וכל חטאה, בהיותה תינוקת יהודייה

כל נרצח בפיגוע הוא תמיד "בטרם עת", נקטף טרם זמן. הגיל לא משנה. אבל התמונה של אדם הנושא את חיה זיסל ברון על ידיו (האם זהו אביה? הלב נקרע) ממהר איתה אל ניידת הטיפול הנמרץ, והיא בבגדיה הוורודים לא מכסה יותר מאמתו של האיש - אי אפשר למנוע מהבטן את ההתכווצות. בגיל שלושה חודשים כבה האור שלה ואין מנחם.

כל נפש שנלקחת היא היעדר מהדהד. אנחנו אבלים לא רק על מה שהיו הנלקחים, אלא על מה שלא יספיקו להיות.

וכשתינוקת רכה נרצחת - אלה חיים שלמים שעלו השמיימה. יחד איתה עלה ונגוז כל מה שיכלה להיות, כל הילדים שהיו יכולים להיות לה, כל המילים שלא אמרה. באר של החמצה, כשכל החיים עוד לפניה. התחלה של ניצן, גרעין שרק נבט, וכבר - כורת.

ועוד לקח הכורת גם את השנים היפות של הוריה - השנים שהמתינו לה והשקיעו דם, יזע ודמעות בתקווה לאחוז תינוק. הם עברו טיפולי פוריות מפרכים, התפללו, ייחלו.

חיה זיסל ברון. "כמו מתנה משמיים"

עד שיום אחד זה קרה, כמו קו חרוט על כף יד, והידיים נפתחו לקבל את המתנה הגדולה. נשמת אדם. אמא שלה חיבקה אותה, הריחה את הבושם המשכר של תינוק חדש, ולחשה לה באוזן שתעשה בשבילה הכל. אבא שלה עירסל אותה בעדינות. ושניהם התפעלו מהאצבעות הקטנטנות,מהחיוך הראשון.

את "על השחיטה" ("נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן") כתב ביאליק אחרי פוגרום קישינב. הכותרת שנתן לשיר היא חלק מהברכה שנאמרת לאחר שחיטה כשרה, אבל כאן בני אדם נשחטים. והאדמה כבר ספוגה בדםילדים קטנים.

ייתכן שחיה הקטנה שכבה בעגלה. ייתכן שהיא הוחזקה על הידיים של אמא. ידיים מגוננות, שומרות מאבן קלע, מסכין, מציפורניים. אבל תנופת המכונית ששעטה באכזריות אל הקהל בתחנה לא הותירה לה סיכוי. הוריה ראו זאת לנגד עיניהם, וידיהם המושטות לא התארכו דיין כדי לעצור את גופה הקטן, שנזרק עשרה מטרים קדימה. היא צורפה בעל כורחה אל שורות הקברים הזעירים. שלהבת פס ויהודה שוהם, הדס פוגל ושקד אברהם, יהונתן פלמר ושמואל זרגרי, ורשימה ארוכה של תינוקות יהודים שעוד לא ידעו לחבר מילה למילה, וכל חטאם היה היותם.