במבט חטוף, סרט האקשן החדש בכיכובו של קיאנו ריבס, "ג'ון וויק", נראה כמו בדיחה לא מצחיקה. ברצינות, נסו לקרוא את הסינופסיס - רוצח שכיר שב מפרישה כדי לנקום במאפיונרים הרוסים שהרגו את גורת הכלבים שלו - ולשמור על ארשת פנים רצינית. אבל תאמינו או לא, מתחת לחזותו המטופשת והלא מבטיחה בעליל דווקא מסתתרת פנינה אלימה, משעשעת ומפתיעה שמתעלה על סרטי ז'אנר דומים מהעת האחרונה, דוגמת "המשווה" או "עיר החטאים: עלמה להרוג". אז מי אמר שאין הפתעות בחיים?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ג'ון וויק (ריבס) הוא אלמן מזוקן שמאוד מתגעגע לאשתו היפה שמתה בפתאומיות ממחלה. הוא מסתובב בביתו הבוהק והמעוצב ומדגמן אומללות, עד שבוקר אחד מופיעה על מפתן ביתו כלבה קטנה וחמודה בשם דייזי. מהפתק המצורף עולה כי רעייתו היא זו ששלחה אותה אליו, כדי שתארח לו לחברה ותקל עליו בתהליך האבל. ואכן, דייזי מצליחה לרכך את ליבו של וויק ולספק לו מעט נחמה.
אך אבוי. במפגן אומלל של חוסר טקט, שלושה פושטקים, המונהגים בידי בנו האידיוט של ראש המאפיה הרוסית, נטפלים לגיבורנו בתחנת הדלק. ולאחר שוויק מנפנף אותם באגביות, הם מחליטים לפרוץ לביתו, לכסח לו את הצורה עם אלת בייסבול, לגנוב את מכונית המוסטנג המגניבה שלו
ו... להרוג את דייזי. ביג מיסטייק.
שכן, כפי שנלמד מייד, וויק לא תמיד היה אלמן מזוקן עם עיניים אדומות מדמעות. הו, לא. בעבר הוא היה אחד מהרוצחים השכירים הקטלנים ביותר שידע המין האנושי, ואני מצטט: "הוא לא היה המפלצת. הוא היה זה שנשלח כדי להרוג את המפלצת".
צ'אד סטהלסקי ודיוויד ליטץ', שביימו, הם שני אנשי פעלולים ותיקים שקיבלו כאן הזדמנות ראשונה להוביל סרט בעצמם. למרבה השמחה, התוצאה קרובה יותר ברוחה למותחני הנקמה היוצאים מדרום קוריאה והונג קונג מאשר לאלה שיורדים מפס הייצור של הוליווד פינת אולפני מילניום.
על פי מופע המחול המדמם, המחויט ועתיר כלי הנשק האוטומטיים שהשניים העמידו כאן, אין ספק שהם מבינים בקצב, בתנועה ובבניית אווירה, ויודעים כיצד לתזמר, לצלם ולערוך סצנות אקשן. סרטם מתהדר בסגנון צלול ונקי ובחוש הומור חולני/בריא, ורשימת ההשפעות הארוכה שלהם (ושל התסריטאי החכם שלהם, דרק קולסטד) כוללת את ז'אן־פייר מלוויל, לוק בסון, ניקולס וינדינג רפן, קוונטין טרנטינו וג'ון וו.
אם בכך אין די, הרי עולם הפנטזיה שבו פועל וויק גם גדוש בטאצ'ים קטנים ויפים שמדגישים את רמת ההשקעה החריגה של היוצרים. כך למשל אפשר להזמין שירות ניקיון שיבוא לפנות את הגופות כשאתה מסיים לנקום, יש מלון מפואר שבו שוהים רק רוצחים שכירים, והשוטרים מבטיחים לחזור אחר כך אם הם רואים שאתה בדיוק באמצע העבודה.
קיאנו, מצידו, נראה מצוין. וחשוב מזה, הוא מפגין יכולת שיא בכל מה שקשור ללהרביץ, ללכת בהילוך איטי בזמן שדברים עולים בלהבות מאחוריו ולירות לרעים בפרצוף (זה הקטע שלו כאן: לירות לרעים בפרצוף). הדמות שלו מגוחכת, נכון. אך גם מיתית. ואם יש מישהו שמסוגל להשיג את האיזון החמקמק הזה, בין המגוחך למיתי, ולהתמיד בו, הרי זה הוא. בנוסף, העובדה שפניו למודות הניסיון מקרינות כעת גם מידה לא מועטה של פגיעות מלנכולית (שמתווספת לכריזמה החלולה שמאפיינת את הפרסונה הקולנועית שלו לאורך השנים) בהחלט מעשירה את הופעתו והופכת אותו לבאד־אס שהוא גם בן אדם.
מלבד גנגסטרים רוסים מתים, את קיאנו מקיפה גלריה עסיסית ועשירה של שחקני משנה אהובים שכוללת את מייקל ניקויסט (בתור המאפיונר הרוסי הראשי), ווילם דפו (בתור רוצח שכיר מתחרה), ג'ון לגוויזמו, דיוויד פטריק קלי וחמישה שחקנים מסדרות פולחן של HBO (אחד מ"משחקי הכס", אחד מ"דדווד", אחד מ"אוז" ושניים מ"הסמויה"). כולם מוסיפים לכיף ומסייעים ל"ג'ון וויק" להיות סרט הפעולה הטראשי הטוב של השנה.
"ג'ון וויק" ("John Wick"), במאים: צ'אד סטהלסקי ודיוויד ליטץ'. ארה"ב 2014
דוסולייה (מימין) וארסטרופ ב"דיפלומטיה"
תמיד תהיה לנו פאריס?
זוכרים את "ציידי האוצרות" - פיתיון האוסקרים המלחמתי (והנורא) מהשנה שעברה, שבו ג'ורג' קלוני חצה את אירופה הכבושה עם כמה מחבריו הטובים במטרה להציל את יצירות האמנות הגדולות בהיסטוריה מידיהם של הנאצים? ובכן, "דיפלומטיה" של וולקר שלנדורף ("תוף הפח") הוא הגירסה הצנועה והמוצלחת יותר של הסיפור הזה.
בהתבסס על מחזה מאת סיריל גלי, סרטו הקומפקטי של שלנדורף מתרחש בפאריס, במהלך לילה אחד באוגוסט 1944, ומביא את סיפורם של המושל הצבאי, הגנרל דיטריך פון קולטיץ' (נילס ארסטרופ, "נביא"), שעומד להחריב את עיר האורות עד היסוד בהוראתו של היטלר, והקונסול השבדי הנחוש ראול נורדלינג (אנדרה דוסולייה, "עשבים שוטים"), שמגיח לפתע בלשכתו של הגנרל כדי לשכנע אותו לסרב פקודה.
אין ב"דיפלומטיה" מתח ממשי - הרי כולם יודעים כיצד הסיפור הסתיים - והסרט עצמו אינו הרבה יותר מאשר תיאטרון מצולם. ובכל זאת, בזכות הדיאלוגים הקולחים שרקח גלי, המצלמה הדינמית של שלנדורף ועבודת המשחק הסוחפת של ארסטרופ ודוסולייה הוותיקים, האינטראקציה האינטימית ורבת החיכוכים שנבנית בין שני הגברים מכילה לא מעט דרמה ועניין.
נורדלינג הג'נטלמן המניפולטיבי מדבר בשבחה של העיר בקולו החם והנעים, ושולף כל טריק אפשרי מהשרוול במטרה לגעת בליבו האטום של הנאצי ולגרום לו לשנות את דעתו. הנאצי, מצידו, שסובל מעייפות ומאסתמה, מתבצר בעמדתו ועומד על שלו. הוא אמנם יודע שכוחות בעלות הברית נמצאים בדרך לעיר ושאין בפיצוץ פאריס תועלת אסטרטגית של ממש. אבל כניעה היא לא אופציה. עדיין לא, בכל אופן.
למרות שתרחיש דומה הוצג גם בסרט "האם פאריס בוערת?" מ־1966 (עם אורסון וולס בתפקיד נורדלינג), המפגש שעומד בליבו של "דיפלומטיה" לא התקיים במציאות (בפועל, שני הגברים נפגשו כמה פעמים כדי לדון בנושא, והסיבה האמיתית שגרמה לפון קולטיץ' להימנע מהחרבת פאריס לא נחשפה מעולם). אך אל תיתנו לעובדה פעוטה זו להפריע לכם לשקוע אל תוך המשא ומתן הלילי המרתק שמתפתח על המסך. בסופו של דבר, למרות התפאורה המלחמתית ואלמנט "השעון המתקתק" שמתלווה לעלילה, סרטו של שלנדורף הוא בעיקר שיר אהבה רומנטי לפאריס. עם זאת, יש בו מספיק אלגנטיות, תבונה ואנקדוטות היסטוריות כדי לשמור את הקהל ערני במשך שמונים ומשהו הדקות שהוא נמשך. והוא אינו מתקשה להותיר את הרושם שלפעמים אין צורך בטנקים ובחומר נפץ על מנת להגיע להישגים במלחמה. אשרי המאמין.
"דיפלומטיה" ("Diplomatie"), במאי: וולקר שלנדורף. צרפת/גרמניה 2014
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו