בחיי שאני לא יודעת במה אשמים קוראי המדור היקרים לליבי, שנאלצים לשמוע פה שוב ושוב על תקריות לא נוחות ורגעי מבוכה שחיי היום־יום מזמנים לי בשפע. להגנתי אפשר לטעון באופן עקרוני שמצבים שבהם הכל דבש בדרך כלל לא מספקים חומר ראוי או מעניין במיוחד לכתיבה. אני בתחום הזה לא יותר מאזוב קיר אבל אם להיתלות באחד הארזים, אפשר להביא את דבריו של הסופר עמוס עוז, שאמר לאחרונה - כדי להמחיש את הנקודה הזו בדיוק - שמגשר יציב ומפואר שהתנועה זורמת בו ללא הפרעה אפשר לכל היותר להתפעל או לחלוק למהנדס האחראי "כל הכבוד", אבל כשגשר כזה נסדק או קורס חלילה - אז אפשר להתחיל לכתוב.
(חריג לכלל הזה הוא מקרה שבו אתם כותבים להיט לפסטיגל, שאז "אני מת על עצמי, אני מת על עצמי" נחשב דווקא חומר ראוי בהחלט כדי לחצוב בעזרתו ניצוץ מצור הלב, כדברי המשורר חיים נחמן ביאליק בשירו מבחינת הבגרות "לא זכיתי באור מן ההפקר").
"סבבה" - אידיוטי אבל בתוקף // איור: יעל בר
והנה - אם להפסיק למשוך זמן - תמצית המקרה המביך שבמסגרתו לא רק התפדחתי אלא ייתכן שגם גרמתי נזק בלתי הפיך לשמי הטוב: בלי לשים לב, ובלי שמץ קריצה או אירוניה, נפלט לי מהפה, לעיני קהל שומעים צעיר ומעודכן, הביטוי "על הכיפאק!" ביטוי שעד לאותו רגע פתאומי של הארה עשיתי בו כנראה שימוש חופשי ותדיר, בטבעיות גמורה, בלי לשים לב שמבחינת אנשים שנולדו, נניח, אחרי שנת 1980 הוא מלמד על שני דברים עיקריים: א. הדובר ככל הנראה שבע רצון ממשהו; ב. הדובר היה בפלמ"ח.
וכאילו האירוע הזה גם ככה לא גריאטרי מספיק, הוא עוד התרחש מכל המקומות בעולם דווקא בחדר המתנה של רופא.
פנים. יום. חדר המתנה של רופא משפחה.
מאחורי שולחן משרדי מזכירה רפואית שקועה במסך המחשב. שלושה או ארבעה אנשים, גילם הממוצע בסביבות 26, ממתינים בשעמום לתורם בעודם מעלעלים במגזינים ישנים.
אני (למזכירה העסוקה בענייניה): שלום, את יודעת אולי אם הרופא השאיר לי הפניה לבדיקות? דיברתי איתו בטלפון.
מזכירה: על איזה שם?
אני: עינב גלילי.
מזכירה: תני לי לבדוק... מממ... רגע אחד... נדמה לי שראיתי את זה... בבקשה, הנה ההפניה שביקשת.
אני: על הכיפאק!
דממה. שעון קיר מתקתק. המזכירה ממשיכה בענייניה. הממתינים הצעירים בתור מרימים כאיש אחד את עיניהם ונועצים בי מבט עצוב. אחרי רגע שנמשך כמו נצח המחונך שבהם קם ממקומו כדי לפנות לי כיסא. והדרת פני זקן.
ברגעי בלבול כאלה אדם זקוק לחבר קרוב שיוכל גם לשמש יועץ אישי. מישהו שיידע לפרגן ולתמוך אבל במקרה הצורך לא יחשוש להשמיע אמיתות קשות. בלי להסס פניתי לידידה שאני רואה בה גם סמכות בתחום הלשוני, אישה שעוסקת במילים למחייתה ונוסף על כישרון טבעי היא גם צעירה מבחינת גילה כך שאפשר להיעזר בה לשם בקרת נזקים. אחרי שסיננה אותי ידידותית, נאלצתי להסתפק בווטסאפ.
אני: יש לי שאלה לשונית. נפלט לי בפרהסיה "על הכיפאק".
היא: את מתכוונת "על הכיפאק" בהפוכה? כמו "משגע" או "קול", כאילו את מחזירה את זה לאופנה?
אני: לא. "על הכיפאק" כפשוטו. מה המשמעויות?
פאוזה
אני: את שם?
היא: יהי זכרך ברוך.
הבעיה היא כמובן לא רק אי הנוחות שכרוכה במקרה הספציפי. אחרי הכל, זה קרה בקליניקה של רופא. תמיד אפשר לקוות ששלושת הסנובים זבי החוטם שחיכו בתור עם מבטם המתנשא פנו למרפאה בגלל תסמינים ראשונים של אבולה, ואי הנעימות שלי תיפתר מעצמה.
מה שמדאיג יותר הוא ההכרה הבנאלית אבל המטרידה בכך שאוצר המילים שאדם משתמש בו באופן חופשי, בלי לתת עליו בכלל את הדעת, מתפקד למעשה כתעודה מזהה שמאיימת על פרטיותו יותר מכל אפליקציה של פייסבוק או מאגר מידע ביומטרי. מילים שאתם שולפים בתמימות, אולי אפילו מתוך תחושה של רהיטות מסוימת, מסגירות בלי שבכלל תתכוונו מי אתם, איפה גדלתם, במה אתם עוסקים, עם מי אתם מסתובבים ובאופן הכי שקוף בדיוק - אבל בדיוק - באיזו שנה נולדתם.
על הנקודה האחרונה כדאי להתעכב. שום אדם עם בוחן מציאות תקין הרי לא מאמין באמת ובתמים שהוא יכול להסתיר את גילו מהסביבה, וזה משום שהדבר פשוט אינו אפשרי. המוח האנושי מעבד במהירות אינספור רמזים עדינים וניואנסים ומחלץ מהם ברגע אומדן די מדויק. שאיפה הרבה יותר מציאותית היא להתקמט בחן ולנסות להישאר רלוונטי. מעודכן. עם סימנים חיוניים. בהכרה שאינה מעורפלת. נמנע מקורסים בשעות הבוקר המאוחרות ומעריכת ערבי שקופיות. "צלול", כפי שאמרה לי פעם אישה שבגיל קרוב לשבעים מצאה את עצמה בחזרה בשוק הדייטים כשתיארה בפניי בהתלהבות גלויה פנוי לוהט במיוחד שפגשה ערב קודם. "הוא בן 75 אבל צלול לגמרי!" צלול. מי אמר שנסיכים יש רק באגדות.
מאז תקרית ה"על הכיפאק" אני נזהרת בלשוני ובד בבד מעלה את הנושא לדיון קבוצתי בכל פעם שאני מזהה הזדמנות. באילו מילים בעברית מדוברת אפשר להמשיך להשתמש ולאילו פג התוקף. מיון קפדני, חורף־קיץ. לא קל לביצוע אבל אין שום ברירה, מוכרחים לחתוך בבשר החי. הנה כמה מסקנות ביניים:
"על הכיפאק" - אם לשפוט על פי התגובות הצוננות בחדר ההמתנה של רופא המשפחה - בשום פנים ואופן לא.
"תוסס" / "מדליק" / "גזעי" - אפסו הסיכויים למצוא סימני חיים.
"סבבה"- די אידיוטי אבל עדיין בתוקף.
"לעשות חיים" - גבולי.
"שיגעון" - רק בתנאי שיזהר כהן זוכה שוב באירוויזיון.
"חתיכה", "פצצה" או "שאפה" - שום בעיה (בהנחה שאתה מעוניין לעשות קריירה כקצין בכיר במשטרה).
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו