את ארקדי דוכין פגשתי לראשונה לפני עשר שנים, כשעליתי לרגל לבית הקפה הקבוע שלו אז, לצורך ראיון. את בית הקפה הוא כבר החליף, גם ארסנל השירים גדל והתעצם, אבל יש דברים שלא משתנים: גם השבוע, בדיוק כמו אז, ניצבה בינינו צלחת ירקות גדולה, עדות חיה למלחמה הגדולה של חייו: המלחמה במשקל. "אני חושב שאצלי זו הפרעה פסיכולוגית־נפשית", הוא אומר בגילוי לב. "אני בן אדם מאוד רגשי, כל דבר קטן משפיע עלי מאוד, ולכן אני מתייחס לאוכל כמו אל כדור הרגעה. כשאני בתקופה של מתח, אני נכנס לאיזו קונכייה של אוכל ומתנתק. אם ייקחו לי גם את זה, אני אתחרפן".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אתה מנסה לשמור? מנסה להתמודד? או שהשלמת עם זה?
"לפעמים אני שומר ולפעמים אני שובר. עכשיו אני בתקופה שאני שובר. ברור שזה מפריע לי, ולא רק מול המראה. זו גם תחושה פיזית לא טובה, כי אני כפול ממה שאני צריך להיות. אני כל הזמן רוצה לסתום את העצבים עם אוכל. אנשים חושבים שאני בן אדם רגוע, כי הכעס נצבר אצלי בפנים. הרבה פעמים הכעס בא נגדי, ואז אני 'מכה' את עצמי יותר, וגם מי שקרוב אלי 'חוטף'. יש בי גם צעקות, ואני יכול להתכסח עם אשתי אללה יוסתור, חבל על הזמן".
חשבת על ניתוח לקיצור קיבה, או שזה לא באזורים האלה?
"אין לי אומץ. אבל אני מנסה לשמור על קשר עם הגוף, עושה הליכות".
איך עבר עליך יום כיפור השנה?
"יום של חשבון נפש ורפש. השנה לא היתה פשוטה, גם מהבחינה האישית וגם מהבחינה הכללית".
צמת?
"לא. היו שנים שצמתי, אבל כיום אני מרגיש שאין לי את העוצמה הזאת. אצלי זה הכל עד האוכל. אל תיגעו לי באוכל".
הלכת לפחות להיות עם החברים שלך במרכז הקבלה בתל אביב?
"לא. אני לומד קבלה כבר עשר שנים, אבל לצערי קצת מנותק מהם לאחרונה. בכלל, אני עובר מעין תקופת ניתוק, הבן אדם היחיד שאני מחובר אליו כרגע הוא אבי זוהר, המנהל שלי. הוא גם מנהל, גם מדריך כושר שעושה לי אימוני הליכה וכושר, וגם פסיכולוג. זה לא שאין לי חברים, אבל אני בתקופה של התבודדות והרהורים".
הרהורים על מה?
"על המקצוע שלי ועל איך שאני רואה אותו, על זוגיות, על הורות".
• • •
נתחיל במקצוע. דוכין (51) עוסק במוסיקה כבר יותר מ־30 שנה. הוא נולד בבלארוס ועלה לארץ בגיל 15 עם משפחתו, שהתמקמה בקריית ים. את שירותו הצבאי עשה כטנקיסט, ובמקביל התחיל את דרכו המוסיקלית כשהקים עם חברו, מיכה שטרית, את להקת "ספטימה 5". באמצע שנות השמונים עברו השניים לתל אביב, ושנתיים לאחר מכן, ב־1987, הקימו את להקת "החברים של נטאשה".
בתוך שנה פרצה הלהקה לתודעה לאחר שאלבום הבכורה שלה הגיע למעמד של אלבום פלטינה. האידיליה נמשכה תשע שנים, שבמהלכן הוציאה הלהקה שלושה אלבומים. היא הודיעה על פירוקה ב־1996, אבל כבר אז היה ברור שדוכין כאן כדי להישאר.
מאז ועד היום הוא הוציא שבעה אלבומי סולו, ובהם עשרות להיטים שכבשו את הרדיו. בהמשך גם פתח מסעדה בתל אביב, אבל מהר מאוד הבין שעדיף לו לבלות באולפן ולא במטבח. ההיסטוריה המפוארת הזאת לא מונעת ממנו להמשיך לשאול שאלות על האמנות שבה בחר לעסוק.
"המלחמה הפרטית שלי במקצוע הזה היא לנסות להבין איך אפשר לשרוד בו בלי לאבד את האהבה כלפיו. את הנאיביות, את החלום. נורא קל להפוך את המקום הזה למקום של מופיעים ומרוויחים ועובדים בזה. אני שונא את המושג 'עבודה' במוסיקה".
קצת נאיבי, אחרי כל השנים האלה.
"נאיביות היא מצרך נדיר במקצוע הזה, כי רבים הופכים אותו לביזנס ולהישרדות. אני לא רוצה שהמקצוע יהיה בן ערובה של הכסף. אני חייב שתמיד יהיה חלום בתוך זה, משהו שהוא מעל החיים".
בימי סוכות צפויות לו שלוש הופעות: במוצ"ש בזאפה בתל אביב, ביום ראשון בפארק אריאל שרון וביום חמישי הבא בפסטיבל מספרי סיפורים בתיאטרון גבעתיים. חוץ מזה, הוא מופיע גם בפני ועדי עובדים ובאירועים פרטיים.
"למזלי, יש לפעמים פרויקטים סבירים של הופעות, ואני מוצא שם את האמנות ועושה להיטים מכל התקופות ומתפרנס מזה יפה. שוב - מתפרנס, לא מתעשר. אני לא מהאמנים האלה שיש להם נדל"ן, ואני עד היום משלם משכנתא. אבל יש 'מכות' כאלה, פתאום הופעה פה והופעה שם, שמסדרות אותי. בסך הכל זה לא הרבה סבל, כי אני מבצע את השירים שאני מכיר.
"אני מופיע גם בחתונות, בדרך כלל כניסה לחופה עם שיר אחד או שניים, 'מי אוהב אותך יותר ממני' או 'היא לא דומה'. אגב, שמעתי גם שאנשים חורטים שורות מהשירים האלה על קברים של בני משפחה שמתו. לא פעם אמרו לי, 'זה חרוט על הקבר של אשתי', לא עלינו".
הזכרת סבל. פשרות בשבילך הן סבל?
"הסבל מתחיל ברגע שאני מצונזר במוח, ולכן אני משתדל לעצור דברים שהם טכניים והם לא מהלב. בתקופה האחרונה יצא לי להחזיר צ'קים שכבר לקחתי ולהגיד לאנשים, 'חבר'ה, אני מתנצל, אבל אני לא מתחבר לזה'. אני לא מדבר על לעצור, אלא לא להיכנס מלכתחילה לסיטואציה שארגיש עבד או שלא אספק את השירות. בחלק מהמקרים אני גם לא רוצה לעשות עוול, כי אני מרגיש שאני לא יכול. אז החזרתי הרבה כסף ואמרתי הרבה 'לא'".
בשנים שחלפו מאז הנטאשות, הספיק דוכין להיות חתום על עשרות שיתופי פעולה: החל מאריק אינשטיין ("יש בי אהבה"), דרך ריטה ("תשקר לי") וכלה במאיה בוסקילה ("הדלקת כוכב"). "כל שיתופי הפעולה נעשו מתוך סקרנות ורצון לגוון, לראות איך אני מרחיב את מעגל ההבנה שלי במוסיקה. לכן אני אומר הרבה פעמים כן, כי אני חושב מה אני אלמד ממנו ומה אני אלמד מזה, ואז הכל הופך להיות יותר צבעוני".
שיתוף הפעולה האחרון והמפתיע, שמככב ברדיו בשבועות האחרונים בלי סוף, הוא עם ישי לוי, בשיר "תמיד תישארי". "היה בינינו פרגון הדדי", מספר דוכין, "ואחרי שהוא רצה לחדש את 'מלנכולי', נהיה קשר. גילינו גם שאנחנו מאוד דומים, כי כל אחד מאיתנו עבר טראומה או טרגדיה, ויחסית השתקם והתייצב.
"אני אמנם לא הייתי בבית סוהר כמו ישי, אבל הייתי בבלבלות של החיים, ובמובן הזה יש בינינו דמיון, אפילו שאני אשכנזי והוא תימני. שנינו עברנו טראומה ובנינו את עצמנו, לא מאיזה חיבוק של עולם והורים. שנינו יצאנו מסוג של פח אשפה והצלחנו.
"אני עברתי הרבה זעזועים בחיים, כמו לגדול עד גיל 15 ברוסיה מלאת אלימות ודם, דרך צבא שהגעתי אליו כלוחם בטנק ולא הבנתי מי האויב, נגד מי אני נלחם ולמה, וחבר שלי מת מולי. אחר כך היתה תקופה ששוטטתי בתל אביב בלי כסף לשוקו ולחמנייה, ואז הקמתי את 'החברים של נטאשה'. לאורך השנים חייתי בבדידות מאוד קשה ובנתק מההורים".
גם עם אריאל זילבר שיתפת פעולה, התארחת בהופעה שלו. מה חשבת על פרשת הפרס מאקו"ם?
"אני מת על אריאל, אני חושב שהוא מוסיקאי מדהים, והיתה לי הזכות להתארח אצלו לפני חצי שנה. התרגשתי ברמה של צמרמורת בגוף. אני לא יודע מה בדיוק הוא אמר, אבל הוא זמר ומוסיקאי אדיר, ובן אדם טוב. לגבי הדעות הפוליטיות, אני חושב שאמן צריך לבטא אותן בעיקר בצורה של שירים. אקו"ם היו צריכים לעמוד בהבטחה שלהם ולא לשנות את שם הפרס. יש הרבה צביעות בניסיון לתקן את העולם. רוב מתקני העולם, שהיו במחאה החברתית האחרונה, נעלמו ועכשיו הם שותקים בכנסת.
"גם אחינועם ניני מתוקה לאללה, אבל הניסיון הזה להפוך פרס בגלל אמירה הוא בעייתי. אני אומר, בואו ננסה לעשות מהפכה יחד, כאמנים מאוחדים. אם נשב יחד ונעלה כל מיני נושאים על סדר היום, אני חושב שיכולה להיות לנו הרבה השפעה".
• • •
איך זה שיש לך עדיין משכנתא, אחרי ההצלחה שלך?
"אני מבזבז הרבה על החלומות הבאים - כמו אולפנים, ציוד נגינה, הרפתקאות מוסיקליות. לפני כמה שנים, למשל, חשבתי שאני צריך אולפן בים המלח. אחרי שהשקעתי גיליתי שטעיתי, והפסדתי בזה כמה מאות אלפי שקלים. בפנטזיה חשבתי שיבואו אלי אמנים מכל העולם, ודרך המקום המיוחד הזה שאני מכיר, ים המלח, אני אכיר גם אותם ויהיו שיתופי פעולה מעניינים".
אתה מצטער על זה?
"לא, מכל פעם כזאת לומדים. מהמקרה הזה למדתי שאם אני רוצה לחלום, אני לא יכול לחלום לבד. אני צריך שותף לחלומות שלי".
היה לך שותף ב"נטאשה", מיכה שטרית. למה אתם לא מוציאים חומרים חדשים?
"עם מיכה זה קורה, אבל לא ברמה של יצירה אלא ברמה של לנגן את החומר הישן באהבה גדולה ובמקצוענות. אנחנו מנגנים היום הכי טוב בעולם, באמת, אבל לא מצליחים לייצר פרויקטים חדשים. לא מצליחים לעלות על תדר".
אתה הבעייתי?
"גם, אני לא מפיל את האחריות על מישהו אחר. אני מניח שזה עניין של הסתכלות של עולמות. מיכה רואה את העולם ככה ואני רואה את העולם אחרת, וצריך לאחד בין שני העולמות. מה שאפיין את ההתחלה של 'נטאשה' הוא שהעולמות שלנו, גם שלי וגם של מיכה, היו בסינק. ואחר כך הסינק הזה הלך ונעלם. אני למדתי קבלה, הוא למד דת. אני אוהב איגואנות והוא אוהב קרפדות. כל אחד רוצה לבטא את עצמו, וכנראה כרגע, הרצון לביטוי משותף הוא חלש".
אתם לא מסיימים הופעות בעננים?
"יצירה זה חלום, וכרגע החלומות שלי ושל מיכה מתנגשים. אני אפילו אעז להגיד ואומר שהחלומות של מיכה כרגע הם יותר גשמיים, והוא מעדיף להתמקד במשפחה. אנחנו נהנים מאוד מחברוּת, אבל כשמגיעים לשירים, כל אחד מתבצר בצד שלו. פעם היינו כל הזמן במלחמה. אמרתי לו, 'בוא נעשה "דה וויס" יחד, כי לבד אני לא יכול, והוא אמר לי, 'עזוב אותי'. הוא רוצה לחזור לחיפה, לנוסטלגיה שממנה באנו, להקליט שם. אני רוצה לדבר בשירים על ילדים ומדע בדיוני. היפה עכשיו הוא שאין בינינו מלחמה".
רצית להיות מנטור בתוכנית ריאליטי?
"אני חושב שמה שחוסם ביני לבין התפקיד הזה הוא הדעה הקדומה של התקשורת, שלכאורה אני לא יודע לדבר. הייתי יכול להיות שופט אטרקטיבי ומושך, כי הייתי נלחם על האזור הזה של חלום, של יצירה מקורית, ומחפש דווקא את המוכשר ולא את היפה.
"ביום כיפור נזכרתי, למשל, שמני פאר ז"ל ראיין אותי פעם ומאוד העליב אותי כשאמר לי: 'לך תשיר, כי לדבר אתה לא יודע'. נורא נעלבתי ולא אמרתי לו כלום, כי הייתי נבוך בשביל להעיר לו על דבר כזה. בא לי שיכירו אצלי גם את הצד הזה. כשאתה מראה שאתה יודע לדבר, אנשים מדברים איתך, ואז גם אתה לומד".
הציעו לך בעבר להשתתף ב"מחוברים", למה זה לא יצא לפועל?
"אשתי לא הסכימה, כי היא קנאית לפרטיותה, למרות שאני כן רציתי, ולא רק בגלל כסף, אלא כי זה סיקרן אותי. הייתי רוצה שיראו את ארקדי שיודע לדבר, להצחיק, וכל מיני צדדים שאולי לא מכירים. הרבה פעמים חושבים שאני מלנכולי".
טוב, אתה בטח מבין למה.
"בטח, כל הלהקה שלנו באה ממקום אפרורי. כולנו באנו מסיפורים מאוד קשים, והם דבקו בשירים הראשונים שלנו. הראיונות הראשונים שלנו היו מאוד סגורים, כי לא הצלחנו לתקשר. אני זוכר שישבנו בראיון אצל רבקה מיכאלי, כשאני אומר במבטא רוסי שאין לי איפה לגור, אין לי בית, ואז היא שואלת את מיכה: 'ואיפה אתה גר?' והוא אומר: 'אני גר אצלו'".
• • •
הופעת השבוע במופע לזכר אריק איינשטיין. מה סימל עבורך המוות שלו?
"אריק לקח איתו לקבר ביס גדול מאוד מהעוגה הזאת שנקראת נאיביות ופשטות. מעט מאוד אמנים בארץ מתנהגים בצורה פשוטה כמו שהוא היה מתנהג. אמנים הרבה פחות הישגיים מציגים לך פוזה וקריירה. אני עד היום רואה את ניל יאנג וכל האמנים בחו"ל שאין להם את הפוזה הזאת של כוכבוּת מיותרת".
כשאתה מדבר על כוכבות מיותרת, אתה מכוון למפורסמים שגרים במגדלים?
"לגור במגדלים זה עצוב. נראה לי יותר כיף לגור בשכונה ולראות שכנים על הבוקר. אני בעד כסף, שלא תחשוב שאני משחק אותה, אבל הייתי עושה איתו דברים אחרים מלקנות בית במגדל".
רכב חדש?
"כן, אבל לא כדי שיסתכלו, אלא כדי שיהיה מקום לציוד נגינה. אחד הדברים החזקים של אריק היה שהוא התערבב עם העם. היו לו חברים פשוטים ב'כתר המזרח', הטבחים הפשוטים, והוא עשה צחוקים ודיבר על החיים, בלי להתנתק מהרחוב. אני באופן אישי מאוד אוהב להסתובב בתחנה המרכזית המג'ויפת, להסתכל על אנשים ולנסות להבין אותם, כולל העובדים הזרים. אני הולך לשם לחנות ספרים ברוסית. אני אוהב אנשים פשוטים. עצוב לי לחשוב על מישהו שיש לו כסף וקונה בית בכיכר המדינה ויושב שם לבד, ואף אחד לא יעזור לו כשהוא ימות".
מה אתה חושב על הזמרים הים־תיכוניים?
"תשמע, אצל חלק מהם יש משהו מגניב בפוזה, עם כל הבגדים וכו'. אבל יש שם חבר'ה, בלי לנקוב בשמות, שלא מחפשים אמנות. שם לא תמצא את עניין החלומות. המפעל הזה של מוסיקה ים־תיכונית
מתנהל, בשורה התחתונה, בהתכוונות לכסף, ופחות לאמנות. אני לא נגד כסף. אם על הדרך, אחרי שעשית אמנות, קיבלת מיליון דולר - מגניב. אבל אם התכוונת מראש לעשות רק כסף, זה פסול בעיניי. אתה פקיד של מוסיקה, ואני לא אוהב פקידוּת. אני אוהב אמנות. כשכתבתי לעופר לוי ולאייל גולן, ועכשיו לישי לוי, לא חשבתי על כסף".
על מה חשבת?
"על השראות. לא גדלתי על המוסיקה הזאת, אבל כשאני מקשיב לאיברהים טטליסס (זמר טורקי מצליח מאוד, גם בארץ; ע"ס) אני מזהה הרבה יותר פינק פלויד מדברים שעושים כאן במוסיקה הים־תיכונית".
אתה מקשיב למוסיקה המזרחית המקומית?
"אני מכיר אותה, אבל אני לא קונה דיסקים ואומר, 'וואו, אני מת על זה', אלא אם כן זאת יציאה. אני חושב שאייל גולן הוא זמר אדיר ויש לו יציאות מגניבות, וזהבה בן ועופר לוי מדהימים. אבל המכלול, לאן זה מכוון - זו להבה זולה של עממיות, שצריכה לקצור כסף".
מה אתה מעדיף, להיט ברדיו או שיר אמנותי במגירה?
"אני לא נגד להיטים ואני לא נגד פופ או דאנס ולא נגד אף ז'אנר. אבל אני נגד זה שיש עכשיו ארסנל שלם של זמרים שיושבים ואומרים, איך נעשה עכשיו כסף. קשה לי לראות זמרים מהז'אנר הים־תיכוני נדבקים להרפתקה שהמטרה שלה היא חלום ולא כסף, ואולי מהחלום הזה ייצא כסף. כשהם ישמעו את השירים האלה הם יגידו, 'רגע יש פה פזמון, אין פה פזמון. קליט, לא קליט. להיט, לא להיט'. הם לא קמים בבוקר כמו ואן גוך וחותכים לעצמם אוזן כי הם לא עשו משהו אמנותי היום".
מה חשבת על פרשת אייל גולן?
"אנשים הם יצורים וחיות מאוד חייתיות, וזה לצערי יכול לקרות לכולם, אולי זה אפילו היה יכול לקרות לי. אני שמח שזה לא קרה לי. אני לא יכול להאשים את אייל בשום דבר, אני מאחל לו לכפר מהר מאוד על מה שנעשה שם לא בסדר. אבל אין לי את הזכות לשפוט. אם זה היה פלילי אז זה היה עניין למשטרה, ואם זה אנושי־מוסרי, אז יש כל כך הרבה רפש בבני אדם. אנחנו לא נקיים. אנחנו יצורים מזיקים ליקום.
"אם זאב רעב, הוא יאכל כמה בשר שהוא צריך וימשיך הלאה. אם בן אדם רעב, הוא יפוצץ את המקרר ובסוף יזרוק. אנחנו רעים, ואני לא יכול לבקר את אייל".
ואם הוא יפנה אליך ויבקש שתכתוב לו עוד שיר?
"אכתוב לו בשמחה, אין לי בעיה עם זה".
• • •
החלום החדש של ארקדי הוא לצאת לסיבוב ברחבי הארץ בתור זמר נודד, "לקחת ואן ולנסוע ולהכיר כל מיני מקומות ולנגן לקהל. בגלל שלא נולדתי כאן, לא הספקתי להכיר חלק מהמקומות. נניח, לנסוע לקריית גת, לאכול במסעדה טובה, לדבר עם כמה אנשים ולתת להם הופעה בכיכר".
בימים אלה הוא עובד על שני אלבומים לילדים של שירים מקוריים עם אמנים איכותיים שמבצעים אותם. בראשון הוא שר לבד, בשני הוא מקווה ליצור שיתופי פעולה מוסיקליים. בעבר כבר הוציא לבדו אלבום ילדים.
"אם הדור הזה לא יגדל עם משהו שהוא ספג, מה יהיה עם הדור הבא? זה יהיה מוות תרבותי. בנושא הזה, אני רואה את הדברים הרבה יותר לרוחב, קצת דון קישוט. אני חולם לעשות פנטזיה פסיכית כמו של דיסני, להזמין אנשים גדולים וזמרים מוכשרים להופיע בזה. אם אני לוקח את דנה פרידר הסופר־מוכשרת ואומר לה 'בואי נעשה את נרניה', או הופך את יובל המבולבל לפיראט מאוד מדליק, עם הרבה תוכן, זה יעבוד. זה עניין של מה אתה עושה, כי כישרונות יש. הבעיה היא שהתרבות הקיימת של המוסיקה לילדים יותר מחפשת איך אנשים נראים, כמה הם דוגמנים וכמה הם חתיכים. גם את הילדה שלי לא ממש מעניין איזה שיר הכוכב שלה שר, העיקר שזה הכוכב שלה. מדד הכוכבוּת נבנה לפי קריטריונים פיזיים של צבע השיער שלך וכמה אתה שוקל, ולא כמה אתה מוכשר".
למה זה כל כך מפריע לך?
"אני, בתור ילד, קיבלתי פה סוג של השראה. הגעתי לארץ ב־79', ובארץ היתה סצנה אלטרנטיבית, כמו צמר גפן מתוק: שלמה גרוניך, זוהר ארגוב, 'האישה שאיתי', יוני רכטר. היה משהו. היום, אם אותם אנשים היו עושים אותם אלבומים, הם לא היו שורדים, כי הרדיו והטלוויזיה לא מחפשים את הדבר הזה. אתה מתאר את העולם בלי 'הכבש השישה עשר' או בלי מאיר אריאל או אריק איינשטיין?"
אילו שיתופי פעולה יהיו באלבום השני?
"פניתי לשורה של אמנים, ואני מחכה לתשובה. פניתי לאהוד בנאי, לאפרת בן צור, ליורם חזן ולשם טוב לוי. בפנטזיה שלי, כל אמן טוב יכול להיות טוב לילדים. אם ג'וני דפ יכול להיות פיראט מ'שודדי הקאריביים', אז גם שלום חנוך יכול לעשות תקליט ילדים מדהים, מה ההבדל? אם השחקנים הכי גדולים בהוליווד מדבבים ומשחקים בהפקות לילדים, אז למה פה לא?
"יש במבוגרים משהו מעצבן: אתה לא יכול למכור להם חלום. אתה חייב לדבר איתם במושגים מזויפים של אהבה וכל מיני דברים שנראים לי שקריים. לילדים אתה יכול להגיד את האמת. עוד פעם 'אני אוהב אותך'? יאללה, מספיק".
מוזר לשמוע את זה ממי ששר "מי אוהב אותך יותר ממני".
"השאלה האמיתית היא מה עושים הלאה. כמה זמן תרכב על 'אני אוהב אותך'? תתקדם".
דוכין נשוי לסימה (45), מוסיקאית, ויש להם שני ילדים - מאי (9) וים (3). בדירתם בגבעתיים הם מגדלים חתול, כלב ושש איגואנות.
שש איגואנות?
"אני אוהב זוחלים. מנקה, שוטף את האקווריום ונהנה מזה. כולם יושבים במרפסת".
סימה הסכימה?
"היא סבבה עם זה רק בגלל שזה גם של מאי. היא ואני מְתקשרים יותר טוב דרך הטיפול בחיות. כשאני אומר לה 'בואי נחליף חול', 'בואי נאכיל אותם', נוצרת בינינו שפה נהדרת".
למה דווקא איגואנות?
"זו חיה שיש בה משהו קדמוני. אותי היא מאוד מרגשת".
גם נחש הוא זוחל והוא קדמוני.
"בכוונה לא לקחתי נחש, כי הנחש אוכל דברים חיים, ואיגואנה היא חיה צמחונית, ונוח לי עם זה".
אתה נהנה מההורות?
"אני חושב שעכשיו אני מבין את הדברים כמו שלא הבנתי אותם פעם. אני מבין שלהורים שלי היה קשה מאוד לתפקד כהורים תקינים, בגלל ההשפעות של היטלר, ואני מבין שהם העבירו לי הרבה מהתכונות הקשות האלה. אני נלחם בכל יום לא להיות ליד הילדים שלי כמו ההורים שלי".
אתה אבא טוב?
"אני לא יכול להעיד על עצמי. אני באופן אישי מרגיש חיסרון. הבן שלי יכול לבוא אלי בתקופות לחוצות ולהגיד לי, 'אבא, היום אתה לא הולך לעבודה, נכון?' כל מיני דברים כואבים כאלה. עצוב לי כשהוא אומר את זה. כמו שאני אוהב את הילדים, אני אוהב את העבודה, ולפעמים אני נעלם בתוך הטוטאליות, ומשלם על זה מחיר. אם היה לי הרבה כסף, הייתי מוותר על עוד דברים בתוך המוסיקה ונמצא יותר עם הילדים".
לפני ארבע שנים ירד דוכין מהבמה במהלך שתי הופעות גדולות, באותו חודש, ולא חזר. "אף אדם לא חסין משום דבר", הוא אומר. "זה היה התקף אולקוס חריף, שבאותו רגע התבטא כהתקף חרדה. חששתי שיש לי התקף לב ועצרתי את ההופעה. לעומת אנשים אחרים שיכלו להפוך את זה לטראומה, עבדתי על עצמי מאוד קשה כדי להמשיך הלאה. להשאיר 3,000 איש בקהל זו טראומה".
זה קרה לך שוב מאז?
"זה היה בתקופה שבה פתחתי מסעדה, ולאט לאט עירערתי את הנשמה שלי בהמון פעילות מיותרת. הייתי נורא עצבני ומבולבל, ואז גם אשתי הודיעה לי שהיא בהריון, וזו היתה עוד התרגשות. ככה הגעתי להופעה והתחלתי להרגיש עקצוצים, ואמרתי, זה התקף לב. הסתכלתי על מיכה ועזבתי. זה קורה לכולם, אבל לי זה קרה רק פעמיים בתוך שלושים שנה, אז זה בסדר".
איך טיפלת בזה?
"בעיקר רוחנית ונפשית. בוא נאמר שמאז לא ביטלתי שום הופעה. אם אני ביום קשה ויש לי חרדות, ובאותו היום יש לי אורח בהופעה, אז אני יוצא מאחורי הקלעים ועובד על תרגילי נשימה, נרגע שיר או שניים, וחוזר. יש לי לפעמים סוג של לחץ, כי זה לא לגמרי טבעי לשבת ולבדר קהל. נכון שזה מאוד כיף, אבל לפעמים זה לא זורם".
מתי זה קורה לך?
"בדרך כלל כשזה מקביל לעוד משהו בחיים שלי שהוא סוער. גם אם אני בתהליך דיקור או הרזיה, שזה כמעט כמו אשפוז, זה יכול לקרות. אילו יכולתי להרשות לעצמי לא להופיע, לא הייתי מופיע. אבל אני לא יכול".
עם כל הקשיים האלה, אתה מרגיש בטוח להיות לבד מול קהל?
"מאוד בטוח. רוב הסיכויים שהקהל לא ירגיש מה עובר עלי מבפנים, אלא אם כן אני אמות על הבמה, ואז עוד 500 איש יצטרפו להלוויה. תמיד אני אומר: אם כבר למות, אז על הבמה".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו