אולי העניין הקצת מוערך פחות על רקע החשיבות הפוליטית־סוציולוגית העצומה של הrumble in the Jungle (הקרב בג'ונגל) - שבו ניצח מוחמד עלי את ג'ורג' פורמן בסיבוב השמיני - לפני 40 שנים פחות יום אחד - הוא התעוזה הטקטית המטורפת של עלי באותו הקרב אליו נכנס מעמדת אנדרדוג קיצוני. בעוד עלי התקשה בניצחון והפסד בנקודות מול ג'ו פרייזר, פורמן העלים את פרייזר בתוך סיבוב וחצי.
מול נחיתות עצומה לפורמן בכוח החבטה הפתרון של עלי היה אמור להיות מהירות הרגליים. עלי בוחר להישכב על החבלים ולתת לפורמן לחבוט בו. מקניט אותו, שולח אגרופים כמעט מזלזלים. פורמן הקדיש הרבה מהאימונים לעבודת רגליים שאמורה ללכוד את עלי הנייד בפינת הזירה ועלי פוטר אותו מכך. מזמין אותו לחבוט.
היום בזכות הסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר - When we were Kings - כולם יודעים מה התרחש. עלי הימר שיעייף את פורמן הזועם. אבל מי שלא צופה בסרט וצופה בשידורי הקרב שומע שדר אומר ש"זה לחלוטין של פורמן" ומאמנו של עלי, אנג'לו דנדי, צועק שיברח מהחבלים. ושני המתאגרפים סטטיים כמעט לחלוטין. כאילו הם הולכים מכות בתא טלפון ציבורי. לעולם, למאמן, לשדרים - לאף אחד לא היה מושג על המתרחש. עד שעלי לפתע תוקף את פורמן התשוש בקומבינציה מוצלחת בשמיני וכתב את ההיסטוריה.
משהו שקשה למצוא לו מקבילה בהיסטוריה של הספורט. אולי בפוקר.
* * *
בימים האחרונים מצב בריאותו של עלי מידרדר ולפחות מהדיווחים נראה שיש סכנה לחייו. הסימפתיה העולמית עצומה: וכמובן שלולא דמותו הפוליטית - המיתולוגיה לא היתה קיימת. עלי נחשף באותם ימים בזאיר במלוא מנהיגותו. לא כי גרם למדינה האפריקנית כולה לתמוך בו מול יריב אמריקני־שחור אחר, אלא דווקא כי עשה את מה שלא פופולרי כמנהיג: הטיף לחברה השחורה להפסיק להאשים את האדם הלבן בכל צרה. שחופש אמיתי מגיע מתיקון עצמי.
בסופו של דבר הוא ידע להגיע לליבם של הרבה מיריביו. פרייזר שנא אותו עד יום מותו, אבל פורמן אמר לפני כמה שנים באמפתיה רבה על מצבו הגופני של עלי חולה הפרקינסון "אני מקווה שמעמדו כגדול מכולם מסייע לו בניסיון שבו מעמיד אותו האל".
עלי - מתוך עמדה מוסלמית־סונית - עשה המון לקירוב אתני בארה"ב. לפני כמה שנים שוחחתי עם בובי גודמן, יהודי מהברונקס שהיה אחד מאמרגניו של עלי, הוא סיפר לי שפעם הפגינו אנשי קו־קלוקס־קלן מחוץ לאולם האימונים של עלי בדרום. אחד מהם צעק לו את כינוי הגנאי "BOY". עלי ענה לו "קראת לי ROY?" ואנשי הארגון הגזעני צחקו ועמדו ושוחחו עם עלי ולבסוף לחצו ידיים ועזבו את המקום. בסופו של דבר הכוח לא היה באגרוף אלא במסר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו