אחד מעולה, השני פחות

המהפכים הרבים שביצע במהלך הקריירה והזמן החולף הנוטה לתעתע בזיכרון אולי טישטשו מעט את העובדה שבשנת 1983 פרינס היה שני למייקל ג'קסון ברמת ההצלחה המסחרית. יותר מכך, לאורך האייטיז מעמד זה נע בין שני היוצרים כמה פעמים, וזאת למרות שפרינס איתגר את חוקי התעשייה שוב ושוב, יותר ממייקל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הוא נולד לפני 56 שנים במיניאפוליס להורים אפרו־אמריקנים (העץ המשפחתי שלו חוזר עד לימי לואיזיאנה הצרפתית, ופרינס דובר צרפתית) אך גדל בצילו של אב חורג בעייתי. פרינס ברח מהבית בגיל צעיר והחל לנדוד ולהופיע כמוסיקאי שעושה הכל: שר, מנגן ומסדר לעצמו ביטים ותוספות אלקטרוניות.

הוא שילב בצורה לא מאולצת אלמנטים שקשה לשלב: מוסיקה שחורה, אלקטרוניקה ורוק, סקס ורוחניות, עליצות ומלנכוליה. אלבום הבכורה שלו, שיצא ב־1978, שווק כאלבום פופ אך נחשב ביזארי יחסית לרוח התקופה. לפני 30 שנה בדיוק, כשהסרט בכיכובו, "גשם סגול", הגיע למקום הראשון בטבלת המכירות, הפך פרינס לאמן הראשון והיחיד בהיסטוריה עם סינגל, אלבום וסרט במקומות הראשונים בו בזמן.

עד אמצע שנות ה־90 הוא הספיק להישחק מעט, ואת האשמה תלה בחברת התקליטים שלו, האחים וורנר. כדי לנתץ את המותג "פרינס" הוא שינה את שם הבמה שלו לסימן לא מוגדר (התעשייה שיווקה אותו כ"האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס"), הופיע כשהמילה "עבד" חרוטה בעיפרון שחור על לחיו, וב־1996, אחרי שהצליח להתנתק מוורנר, אמר: "אם אתה לא מחזיק בזכויות היוצרים שלך, הן מחזיקות בך".

אז מה אתם יודעים? ברוס ספרינגסטין וטום ווייטס כבר עשו את זה, אבל פרינס עושה את זה הכי בסטייל: הוא מוציא עכשיו שני אלבומים בו בזמן - ועל הדרך חוזר לאחים וורנר אחרי 19 שנות פרידה.

האלבומים שונים לגמרי זה מזה: "Art Official Age" הוא פרינס קלאסי: הנסיך מנגן על כל הכלים, האוריינטציה אלקטרונית, הקול של פרינס אנרגטי, הFאנק שלו מאוד סקסי, יש בו כמה להיטים מקפיצים, ואיך אפשר בלי האלמנטים של הניו אייג' בדמות קול אישה מסתורית המקריאה טקסטים רלוונטיים על אודות התודעה האנושית.

לעומת זאת, האלבום השני, "Plectrumelectrum", הוא אלבום Fאנק־רוק של גיטרה־בס־תופים, אבל לא במובן המוצלח של עשרות להיטיו, למשל "Cream". בשנים האחרונות מחלק פרינס הזדמנויות קורצות למוסיקאים צעירים, ובמסגרת גישה זו הוא נשען כאן על להקת בנות העונה לשם 3rd Eye Girl, שגם שרות כאן לא מעט. אלא שמה שעובד ויזואלית, לא עובד מוסיקלית. הבנות, למעט יציאת הרגא־רוק "Boy Trouble" ועוד כמה הבלחות, מנגנות בחוסר דמיון ודי בעייפות.

לכו תדעו, ייתכן שגם המהלך הזה מחושב, והוא נועד להדגיש עד כמה פרינס מיוחד כאמן סולו מבריק, צבעוני וטווסי שעושה הכל בעצמו.