בעוד ארבעה ימים, ביום שלישי, 4 בנובמבר 2014, יתקיימו ברחבי ארה"ב בחירות הביניים לקונגרס, העתידות לעצב במידה רבה את צביונן של השנתיים האחרונות לכהונתו של ברק אובאמה בבית הלבן. בבחירות אלה ייבחרו גם כל 435 חברי בית הנבחרים, כשבמוקד העניין הציבורי ניצב הפעם הקרב על השליטה בסנאט. זאת, משום שאין ספק שהרוב הרפובליקני בבית הנבחרים (העומד היום על 34 מושבים) יישמר, ואולי אפילו יגדל, בעקבות ההצבעה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לעומת זאת, הקרב על 36 המושבים בסנאט, שבהם תיפול ההכרעה ביום שלישי, עדיין פתוח. אף שמרבית הסימנים מצביעים על אפשרות סבירה של מהפך.
במילים אחרות, על רקע העובדה שהמערכה הנוכחית מתנהלת באווירה ציבורית הרוויה באכזבה עמוקה מתפקודו של הנשיא הדמוקרטי, הן במישור הפנימי והן במישור הבינלאומי והאסטרטגי, ועל רקע העובדה שרוב מדינות המפתח בהתמודדות זו הן בעלות אופי שמרני מובהק, בהחלט ייתכן - אך לא ודאי - שהמפלגה הדמוקרטית, הנהנית כעת מרוב מצומק ושברירי בסנאט (המושתת על 53 סנאטורים, בתוספת שני סנאטורים עצמאיים, שבדרך כלל חוברים אליהם בתהליך ההצבעה), תהפוך למפלגת המיעוט עם רדת המסך על שדה הקרב הפוליטי. מה גם שמספר רב יותר של מושבים דמוקרטיים (21) מאשר רפובליקניים (15) עומד לבחירה, דבר המעניק יתרון מבני למתמודדים הרפובליקנים (שפוטנציאל ההפסד שלהם נמוך יותר מאשר של הדמוקרטים).
שולי תמרון מצומצמים
אף שמערכת הבחירות היתה נטולת רעיונות חדשים ומקוריים, הצליחה המפלגה הרפובליקנית להפוך את המירוץ למשאל עם על אודות הצלחותיו וכישלונותיו של אובאמה. מאחר שמדובר בנשיא בלתי פופולרי ובלתי אהוד, התמקד המאמץ הרפובליקני בניסיון לקשר כל מועמד ומועמד דמוקרטי לתפיסותיו החברתיות והמדיניות של הנשיא, וכך להדביק לו את הצל הכבד והקודר של הבית הלבן.
ואכן, ההתמודדות בכל מדינות המפתח עמדה בסימן ניסיונם הנואש של המועמדים הדמוקרטים להשתחרר מחיבוק הדוב של הנשיא, שבא לידי ביטוי בהימנעותם מלהזמין אותו להשתתף באופן פעיל במאבקם לזכות בכרטיס הכניסה לגבעת הקפיטול, וכך לשמור ממנו מרחק ראוי ומתבקש פוליטית.
אם אכן תתממש, אפשרות זו טומנת בחובה פרדוקס מעניין. מחד גיסא הצליח, כאמור, המחנה הרפובליקני להפוך את בחירות הביניים למעין משאל עם בסוגיית תפקודו של הנשיא ה־44, והוא שואף לנצל עד תום את התחושה הרווחת, שבבית הלבן שוכן מנהיג חלש, שלמעט בסוגיית הרפורמה בביטוח הרפואי נגרר אחרי האירועים ואינו מצליח להטביע חותם של ממש על המציאות.
מאידך גיסא, גם אם ייכשל אובאמה, שרמת שביעות הרצון מפועלו ממשיכה זה חודשים ארוכים להיות בשפל (ועומדת כעת על פחות מ־42 אחוזים בלבד) במשאל העם, הוא יישאר במשרד הסגלגל עד 20 בינואר 2017.
עם זאת, שולי התמרון שלו מול קונגרס, ששני בתיו יהיו צבועים בצבע הרפובליקני האדום, יהיו במקרה זה מצומצמים למדי, והוא ייאלץ לוותר, מכורח הנסיבות, על מרבית יעדי החזון, שאותם חרת על דגלו כאשר נכנס לראשונה לבית הלבן ב־20 בינואר 2009.
נכון הוא הדבר שהתרבות הפוליטית האמריקנית נשענה במשך עשורים רבים על עקרונות הפרגמטיות והענייניות, שאיפשרו ליריבים פוליטיים - גם על גבעת הקפיטול - לשתף פעולה ולהגיע להבנות ולהסכמות, למרות פערים בהשקפת העולם והאידיאולוגיה שהפרידו ביניהם.
ואכן, צביונה המעשי של המערכת הפוליטית והציבורית האמריקנית, והנטייה המסורתית שהיתה טבועה בה לדון בסוגיות שנויות במחלוקת לגופן ובמנותק מערכי ומאמונות יסוד, הפכו את רעיון הפשרה לנכס צאן ברזל ולעקרון יסוד, שהינחה את דפוס התנהלותם של מחוקקים רפובליקנים ודמוקרטים, שמרנים וליברלים, ניצים ויונים גם יחד.
ואולם דא עקא שמורשת סבלנית וסובלנית זו, שאיפשרה בעבר לחברי הקונגרס לגבש קואליציות זמניות בנושאים מוגדרים שניצבו על סדר היום בלי שהשקפת עולמם היסודית תמנע מהם את האפשרות לגבש קונצנזוס דו־מפלגתי רחב, שקעה לשולי הבמה בעידן אובאמה. את מקומה של ראייה פרגמטית זו תפסה מחלוקת אידיאולוגית עמוקה, שעד מהרה הפכה למלחמת תרבות חסרת פשרות בין הנשיא לבין אויביו הרפובליקנים, שמלכתחילה סיכלה כל אפשרות לפשרה במכלול רחב של סוגיות חברתיות, כלכליות ופיסקליות עתירות משקל, שניצבו על המדוכה החקיקתית.
מקרה אייזנהאואר
בהקשר זה, העובדה שאובאמה חתר ללא לאות לקידומו של חזון הרפורמה בביטוח הרפואי וניצל עד תום את חלון ההזדמנויות החקיקתיות שנקרה בדרכו כדי לממשו, נתפסה על ידי מתנגדיו כחדירה תקדימית ומסוכנת למרחב העסקי הוולונטרי וכקריאת תיגר על כללי המשחק של הדמוקרטיה האמריקנית. התולדה הישירה מכך היתה הקצנה רבתי בשיח הפוליטי, שמצאה את ביטויה המזוקק והגבישי ביותר בהתחזקותה של תנועת מסיבת התה בבחירות הביניים לקונגרס, שנערכו ב־2 בנובמבר 2010.
תנועה זו, הממוקמת באגף האולטרה־שמרני של המחנה הרפובליקני, ביקשה להחזיר את האומה האמריקנית במנהרת הזמן היישר לימים הרחוקים של ממשל פדרלי מצומצם, הנמנע ככל האפשר ממעורבות בעולמה התרבותי, החברתי והכלכלי של ההוויה האמריקנית.
לית מאן דפליג שלמרות בחירתו מחדש של אובאמה לנשיא ב־2012, הוא מצא את עצמו בעימות מתמשך עם בית נבחרים לעומתי, שנציגי תנועת מסיבת התה (שהפכה לסיעת הרוב לאחר בחירות הביניים של נובמבר 2010), מילאו בו תפקיד מחשק וכובל, שהיקשה על האגף המתון שבסיעת הרוב הרפובליקנית להגיע לפשרות עם ממשל אובאמה.
על רקע שסע וקיטוב אידיאולוגי חריף זה, אובאמה נתפס על ידי נדבכים רבי משקל במפלגה הרפובליקנית כגורם זר ומסוכן שייבא, לכאורה, לארה"ב את דגם המדינה חסרת הגבולות והמגבלות בשאיפתה לנכס לעצמה מרחבי פעילות נוספים.
כמו כן, מסתמנת האפשרות שגם הבית השני על גבעת הקפיטול, הלוא הוא הסנאט, יישמט מאחיזתם של הדמוקרטים וייפול כפרי בשל בחיקם של הרפובליקנים.
אם אכן כך יהיו פני הדברים ביום שלישי הקרוב, אין ספק שהדבר יחמיר עוד את מצוקתו החקיקתית הנוכחית של הנשיא. באופן ספציפי, דווקא בימים שבהם מתבקש שיתוף פעולה בין־מפלגתי אל מול האתגרים שבשער (כולל הסכנה הגלומה בהתחזקותו של דאעש), עלול אובאמה להיקלע לשיתוק. שני בתי הקונגרס גם יחד יפעלו לסיכול יוזמותיו ויפעלו להתשתו באמצעות חקירות ושימועים. ואכן, בניגוד מוחלט לשנים 1958-1954, שבמהלכן הצליח הנשיא דווייט אייזנהאואר לבנות מוקדים של שיתוף פעולה עם המפלגה הדמוקרטית, קשה להניח שהנשיא הנוכחי יצליח לקדם אפילו שמץ מסדר היום המקורי שלו בנושאי ליבה מרכזיים (כגון מיסוי, הגירה, הגנת הסביבה והצרכן).
יתרה מזאת, אם אכן תזכה המפלגה הרפובליקנית לרוב בסנאט, תישלל מן הבית הלבן הזכות לבצע מינויים לתפקידי מפתח, שהמרכזי שבהם הוא מינוי אפשרי של שופט חדש לבית המשפט העליון בעתיד הקרוב. על רקע מצב בריאותה הרופף של השופטת הליברלית הקשישה רות באדר־גינצבורג (העלול להביא לפרישתה מכס השיפוט), צפויה הסיעה הרפובליקנית לחסום כל מינוי של שופט ליברלי, וכך לסכל את הניסיון הנשיאותי לקדם את אחד מיעדי החזון המרכזיים שלו ולהטביע חותם ארוך טווח על דרכה החברתית, הערכית והאידיאולוגית של אמריקה.
באופן רחב יותר אפשר להעריך שאם תסריט זה אכן יתממש בפועל, מידת יכולתו של אובאמה להשפיע על הסביבה הבינלאומית וליזום מהלכים מדיניים חדשים ונמרצים (למשל, בזירה הישראלית־פלשתינית תוך הפעלת לחצים על ישראל) תהיה בשפל.
ואכן, כאשר זמנו הפוליטי הולך ואוזל, וכאשר שני בתי המחוקקים נשלטים על ידי כוחות העוינים אותו ואת משנתו, הסיכוי לפריצת דרך כלשהי בניצוחו ובהנהגתו של נשיא הלפות וכבול בצבת של חישוקים וכבלים מבית, הוא אפסי.
נכון הוא הדבר שלצד בלימת יוזמות חקיקה של המחנה הרפובליקני (וזאת באמצעות וטו נשיאותי) יוכל אובאמה להמשיך למשול באמצעות צווים נשיאותיים (שאינם מחייבים את אישור הקונגרס). אך יש לזכור שהיקפם של צווים אלה הוא מוגבל, ואין בהם כדי לחולל תמורה גורפת באורחותיה של ארה"ב (למשל, בסוגיית ההגירה הבלתי חוקית מאמריקה הלטינית).
על קוצן של מדינות המפתח
בסופו של דבר, התמונה המצטיירת מבחינתו של הבית הלבן (בהנחה שתסריט זה אכן יתממש) היא עגומה למדי. הישענות כמעט בלעדית על צווים נשיאותיים עלולה להביא לשחיקה ברמת הלגיטימיות של הממשל, ובשיתוק מתמשך של תהליכי החקיקה בשאלות יסוד (דוגמת תקרת החוב הלאומי). לכן לא יהיה מנוס מבחינתו של אובאמה מלשלם מחירים גבוהים ליריביו הרפובליקנים, ובלבד שיימוג וייעלם כליל חלום הבלהות של משבר כלכלי ופיננסי נוסף.
במקרה זה, ייאלץ הברווז המשותק משדרות פנסילבניה להשקיף חסר אונים כשאויביו המושבעים מזנבים בו ומקדמים יוזמות חקיקה, המנוגדות באורח קוטבי להשקפת עולמו (למשל, בסוגיות הגנת הסביבה, הגנת הצרכן והפיקוח על המערכת הפיננסית).
כשגבו אל הקיר וארגז הכלים שלו ריק מתחמושת פוליטית אפקטיבית, כל שנותר לאובאמה לעשות יהיה לייחל למעידה הרפובליקנית. בשנת 1994 יצא יו"ר בית הנבחרים, ניוט גינגריץ', לעימות חזיתי עם הנשיא קלינטון, שבמהלכו הביא לשיתוקן של מערכות הממשל. אך עד מהרה התברר שהוא הקדיח את תבשילו, ולא העריך נכוחה את עוצמתה של התגובה הציבורית על המהלך שחזר אליו כבומרנג.
אם המנהיגות הרפובליקנית בשני בתי הקונגרס תבקש לנצל עד תום את מעמד הבכורה שלה, וכך תמנע מאובאמה את האפשרות לנחול אפילו הישג טקטי מזערי כלשהו, שיהיה בבחינת הפסד בכבוד עבורו, ייתכן שתסריט הימורו הכושל של גינגריץ' מלפני שני עשורים יצוץ פעם נוספת בגירסה מעודכנת ועם שחקנית חדשים.
כאמור, הפור טרם נפל, ותנודות של הרגע האחרון בכמה ממדינות המפתח, שבהן מתנהל מירוץ צמוד, יכולות עדיין להעניק גלגל הצלה למפלגתו של אובאמה (בייחוד במקרים שבהם הקול השמרני עלול להתפצל בין שני מועמדים).
עם זאת, בשטח עצמו ניכר פער בין רמת המחויבות והמוטיבציה היחסית של שתי המפלגות.
לצד האדישות הכללית האופפת את הדמוקרטים, בולטת רוח התלהבות, השורה על הפעילים הרפובליקנים, המזהים את פגיעותו של יריבם המושבע מהבית הלבן.
פעילים אלה, שהם בבחינת "שומרי החומה והמגדל" של המאחז הרפובליקני הטהרני, עתידים, אפוא, להתגייס בהמוניהם ב־4 בנובמבר במאמץ להבטיח שחלומו של אובאמה על אודות תמורה רבתי בעולמה החברתי של אמריקה יישאר בגדר חלום בלבד.
נשאלת השאלה האם התגייסות זו של הגרעין הקשה של המפלגה תבטיח לה את הניצחון המיוחל, או שמא תמשיך המערכת הפוליטית האמריקנית להישען על שיטת הבלמים והאיזונים, וכך להותיר בידי הנשיא אובאמה לפחות מקצת ממרחב השפעתו גם בשלהי תקופת נשיאותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו