יאיר ניצני // יאיר ניצני

חפשו אותי בסוכה

לפני הטלוויזיה, המחשב והסמארטפון, חיק המשפחה היה הדבר הכי מעניין בסביבה - והסוכה היתה חוויה שחיכינו לה בעיניים כלות

איור: טל לזר

סוכות הוא חג יפה, אבל מוזר. בכל פעם שאני יושב בסוכה, אני תוהה מה חושבים עלינו עמים אחרים כשהם רואים אותנו עוברים לחיות במשך שבוע בבקתה מכוסה בענפים סטייל קלאב מד, שלא רק שלא נמצאת על חוף ים, אלא ממוקמת כמה מטרים מהבית הקבוע שלנו. אותו בית שלקחנו משכנתא ענקית כדי לגור בו. לך תסביר להם. 

סוכות שחגגתי בילדותי שונה מאוד מהחג המקובל היום. קבלו תמונה: שנות השישים, אני והאחים שלי מתגייסים לבניית המבנה הארכיטקטוני המכונה "סוכה". המבצע יוצא לדרך בפילוח קרשים מאתרי בנייה, וממשיך בניסיון לחבר אותם לכדי קונסטרוקציה, בלי שאף אחד ידרוך על מסמר או יקבל פטיש על האצבע, דבר שאף פעם לא הצלחנו להימנע ממנו. האתגר היה להעמיד את הדבר המבהיל הזה באופן יציב, כדי שלא יתפרק לנו ולאושפיזין על הראש. לא שהיה אכפת לנו מהאורחים, אבל אבא חשש מתביעות.

כדי להשיג סכך היינו מתגנבים בלילה עם מסור וסולם לאחת החצרות, לגלח ענפים מהדקלים. את הענפים היינו קושרים לאופניים וגוררים אותם עד לחצר שלנו, כשאנחנו מטאטאים בדרך חצי עיר. לא היינו לבד בקטע הזה, כמובן. כל הילדים בשכונה רצו אותה סחורה בדיוק, ובעלי הדקלים, שחששו מפוגרום בעצים, נשארו לידם, ערים כל הלילה. אני זוכר משוגע אחד שאפילו קשר לדקל את הדוברמן שלו.

אחר כך מתחנו את הסדינים, שאת רובם קיבלנו מאמא ואת מיעוטם פילחנו מהארון, ועליהם תלינו את השרשראות הצבעוניות שהכנו במשך יומיים מנייר קרפ. בסוף בסוף קראנו לאיזה שכן מבוגר וחסר אחריות מינימלית, שיתלה תאורה וימשוך כבל מאריך לקומה השלישית (אלתור שלא היה עובר היום ביקורת של חשמלאי מתחזה), והתפללנו שאף אחד לא יתחשמל. העיצוב הכללי היה מצ'וקמק ולא סימטרי, כי הקרשים לא היו באותו אורך והסדינים היו במידות שונות ובצבעים שונים, אבל זה היה שלנו.

כילד שבימים רגילים אהב לבנות אוהלים בסלון, הסוכה המשפחתית היתה חלום שהתגשם. בתקופה שלפני הטלוויזיה, המחשב והסמארטפון, בימים הרחוקים ההם שחיק המשפחה היה הדבר הכי מעניין בסביבה, סוכה היתה חוויה שחיכינו לה בעיניים כלות. ואני לא מתכוון דווקא לקטע הדתי, אלא לכיף הזה, לשבת בחוץ עם אמא ואבא, להיפרד סופית מהקיץ כשצינת הסתיו כבר בפתח, להזמין חברים, להתעקש להישאר ער כל הלילה ולצנוח מעייפות כבר ב־11 בלילה. 

היום זה סיפור אחר לגמרי. עם כל הכבוד לנוסטלגיה, הסיכוי שאבנה סוכה מקרשים עם הבנות שלי דומה לסיכוי שיחזירו לשוק את טלפון החוגה, שששי קשת יחזור ללהקת הנח"ל או שניסע בחג לחופשה בשארם א־שייח'. מה גם שהיום הסוכות מגיעות מוכנות. פעם סוכה כזו היתה נחלתם של מעטים. הסוכה המוכנה הראשונה שראיתי היתה של השכן המליין שלנו, שהיה גם הראשון שקנה מכונית אמריקנית, שהצטייד לפני כולם בטלוויזיה צבעונית ושהיה לו האומץ להתגרש לפני כולם.

מייד כשהפכתי לאבא, ובלחץ הגברת הראשונה, רצתי לרכוש סוכת נצח, מאלה שאחרי החג לוקח לך נצח לפרק. כשהבנות היו קטנות, הייתי מקפיד לבנות את הסוכה בכל שנה. למרות שעל פניו צריך להיות קל להקים את הסוכה הזו, אני זוכר שהצלחתי להסתבך גם בזה. עמדתי שעות מול מוטות ברזל, מנסה להבין למה ייצרו סוכה בלי פתח, ורק אחרי חצי יום ואיום בהתאבדות הבנתי שמיקמתי לא נכון את הסדינים המצוירים, שכן הכניסה היא מאזור ארבע האימהות ולא שלושת האבות.

איפשהו בסוף שנות התשעים, כשהבנות עוד היו במוד חיובי, הן היו מכינות קישוטים. אחר כך כבר תלינו מניפות נייר תוצרת סין, המדינה ששולטת ללא עוררין בשוק הקישוטים העולמי. שלומית כבר לא בונה סוכה מוארת וירוקה, אלה שלומין וחברו הו צ'י מין, שעובדים במפעל בשנחאי. וכשמישהו הביא לנו שורת נורות מהבהבות בנוסח חג המולד, הבנתי שזה הסוף. שהחג אצלנו כבר לא ישוב לעולם להיות מה שהיה.

על גניבה של סכך בנוהל הישן והטוב אין מה לדבר. ההורים של היום שועטים בג'יפים ומעמיסים סכך שהמועצה המקומית גזמה בעצמה כשירות לתושב. מי שאלרגי לצמחים ופוחד מהשלכת, כמוני למשל, יכול פשוט לקנות מחצלת קש (תוצרת סין!) מהום סנטר, לפרוש אותה מעל, ולטובת האותנטיות, לזרוק עליה כמה עלים מהגינה. 

מאז שקפצה הבגרות על הבנות, כבר אין התעניינות בסוכה. כשהצעתי השבוע להחזיר עטרה ליושנה, הן הסתכלו עלי כאילו נפל עלי סכך. אם יש לכם ילד עד גיל עשר, עוד תצליחו לגרור את המשפחה לסוכה, לפחות בערב הראשון. אם דאגתם ל־wifi חזק על חשבון המודם של השכנים, שיאפשר לילדים לדבר בווטסאפ, אולי תשרדו אפילו שעה. אחר כך יגיעו היתושים והקיטורים, וכולם יעלו חזרה הביתה.

בהמשך החג, הסוכה תמיד הופכת לפיל לבן. ביום השני בדרך כלל יורד גשם והכל נרטב, ביום השלישי והרביעי הסוכה מתייבשת, ביום החמישי כבר יש שרב וחם מדי להיכנס אליה וביום השישי מי בכלל זוכר שהיה פה חג. ואז שמחת תורה, ויאללה, חזרה לשיגרה. והשיגרה, רבותיי, היא האויב הגדול ביותר של הסוכה, כי לך תמצא חבר, אח או ידיד לעת צרה שיעזור לך לפרק אותה. היא תישאר עומדת לפחות עד חנוכה. בכל יום ינשור ממנה עוד קישוט, הסכך יתייבש ויצהיב, הסדינים יעלו עובש והלב יכאב. אבל איפה תמצאו עכשיו שעה פנויה?  

•   •   •

כל הסימנים מראים שהשלב הבא באבולוציה של החג יהיה סוכה וירטואלית או הולוגרמה. על התקרה יונחו מסכי פלזמה במקום ענפי דקל, ועליהם יוקרנו בלופ תמונות של ארבעת המינים, שיופעלו באפליקציית "i-schach", כולל רשרוש העלים ונצנוץ כוכבים וירטואלי. הסדינים ייהנו ממסך טאץ', וכל לחיצה על אחד הציורים של האבות או האימהות תשלח אותך ללינק בוויקיפדיה. זו באמת תהיה סוכה מדהימה, אבל יש לי תחושה שאת החשמל עדיין נעביר בכבל מאריך מהקומה השלישית. 

yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...