוש, נשיא התעשיינים לשעבר, חברה שבין היתר תעסוק בהעברת הגז של יצחק תשובה למפעלים; הוא תופר לעצמו ודאי כיסי כסף נוספים ועומד לקבל מההסתדרות פיצויי פרישה מדהימים בגובה של 3.5 מיליון שקלים.

מה הם כוללים? תשעה חודשי הסתגלות, בדיוק כמו מאות המפוטרים בערד. בדיוק כמו מאות מפוטרים בצפון. כל יום מחודשי ההסתגלות האלה קנה ביושר.

הוא ראוי. אל תהיו קטנוניים. כל פרוטה מהמיליונים האלה, פיצויים שהוא דורש מחבריו - מהאנשים שהוא מינה וקידם והשאיר אותם ליד הקופה, הברז ושולחן מקבלי ההחלטות - מגיעה לו.

כמו שאתם מכירים אותו, הוא לא יוותר. הוא לא יסכים שיקפחו אותו. 

בהשתתפות: עוזי דיין, מיכל שבת 

motig@israelhayom.co.il | uzid@israelhayom.co.il | michals@israelhayom.co.il

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו