הגיע הרגע הגדול: על שולחן הכנסת הונחה הצעת החוק לסגירת "ישראל היום". הצעה שכמותה אין בכל העולם הדמוקרטי (למרות שאין שום מדינה דמוקרטית בה אין לפחות שני עיתוני חינם). הצעת חוק ייחודית, שבה שוב העם היהודי מקדים את שאר העולם התרבותי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ועל כן, הגיעה השעה לספר בשבחו של הוגה החוק, הוגה דעות, מהפכן ופורץ־דרך, ח"כ איתן כבל. צריך לדעת להתעלות מעל הוויכוחים, ולהכיר בגדולתו של יריב.
כן, הבה נספר בשבחו של איתן כבל.
לצורך זה נרחיק אל הימים שבהם ח"כ כבל התמודד מול עופר עיני על הנהגת ההסתדרות. בנובמבר 2011 התנהלה מלחמה קשה, עם הטחת האשמות והשמצות יומיומיות. לא היה קל לכבל להתמודד מול המנגנון המשומן ובעל הניסיון של עופר עיני.
לכן ניסה ח"כ כבל לפנות לעזרתם של עיתונאים, בבקשה שיערכו תחקירים על התנהלותו של עיני. הוא היה בטוח שימצאו אצל עיני איזו שחיתות. הוא תלה תקוות ב"ידיעות אחרונות", שלפי עדותו ערך תחקיר כזה.
אלא שביטאון המושחתים התחמק. כבל לא היה מודע לכך שעופר עיני נמצא ברשימת ה"וי.אי.פי" המוגנים, יקירי המערכת של "ידיעות".
אז "ידיעות" לא עשה כלום, אבל איתן כבל לא ויתר - ופנה לעזרת "ישראל היום". והוא לא רק פנה אישית, אלא הגיע לבניין המערכת - כן, לאותו עיתון שעכשיו הוא מנסה לסגור. הוא קיים שיחה ארוכה, שבמהלכה - כמובן - שיבח את "ישראל היום", והביע התפעלות מהישגיו. וכמובן, ביקש עזרה בחשיפת התנהלותו של עופר עיני.
על זה צריך לחזור שוב: בשנת 2011, זמן לא רב לפני שהחל לגלגל את הצעת החוק נגד "ישראל היום", איתן כבל, מגיש ההצעה לסתימת פיות ולסגירת "ישראל היום" - ביקש את עזרתו של אותו עיתון.
אבל בסופו של דבר, קרה משהו אחר: ייתכן של"ידיעות אחרונות" נודע על כך שכבל הגיע לבניין מערכת "ישראל היום", והם החליטו, אולי, שמדובר בטיפוס שיהיה קל לפתות: הם התחילו לעשות כותרות מכל גירוד שלו מאחורי האוזן בלוויית תמונות שהציגו אותו לציבור. שוב, ושוב, ושוב. כבל, אגב, לא שב לבית "ישראל היום" וגם לא מסר חומר כלשהו.
לפיכך, כדי לנסות לפנות אל ליבו של ח"כ כבל, הרינו מפרסמים בזאת לא צילום אחד שלו, ולא שניים, ולא שלושה - אלא חמישה. כן, חמישה צילומים של איתן כבל, שכל אחד ואחד מהם ראוי שיוגדל וייתלה כפוסטר על המרפסת, כמו שפעם היו תולים בימי העצמאות את הצילומים של הרמטכ"ל. וזה לא יסתיים בכך: אנחנו גם שוקלים חלוקת פוסטרים של כבל, מודפסים על נייר כרומו ריחני. אולי גם בתלת־מימד.
מה יותר נאה מפוסטר של איתן כבל תלוי בכל בית בישראל?
• • •
אם לא היה די בכך שהיו ימים, והם לא כל כך רחוקים, שלאיתן כבל לא הפריע להיעזר בחינמון, גם עתה הצעת החוק שהגיש איתן כבל לסגירת "ישראל היום" היא מופת של יושר ציבורי:
• הנה לנו סוציאליסט - שרוצה לסגור מקום עבודה שמעסיק 2,000 (אלפיים) עובדים ולהפוך אותם למובטלים.
• הנה לנו ח"כ לכאורה בעד שלטון החוק - שמצפצף על חוק יסוד חופש העיסוק.
• הנה נציג ציבור - שיורק על רצונו של הציבור.
• הנה לנו לוחם בהתייקרות - שרוצה שאתם, הקוראים, תוציאו יותר כסף.
• והנה האיש שלוחם בעד חופש הדיבור - אבל זה של נוני מוזס וזרועותיו הארוכות.
• • •
מצד שני, למה לראות את השלילה? מה עם החיוב? הנה, כבל ממשיך מורשת עשירה. לפני שנים, כשהחלו שידורי הטלוויזיה בצבע, החליטה המפלגה של איתן כבל, שאז היתה בשלטון, ששידורים בצבע הם שחיתות ולכן הופעל מנגנון שנקרא "מחיקון": סרטים בצבע שודרו בשחור־לבן. זה לא עזר, כי עד מהרה הופץ ברחבי הארץ מכשיר שנקרא "אנטי־מחיקון", עד שאפילו האיתן־כבלים של פעם הבינו שמדובר בטמטום.
בכל העולם עוברים לעיתוני חינם. יש כמה מדינות שאלה העיתונים הנפוצים ביותר, ויש עיתונים שהיו בתשלום, ועברו להיות חינמונים (וכך גם נחלצו מהפסדים, כי תפוצתם זינקה, וכך גם הפרסום). אבל איתן כבל מאמין שאפשר להפעיל מחיקון על רצונם של רוב הקוראים. אם לא די בכך, זו הצעת חוק אינטרסנטית: יש בישראל עוד עיתוני חינם, מה"פוסט" ועד אתר כמו ynet.
אבל הצעת החוק שהגיש איתן כבל מנוסחת כך שתתאים אך ורק ל"ישראל היום". למה? כי אנחנו הצלחנו, ו"ידיעות אחרונות", שם כבל הוא מיקירי המערכת, הוא העיתון שפעם היתה לו מדינה.
אבל למה לעסוק בכך? הנה, ח"כ כבל, חמש תמונות. אם תבקש יפה, נצייר סביבן לבבות ורודים ונפזר עליהן זהבים כמו בכרטיסי ברכה. הולך?