גילוי נאות: למרות מאמציי הכנים, ולמרות האספרסו הכפול שהורדתי בשני שלוקים לפני תחילת ההקרנה, שעתיים וחצי אל תוך "שנת חורף" מצאתי את עצמי מנקר למשך כשלוש דקות. בתחילה חשבתי לצפות בסרט שוב, אך הגעתי למסקנה שהחיים קצרים מדי. לפיכך, הביקורת הבאה מבוססת על 193 דקותיו של הסרט שבהן כן הצלחתי להישאר ער. עימכם הסליחה.
"שנת חורף", סרטו החדש של הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילן, הוא אכזבה. הוא מאכזב כשמשווים אותו לסרטו הקודם והמופתי של ג'יילן, "היו זמנים באנטוליה", והוא מאכזב כשמביאים בחשבון שזהו הסרט שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון. הוא נמשך יותר משלוש שעות, אך קשה לומר שהאורך שלו מוצדק. הוא דברני בטירוף, אך קשה לומר שהוא מעניין במיוחד. הוא דורש הרבה מצופיו, אך קשה לומר שהוא נותן יותר מדי בתמורה.
השעה הראשונה של הסרט דווקא מבטיחה. גבוה בהרי קפדוקיה, במלון דרכים כפרי וציורי, אנו פוגשים את איידין (חאלוק בילגינר), שחקן תיאטרון לשעבר ובעל טור במקומון בהווה, שמנהל את מקום האירוח עם אשתו היפה והצעירה ממנו (מליסה סוזן), ואחותו הגרושה והממורמרת (דמת אקבאג).
איידין הוא אדם עשיר, ומלבד המלון, שאותו קיבל בירושה, ברשותו עוד כמה נכסים באזור. באחד מהנכסים האלה מתגוררת משפחה מקומית וקצת פרימיטיבית שמאוד מאחרת בתשלום השכירות.
בוקר ערפילי אחד, בנה הצעיר של המשפחה המקומית משליך אבן על הג'יפ שבו נוסע איידין, במחאה על כך שבעל הבית שלח בריונים לביתו כדי לגבות את החוב. התקרית האלימה מביאה לעימות בין איידין לבין אבי המשפחה - אסיר משוחרר שחי את חייו על פי קוד של כבוד - והעימות מביא לעיסוק ממושך ומאוד תיאורטי בסוגיות מוסריות כגון צדקה, מחילה, מצפון ויחסי שולט־נשלט.
האופן שבו ג'יילן פורש את רכיבי סרטו על המסך בסבלנות בהחלט מסקרנת. הלוקיישן של המלון יפהפה וייחודי, האווירה הגשומה והבוצית שלתוכה מוכנסים הצופים יוצרת תחושה סגרירית ונעימה, והמנוע העלילתי - שמגיע בדמות האבן שמשליך הילד - מזיז את הסיפור קדימה, מוציא את הדמויות המרכזיות מאזור הנוחות שלהן, וגורם להן לחשוף בהדרגה את אופיין האמיתי.
אך אבוי. עם שוך העימות עם אביו של הילד, איידין מסתגר בחדר העבודה שלו מול המחשב הנייד, במטרה להתחיל לכתוב ספר עב כרס על תולדות התיאטרון הטורקי, ומתברר שהמשך ההתעסקות בשוכרים הסוררים היא לא יותר מהסחת דעת שנועדה לאפשר לו לדחות את תחילת הכתיבה. עד מהרה הוא שוקע אל תוך שורה של שיחות מעגליות ואינסופיות עם אחותו ואשתו, ואלה חושפות אותו כאדם נפוח, אגוצנטרי, קטנוני, קנאי ובלתי נסבל. למרבה הצער, שתי הנשים שעימן הוא משוחח אינן מצליחות להותיר רושם חיובי יותר.
בסל ההשפעות של ג'יילן ניתן למצוא את סיפוריו של צ'כוב, את מחזותיו של שייקספיר, ואת הדרמות הפסיכולוגיות הצוננות של אינגמר ברגמן. אך כדי להבין את המועקה המתישה והקלסטרופובית ש"שנת חורף" מייצר לאשורה, אולי יהיה מוטב לדמיין סרט של קוונטין טרנטינו שבו הדמויות נתקעות בלופ פלספני וארסי שממנו נשאבה כל מידה של הנאה. שכן בסופו של דבר, המטרה היחידה של המשוחחים היא לתקוע סיכות זה בזה. לפגוע. להעליב. לרמוס. לחמם.
איידין מספק את הרושם שהוא מתמחה באינטראקציות מסוג זה. נראה שעבורו מדובר בדרך תקשורת לגיטימית. בתחביב. "במה חטאתי? הא?" הוא שואל את אשתו שוב ושוב בקול מיתמם וכאילו פגוע. בהתחלה זה עוד איכשהו משעשע. אך הנודניק הזה יודע להקשיב רק לעצמו. ובשלב מסוים, מתחשק לצרוח לו את התשובה אל תוך האוזן. רק שישתוק כבר.
חלקו האחרון של הסרט אמנם מנסה לחלץ את הדמויות מתוך שלוליות הקשקשת ולהעניק לסיפור מנה של קלוז'ר. אך הפתרונות הפואטיים־
סימבוליים של ג'יילן אינם מספקים תובנות גדולות, ואין בהם כדי להבהיר מדוע היינו זקוקים לשהות יותר משלוש שעות בחברתם של שלושה טיפוסים כה מעצבנים כדי להגיע אליהם.
שלא יהיו אי הבנות: "שנת חורף" אינו נטול מעלות, וחובבי קולנוע מאתגר בוודאי ימצאו בו עניין מסוים (בהנחה שיצליחו להישאר ערים, כמובן). אך הוא אינו מסרטיו הטובים של ג'יילן. ואם "היו זמנים באנטוליה" היה זוכה בפרס דקל הזהב ב־2011, קשה לי להאמין שמישהו היה חושב ברצינות להעניק לו את הפרס הנכסף. כי לא מגיע לו.
"שנת חורף" ("Winter Sleep"), כתב וביים: נורי בילגה ג'יילן. טורקיה 2014
• • •
ג'יי. קיי סימונס. לא שילינגר, פלטשר
מקלות הזהב
קחו את "ללכת שבי אחריו", החליפו את רובין וויליאמס ברס"ר המשמעת הפסיכופת מ"פול מטאל ג'אקט", ותקבלו את "וויפלאש" - סרט קטן ומצוין על אודות מצוינות.
סרטו השני של התסריטאי־במאי דמיאן שאזל, שזכה בפרס הגדול בפסטיבל סאנדנס האחרון, הוא יצירה מהודקת, מרתקת ותיאטרלית במהותה שמפליאה לתאר את המחיר הפיזי והנפשי שאנשים נדרשים לשלם על מנת להיות הכי טובים בעיסוק שבחרו לעצמם. באמצעות דו־קרב יצרי וקיצוני שמתפתח בין אנדרו (מיילס טלר), מתופף ג'אז צעיר ושאפתן, לבין פלטשר (ג'יי. קיי סימונס), מנהל התזמורת הפרפקציוניסט והמופרע שמעניק לו הזדמנות לנגן עבורו, "וויפלאש" מציג סיפור חניכה מורכב ומקורי שפונה כבר בשלב מוקדם אל מחוזות של מתח, אימה וטרור פסיכולוגי.
מעבר לשליטה המאוד מרשימה של שאזל בקצב של הסרט - שמעלה ומוריד את הטמפו בדינמיות מסחררת, בלי לפספס את הביט לרגע - "וויפלאש" גם מתהדר בתסריט חכם ולא צפוי, שמצליח להפיח חיים חדשים בז'אנר הפדגוגי, ובמוסיקה נהדרת, שגולשת אל תוך העלילה בווירטואוזיות והופכת לחלק בלתי נפרד מהחוויה האינטנסיבית שמתפתחת על המסך.
אך מי שבאמת הופכים את הסרט הזה לאדיר הם טלר וסימונס, שני השחקנים שמובילים אותו. בתור התלמיד, טלר מצליח ליצור דמות עמוקה ולא תמיד סימפטית שעוברת מסע של ממש. בתחילת הדרך, אנו פוגשים בחור מופנם ומעט ביישן שרק רוצה לרצות את הסובבים אותו. אך עם הזמן הנחמדות הזאת נעלמת לאיטה, ואת מקומה תופסים דרייב, חוסר רגישות ומחויבות מוחלטת למטרה. כתמי הדם שמעטרים את מערכת התופים יעידו על כך.
סימונס, לעומתו, פשוט מושלם בתור מי שמשפיל ומתעלל בתלמידיו, ומדרבן אותם בדרכו המפוקפקת לדרוש מעצמם יותר. כמו יצירות הג'אז המורכבות שעליהן מתאמנת התזמורת שלו, גם פלטשר מתאפיין במעברים מהירים, בתפניות לא צפויות וברמה כירורגית של דיוק. ההעלבות היצירתיות שלו הן כמו פראזות מוסיקליות. החפצים המגוונים שהוא משליך על התלמידים שמזייפים או יוצאים מהקצב הם כמו קודות. הדרך האגבית והאכזרית שבה הוא מסמן לנגניו להתחיל ולהפסיק לנגן מלווה במתח בלתי נסבל. הנוכחות שלו מפלצתית וגדולה מהחיים. ומהרגע הראשון שהוא מסתער אל תוך הפריים ניתן להבין מדוע התלמידים כה מעריצים אותו, כה חרדים מפניו וכה רוצים לזכות באישורו.
למרות שסימונס הוא שחקן אופי ותיק ומוערך שהשתתף בעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה, עד היום בעיקר זוכרים אותו כשילינגר מהסידרה "אוז". ב"וויפלאש" הוא סוף סוף מצא את התפקיד שיגרום לאנשים לזכור אותו בתור מישהו אחר. והתפקיד הזה שווה אוסקר.
"וויפלאש" ("Whiplash"), כתב וביים: דמיאן שאזל. ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו