ברגע מסוים השבוע, סביב מחלוקת חינוכית ביני לבין הילדים, שמעתי את עצמי אומר: "אם זה קוּל, אז אני נגד קוּליות!!!" התגובה המיידית של העוללים היתה - אני חייב להודות - הלם מוחלט. אבא שלהם מתחיל לאבד את זה. אני מניח שכך הגיב בית הדין הקדוש של האינקוויזיציה על כפירה בעיקר. נגד קוליות?! איך אפשר בכלל להעלות את זה על הדעת?!
ואכן, אחרי שכבר שחטנו את כל הפרות הקדושות עד האחרונה שבהן, וגם את קבריהן כבר חיללנו בחדווה, נותר לנו עיקר אמונה אחד ויחיד. הצו העליון להיות קוּל הוא כבר מזמן מעבר לקונצנזוס. הוא עיקרון מקודש. הוא דוחה שבת, ודוחה פיקוח נפש, ולא פעם הוא סתם דוחה. אני מדווח כאן על רגע משפחתי פרטי ולא מאוד מעניין, אבל היתה שם לצידו פואנטה כללית יותר, שהפתיעה אותי. פתאום הציפה אותי התחושה שיש גבול ל־cool.
אני לא חושב שהבעיות התחילו עם "שיר הסלפי" של הפסטיגל, שהוא אכן פיסת ג'יפה תרבותית. זה זמן שה"מגניבות" הפסיקה להיות מגניבה. זה בלתי נסבל להקשיב לשיח האלים והוולגרי שפולש כמו מגיפת אבולה אל תוך אוצר המילים של הילדים. חלק גדול מהנוער שאני נתקל בו לא מסוגל לשוחח על שום דבר, והאינטראקציה המילולית שהם מנהלים היא למעשה טקס מקודש שבו חוזרים ומצטטים דאחקות תפלות מתוך הפקות פח טלוויזיוניות שהשתלטו לחמודים שלנו על התודעה. ולא, אני לא קונה כרטיסים לפסטיגל, גם אם יגידו לי אלף פעם ש"יאללה, תזרום, זה בסך הכל בידור/פרודיה/הומור". אני לא. כי את הילדים שלי אני מאוד אוהב. וברגע מסוים, תעזבו אתכם מהפרטים, אמרתי את זה. לעזאזל הקוליות.
אז מה בעצם קרה שם? הרי פעם היינו מאוד בעד. באותם ימים לא קראנו לזה "cool" כי לא היכרנו את המילה הזאת, ובעיקר כי עדיין לא היינו כאלה פרֵחות של אנגלית. אמרנו משום מה "גזעי". ההורים שלנו העדיפו לומר "חברמן". ועוד ברי"ש מתגלגלת. וכולם רצו להיות כאלה. כלומר מעודכנים. סקסיים. והמשמעות הבסיסית של זה היתה לא להרים את המכנסיים עד החזה. לא להסתרק עם שביל. ללכת בשיער פרוע ובסנדלים מרופטים שמישהו תיקן בחת'כת חוט ברזל, ולא חס ושלום בנעליים אורתופדיות מצוחצחות למשעי כמו שעשו הפוצים ההם שקשרו את המשקפיים שלהם בגומי לבן של תחתונים, וקראו להם תמיד בשמות אומללים כמו ירחמיאל, אביגדור או זרח.
היינו מוכנים לשלם כל מחיר כדי להתחמק מהגלותיות הישנה. המאבק, כמו תמיד, היה קיומי. אין דבר איום יותר מלהיאזק לעמוד הקלון שעליו חרותות המילים "זמנך עבר" - וזאת הנקודה הנצחית במאבק על הגזעיות או ה"קוליות", או כל כינוי שעוד יודבק לעניין הזה.
גם אנחנו היינו מטומטמים לא קטנים, וגם המירוץ אל ה"גזעי" ואל ה"חברמן" לא היה חף מעדריות. אבל לשמחתי הרבה, כשהדור שלי היה עסוק בעיצוב הגזעיות שלו, המודל הנחשק ביותר היה "ישראלי". היו כמובן גם השפעות אמריקניות, אבל היה לנו מספיק כבוד עצמי כדי לבנות לנו זהות משלנו, ובשורה התחתונה הקו הדמיוני שבין אריק איינשטיין לגידי גוב ניצח את ג'יימס דין.
אז מה נשתנה בעצם? למה שלא נקבל בהבנה סלחנית גם את מאבק הקוליות הנוכחי? למה שלא נפנה את הזירה ונקבל את הדין? מה, רק מכיוון שעכשיו זאת המשמרת שלנו שחוטפת לפנים את ה"זמנך עבר"?
אז א' - מובן שכן! מה זאת אומרת?!
אבל לא רק. יכול להיות שאני סתם משתעשע בדמיונות שווא כדי להתנחם. ובכל זאת, צר לי, בדבר הזה שמציע את עצמו כ"קוליות" אין כלום. אין שום חתירה לאותנטיות. אפילו למראית העין. אין גם טיפה של אירוניה. מה שקוראים לו היום "cool", הוא בעצם שטיפת מוח שיווקית אגרסיבית. נשאיה המתפוצצים מגאווה של המגיפה הזאת הם קורבנות אומללים שילכו באש ובמים רק כדי לטשטש מעצמם כל פירור של זהות ולהפוך להעתקים דהויים על מדף שתכף יפונה. לשמוע, לקנות, ללבוש ולצחוק לפי פקודה. להגיד "אין דברים כאלה" בדיוק על מה שיש ממנו יותר מדי. וגם "קורע" ו"הורס" על כל בדיחה ממוחזרת. וכן, מכל הנזקים התרבותיים שהגל הזה מחולל, הנפגע העיקרי הוא לא הספרות ולא המוסיקה, אלא דווקא ההומור. ומכיוון שכאן כבר מדובר בדבר הקדוש לי ביותר, אני אומר: עד כאן! אם שיר הסלפי ותרבות האינסטוש הם התגלמות הקוליות, אני עוד עלול לקנות שלייקעס, להרים את המכנסיים עד הסרעפת ולקשור גומייה למשקפיים. ולא כדי לנסח מחדש איזה מודל של מגה־היפסטר ירושלמי. פשוט כדי לצאת מהמשחק.
• • •
עניין אחר לגמרי: השבוע עצר אותי שוטר בשכונה. הוא ביקש ממני לעצור בצד ולהוציא רישיונות. ואני חשבתי לי, מי אתה בכלל. השוטר טען שלא עצרתי בעצור. אמרתי לו שהוא בחר נקודה כל כך מתוחכמת להסתתר בה, שלא יכול להיות לו מושג אם עצרתי. וגם שכמובן, עצרתי. אבל בלב חשבתי, מי אתה בכלל, ומי המפקד שלך? ועם מי או מה הוא התעסק הבוקר, אה? ומה נשאר מהגב המוסרי של הארגון שבשמו אתה עוצר אותי ומבקש ליטול מכיסי 250 שקלים שדווקא היו לי תוכניות לא רעות לגביהם.
והתביישתי מאוד שככה אני חושב. באמת לא מתאים לי. אבל חשבתי שאם אני מרגיש כך לגביו, וואי וואי וואי מה מרגישים עבריינים אמיתיים כלפי כחולי המדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו