בכניסה לקיבוץ זיקים יש פינת מרגוע מוצלת ובה מדשאה קטנה וספסלי ישיבה וגם שתי אנדרטות, נטועות בשבילי חצץ, המנציחות שניים מבני הקיבוץ: נמרוד גרינברג ועינת נאור. נמרוד ועינת לא הכירו מעולם אבל נהרגו במועד זהה, בהפרש של 31 שנים. נמרוד נהרג בליל שמחת תורה תשל"ד, 1973, בחזית הדרומית של מלחמת יום הכיפורים. עינת נהרגה לפני עשר שנים, בליל שמחת תורה תשס"ה, 2004, במתקפת הטרור בסיני. נמרוד היה אחיה היחיד של תמי פלג. עינת הייתה בתה היחידה.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
היא בת 62, אישה יפה ושברירית, שספגה שתי מכות גדולות. כל חייה חיה בנגב המערבי, "עוטף עזה". מחציתם בקיבוץ זיקים שהוריה, רות ומשה גרינברג, היו בין מייסדיו; מחציתם השנייה בקיבוץ כפר עזה. עובדת במרכול של הקיבוץ, בכל יום משש וחצי בבוקר ועד לשעות אחר הצהריים המאוחרות.
מנישואיה למוטי נאור, יליד אשקלון שעבר להתגורר איתה בזיקים, נולדו להם שני ילדים, עינת, שהייתה אמורה היום להיות בת 38, ועוז (34). לאחר גירושיה עברה תמי להתגורר בכפר עזה והתחתנה בשנית עם נתן פלג, שנפטר לפני כמה שנים. הילדים נשארו בזיקים, בבית הילדים שבו גדלו, "הייתי מקפידה לבקר אותם כל הזמן, אבל זה לא היה להם קל. אני יודעת". מנישואיה השניים נולד לה בן נוסף, אסיף (25). גם מוטי נישא בשנית, ונולד לו בן, עידן (24).
"אומרים לי שאני לא נראית כמו אם שכולה", היא מספרת בחיוך רפה, "אבל אני פשוט מצליחה למנוע מהעצב הגדול שממלא אותי מבפנים לגלוש החוצה".
עינת הייתה ילדה מלאת שמחה וחברותית, שופעת חוש הומור ובעלת לב גדול מאוד. "אדם שתמיד מושיט יד לעזרה, למרות שהיא עצמה נזקקה לעזרה. בתיכון היא למדה בבית ספר מיוחד, ולאורך השנים היו לה קשיים בלימודים והיא לוּותה על ידי סייעות. הקשיים האלה לא פגעו בה בכלל מבחינה חברתית וגם לא גרמו לה מעולם להרים ידיים או להימנע מהתמודדות עם אתגרים".
היא התגייסה לצה"ל ושירתה במעבר תרקומיא. תמי אומרת שהיתה מאושרת. אחרי השחרור התעקשה לגשת לבגרויות במסגרת אקסטרנית, התמודדה גם עם זה, "ובסוף, בציפורניים, הצליחה". אחר כך נסעה לכמה שנים לעבוד בארה"ב במכירת גלידה באוטו גלידה, וכששבה עבדה כמטפלת בבית התינוקות בזיקים.
בגיל 28, אחרי לבטים ארוכים, נרשמה ללימודי תקשורת במכללת ספיר ליד הבית. בשבוע שקדם לפתיחת שנת הלימודים החליטה לנסוע לנפוש בסיני עם חברותיה, לראשונה בחייה. אזהרות המסע לא הפחידו אותה.
את יום כיפור שלפני הנסיעה ביקשה להעביר אצל אמה בכפר עזה. "היא היתה מחוברת למסורת וצמה ביום כיפור. ניצלנו את הזמן שלנו ביחד כדי לדבר. ישבנו בסלון ודיברנו על כל מה שעברנו לאורך השנים. משום מה, באותו יום כיפור, היה חשוב לה להגיד שהיא סולחת לי על טעויות שעשיתי כאמא, ושהיא לא כועסת. את זה לא אשכח. פתחנו פתח למשהו חדש בינינו, דף נקי. זה היה כמו תיקון, לפני שהיא נעלמה לתמיד".
אביה הסיע אותה לצומת קסטינה, משם המשיכה באוטובוס לסיני. הוא קנה לה בקבוקי מים קרים לדרך, אמר "תיזהרי, אני מכיר את סיני. לא בטוח שם עכשיו". והיא חייכה: "די, אבא. 40 אלף ישראלים נוסעים לסיני, למה שדווקא לי יקרה משהו?"
"מוטי פחד עליה", אומרת תמי. "הוא לא רצה שתיסע. אני לא דאגתי, לא רציתי למנוע ממנה את הכיף הזה עם החברות שלה לפני שמתחילים הלימודים".
הבנות תיכננו לישון במלון בנואיבה, אבל לעינת הוא לא נראה נקי מספיק. היא שיכנעה אותן לעבור לישון בחושה על שפת הים, בחוף ראס א־שטן.
ב־7 באוקטובר 2004, בשעות הערב, הלכו כל הבנות להתקלח, ועינת נשארה עם חברתה הטובה, כרמית אטלס, בָחושה על החוף.
המתקפה היתה משולבת. תחילה התפוצצה מכונית תופת בלובי של הילטון טאבה, והביאה לקריסה של חלק מהמבנה. מייד אחר כך התפוצצו שתי מכוניות תופת בחוף ראס א־שטן ובסמוך לו. 34 בני אדם נהרגו בפיגועים, 12 מהם ישראלים.
מכונית התופת בחוף עמדה סמוך למקום שבו ישבו כרמית ועינת. "זה היה צירוף מקרים אומלל, ואלוהים לא שמר עליה", אומרת תמי בקול שבור. כרמית, שנפגעה מרסיס בירך, החלה לגשש בעלטה אחר חברתה והספיקה ללטף את ראשה של עינת, לפני שנלקחה משם על ידי נופשים שהתגייסו לפנות את הפצועים.
"עינת נשארה קבורה תחת ההריסות של החושה, עם פציעת ראש קשה מאוד, עד שמצאו אותה. זה היה בחור ישראלי ששמו עמיר פישר, שהתעקש לבדוק אם יש פצועים נוספים בשטח".
"בגללי עינת וחברותיה בחרו להתמקם ברצועת החוף בראס א־שטן", מספר פישר (40). "את עינת לא הכרתי, אבל הכרתי כמה מחברותיה, והמלצתי להן לבלות את החופשה איתי ועם החבר שלי, תומר. זמן קצר אחר כך היה הפיגוע.
"ברגע הראשון היתה דממת מוות, ואש גדולה בערה בכמה מוקדים. אחרי כמה שניות התחילו הצעקות. רצתי לחושה המרכזית, שהיתה מחוקה לגמרי. התחלתי לחפור בתוך הסכך ושם מצאתי את עינת, הראש שלה פגוע מאוד, שמוט לאחור בתוך שלולית דם. היא החזיקה לי היד, נשמה בכבדות, ואני נשארתי לשמור עליה. כשביקשתי ממנה ללחוץ לי את היד, היא לחצה. ניסיתי להחדיר בה כוחות ותקווה שהמחלצים תיכף מגיעים".
• • •
עדי הראייה סיפרו שמכבי האש והשוטרים המצרים שהגיעו לחוף לא היו מצוידים אפילו בפנס. אמבולנס מצרי הגיע רק אחרי שעתיים ולא הצליח להתקרב למקום שבו היתה עינת.
"זה לא היה באמת אמבולנס, אלא מכונית מסחרית עם מעט ציוד רפואי בסיסי", מספרת רויטל כהן, שנפצעה מרסיסים בגב וסבלה מחתכים עמוקים בידה. "את עינת העלו אל הרכב על משטח עץ, או אולי דלת שנמצאה על החוף. זו אפילו לא היתה אלונקה", היא אומרת. "אני עליתי לאמבולנס אחריה עם עמיר".
"אחרי כמה דקות של נסיעה שמנו לב שהאמבולנס נוסע דרומה, אל עומק מצרים", אומר עמיר. "התחלתי לריב עם הנהג בערבית ולהתעקש שייסע צפונה, אל מעבר הגבול בטאבה, כדי שעינת תוכל לקבל טיפול בישראל. אחרי ויכוח ממושך הוא הסכים להסתובב, אבל אחרי כמה דקות היה לו פנצ'ר באחד הגלגלים, ועצרנו.
"היתה שם חשיכה מוחלטת, לא ראו כלום. ניסיתי להתקשר מהסלולרי שלי להזעיק עזרה, אבל לא היתה קליטה. התחלתי לרוץ בחולות ולטפס על אחת הדיונות כדי לשפר את הקליטה, כלום לא עזר. הרגשתי שהזמן אוזל לנו. רצתי חזרה לכביש כדי לעצור טרמפ שיביא אותנו אל הגבול".
דקות ארוכות ויקרות עברו עד שעמיר הצליח לעצור טרנזיט של בדואי, שהסכים להסיע את הפצועים. עינת שוב טולטלה על לוח העץ אל תוך הרכב, והם המשיכו לנסוע לכיוון צפון. "באותם רגעים היה נראה שהיא מפסיקה לנשום", מספרת רויטל. "הייתי חובשת בצבא, והחלטתי שחייבים לנסות להנשים אותה. הסברתי לעמיר איך לבצע את ההחייאה יחד איתי, כי לא יכולתי לבד, בגלל הפציעה שלי והכאבים בכל הגוף. לא ידענו אם אנחנו עושים משהו יעיל. היה חשוך לגמרי, הרכב לא היה יציב, ועינת היתה מלאה בדם. כל מה שהיה יכול להשתבש השתבש, אבל ניסינו להשאיר אותה בחיים".
קילומטרים ספורים לפני הגבול נתקלו במחסום מצרי. השוטרים המצרים ראו את עינת, המוטלת בטרנזיט במצב אנוש, אבל סירבו לאפשר לרכב לעבור. "הם פרשו דוקרנים וכיוונו אלינו את הרובים, כדי שלא נתקדם", מספרת רויטל. "רק אחרי הרבה זמן ומאבקים קולניים, נתנו לנו להתקדם למעבר הגבול, שם המתינו האמבולנסים הישראליים".
רויטל פונתה באמבולנס אחד ועינת באחר, אבל עבורה זה היה מאוחר מדי. בבוקר שמחת תורה, יותר משבע שעות אחרי שנפצעה, היא הובאה אל בית החולים יוספטל באילת, ושם נקבע מותה.
"מה שמטריד אותי כל השנים זה אם היא היתה בהכרה ברגעים האיומים האחרונים", אומרת תמי. "אני מאוד מקווה שלא. אני מקווה שהיא לא הרגישה דבר ממה שעבר עליה. לפי מה שאמרו למוטי בהמשך, המצב שלה היה מאוד קשה, ולכן היא כנראה לא היתה בהכרה ונפטרה מהר. הלוואי שזה נכון. זה הדבר היחיד שאני מצליחה למצוא בו נחמה. הרבה שנים היה בי כעס על אופן ההתנהלות של המצרים. אם הפיגוע היה מתרחש בארץ והיו מטפלים בה מייד ומגישים לה סיוע ראוי, היא אולי היתה היום בחיים".
בזמן הפיגוע תמי ומוטי היו בעיצומו של חוג ריקודי עם באשקלון. "התחלנו ללכת לחוג הזה עוד כשהיינו נשואים, והמשכנו גם אחרי שהתגרשנו", היא אומרת. "במהלך הערב אסיף התקשר אלי ואמר שהיה פיגוע בסיני. עזבתי הכל וחזרתי הביתה, לכפר עזה, ומוטי חזר לזיקים. שנינו ניסינו כל הזמן להתקשר לטלפון של עינת, ולא היה מענה.
"ישבתי לבד כל הלילה מול הטלוויזיה, עקבתי אחרי הדיווחים, נרדמת ומתעוררת. לא הגיע אלינו שום מידע, אף אחד לא דיבר איתנו. מוטי ואני התקשרנו לכל בתי החולים, והיא לא היתה בשום רשימה. בשום מקום".
מוטי אומר שכבר ידע אז שעינת לא בחיים. "הבטן התהפכה לי, והיתה לי תחושה חזקה וברורה שהיא איננה. ידעתי שאם היא בחיים היא תתקשר אלינו, ואם היא לא מתקשרת, זה סימן רע. הטלפון הסלולרי שלה נמצא עד היום על שולחן העבודה שלי. נשמרו בו עשרות ההודעות שהשארנו לה כשניסינו לאתר אותה".
בבוקר נסע מוטי עם אחותו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. משלא מצא את עינת, החליט לנסוע לאבו כביר. תחושת המוות היתה מוחלטת וסופית. תמי המשיכה להתקשר לכל מקום אפשרי.
"רק ב־3 אחרי הצהריים, כמעט יממה אחרי שעינת נפגעה, נודע לנו שהיא לא בחיים", מספרת תמי. "מוטי נסע לאבו כביר, ושם אמרו לו. אני לא הייתי מסוגלת להגיע לשם. הוא זיהה את עינת לפי כפות רגליה ואחת מכפות ידיה. מנהל המכון הפתולוגי, פרופ' יהודה היס, המליץ לו שלא להביט בפניה, כי הן הושחתו בפיגוע".
אחיה של עינת, עוז, היה בזמן הפיגוע בטיול באוסטרליה עם חברה שלו, שלימים הפכה לאשתו. את ההודעה הוא קיבל בטלפון. "אני לא מקנאה במה שהוא עבר", אומרת תמי. "לטוס כמעט יממה לישראל, בידיעה שאחותך נהרגה. הם היו מאוד קשורים, היה להם הומור פנימי מקסים".
המוות של עינת, היא אומרת, פוגש אותה ברגעים לא צפויים. "פתאום היא עולה לי מול העיניים, ואני רואה ומרגישה אותה. רק כשאני לבד אני מרשה לעצמי לבכות, כזאת אני. כך היה גם כשאחי נהרג. בתקופת צוק איתן מצאתי את עצמי בוכה. הגעתי לרמה כזאת של כאב ולחץ, שהכל יצא החוצה.
"מוטי לא התאושש עד היום. הוא חי את החיים, נוסע לחו"ל, רוכב על אופניים, רוקד ריקודי עם, אבל על המוות של עינת לא התגבר מעולם".
עמיר פישר ורויטל כהן שומרים על קשר חם עם משפחתה של עינת, שאותה לא הכירו עד אותה נסיעה לילית מראס א־שטן למעבר הגבול באילת. עמיר הוא עורך דין, טייס מסוקי סער במילואים, אב לשלושה. רויטל היא עובדת סוציאלית, אמא לשתיים. ליל הפיגוע הותיר בהם צלקת עמוקה.
עינת עם אחיה עוז. תמי: "לא רוצה לגרום לעוד שבר במשפחה"
• • •
ביום השלישי של מבצע צוק איתן עזבה תמי את כפר עזה ונסעה להתארח אצל בני משפחה בפתח תקווה. "הגעתי לנקודה שלא יכולתי להישאר יותר. הייתי בלחץ עצום, בכיתי הרבה, וביקשתי מאיתן, בן הזוג שלי, שנתרחק כדי לנשום קצת".
במהלך המלחמה היא שהתה במרכז, נודדת מבתי משפחה וחברים לבתי מלון. עם סיומה, חזרה לקיבוץ, שהחיים בו החלו לשוב לאט ובהיסוס למסלולם.
אחד הבתים הסמוך לביתה נפגע מפצמ"ר, שנחת על צמרת העץ שבפתחו. מדרכת האספלט עדיין מנוקבת לכל אורכה, אבל את גג הבית שנפגע מיהרו לתקן. גלריה לאמנות, ששימשה בין השאר לחוגים, עומדת שוממת, לאחר שפצמ"ר פער חור בגג והוא קרס לתוכה. ה"קניונית", המרכול שבו עובדת תמי, נמצאת במרחק קצר משם. היא משמשת את כל אנשי הקיבוץ, ומכיוון שאינה ממוגנת, הוצבה בפתחה "פעמונית" - מבנה קטן וממוגן בצבע לבן שצורתו דומה לפעמון. בזמן אזעקה אמורים השוהים במרכול להצטופף בתוכו.
שורת הבתים שבמערב הקיבוץ צופה היישר אל מחנה הפליטים ג'בליה. שני קילומטרים מפרידים בין גדר הקיבוץ לבין הגבול. תושבי הקיבוץ מספרים שלעת ערב, כשרוח באה מן הים, היא נושאת איתה אל כפר עזה את ריחות הטאבון ואת קולות המואזינים מהרצועה. מפינות מסוימות בקיבוץ אפשר לראות בקלות את חצרות הבתים בעזה, את הרחובות ואת תנועת המכוניות, ובעזרת משקפת פשוטה אפשר לצפות ממש אל תוך בתי התושבים.
תמי חיה בלב הקיבוץ עם בן זוגה ועם הכלבה שמנת בבית קטן ומטופח, מרוהט בצבעים בהירים ומוקף בגינה פורחת. "אפילו כשאני יוצאת להשליך את האשפה, חשוב לי להיות לבושה ומאופרת כראוי, זה מונע מהעצב מלגלוש החוצה".
כל חייה נשארה בפינה הזאת של המדינה, כי "כאן החיים שלי. כאן הבית שלי, מוצף האור, ששיפצתי בכוחות עצמי. בגיל שלי לא פשוט להעתיק את החיים למקום אחר".
היא נולדה בקיבוץ זיקים הסמוך, שהוקם על ידי הוריה, משה ורות צ'יבוטרו, ניצולי שואה שעלו ארצה מרומניה ושינו את שמם לגרינברג. אביה נפטר חצי שנה לפני שעינת נהרגה, "וזה מזל, כי הוא לא היה מצליח להתמודד עם מותה של עינת, אחרי שאיבד את נמרוד ביום כיפור". האם מתגוררת בדיור מוגן בקיבוץ יד מרדכי.
אימת השואה שרתה תמיד על הבית, "למרות שההורים שלי לא הירבו לדבר על מה שעבר עליהם במלחמה, כנראה מתוך רצון לגונן עלינו. לחסוך מאיתנו את תיאורי הסבל. אמא שלי עברה ילדות קשה מאוד. היא התייתמה בגיל צעיר משני הוריה, לפני שפרצה המלחמה. בתחילת המלחמה היתה בת 11. מצ'רנוביץ היא נשלחה לטרנסניסטריה, ובשלב מסוים היא ואחיה היו במנוסה. באחד הלילות הם מצאו לעצמם מסתור, וכשאמא שלי התעוררה בבוקר, היא מצאה את אחיה מת לידה. מאותה נקודה היא נאלצה לשרוד לבד, כילדה קטנה.
"אבא שלי היה בן 10 כשפרצה המלחמה, והוא עבר אותה ביאסי שברומניה. אני לא יודעת איך הוא שרד. אני כן יודעת שאת אבא שלו, סבא שלי, הנאצים הוציאו להורג בבית הכנסת עם כל שאר הגברים".
הוריה הכירו אחרי המלחמה על סיפונה של אוניית המעפילים "ארבע חירויות", שהפליגה לארץ מאיטליה ועל סיפונה כאלף עולים צעירים, חברי תנועות נוער. ליד חופי תל אביב אותרה "ארבע חירויות" על ידי הבריטים, והעולים הצעירים נשלחו למחנות מעצר בקפריסין. שם נישאו משה ורות.
לאחר חודשים ארוכים הם הצליחו להגיע לארץ ישראל. עברו הכשרה בקיבוץ שמיר ונמנו עם הגרעין שייסד את קיבוץ זיקים ב־1949, במרחק לא רב מגבולה הדרומי של המדינה הצעירה. אמה של תמי היתה מטפלת התינוקות המיתולוגית של הקיבוץ, ומאוחר יותר עבדה כמנהלת החשבונות וכרכזת חינוך בקיבוץ. אביה היה נהג משאית, פקח כותנה ורכז הביטחון.
"ההורים שלי היו ספוגים באידיאולוגיה סוציאליסטית. משנות הילדות הראשונות שלי אני זוכרת יותר את בית הילדים מאשר אותם. המטפלות הן שגידלו אותי. את אמא ואבא שלי הייתי פוגשת בקושי לשעתיים ביום".
תמי היתה הבכורה. כשלוש שנים אחריה נולד נמרוד, שהיה נערץ על הוריו. הוא לא הספיק לממש את ההבטחות שהיו גלומות בו. היום היא היחידה מקרב בני המשפחה הקרובים שיכולה לדבר עליו, אבל הזמן מעמעם את הזיכרונות.
"הוא היה בחור מאוד רציני ומוצלח, עם מצפן פנימי, ערכי. מרכזי מבחינה חברתית, פעיל בתנועת הנוער. תלו בו הרבה תקוות. היה ברור לכולם שהוא נועד לגדולות".
נמרוד התגייס לקורס טיס, אך לאחר כמה חודשים עבר לשרת בפלוגת ההנדסה של הצנחנים. במלחמת יום הכיפורים הוצב בסיני. במשך 12 ימים לחם בחזית הדרומית והשתתף בתחילת הצליחה של תעלת סואץ.
"בהתחלת המלחמה הגיעו ממנו כמה גלויות, ואז נפסקו. אני זוכרת את אמא שלי מחכה בכיליון עיניים לגלויות, והן לא מגיעות. היא דאגה מאוד. אני הייתי בת 22 ועבדתי בחדר האוכל. באו לשם כדי למסור לי את ההודעה. אני זוכרת שחטפתי בחילות קשות. מאותו רגע, החיים של אמא נעצרו. רוב הזמן הייתי לבד, עזובה לנפשי".
תמי ומוטי הכירו בשנת 1972 בעת שירותם הצבאי בבסיס חיל האוויר. הם נישאו זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים. "עשינו חופה בחצר של ההורים של מוטי באשקלון, זאת היתה חתונה קטנה ועצובה. ההורים שלי היו שבורים באופן מוחלט מהמוות של נמרוד, ונותרו במצב הזה כל חייהם".
נמרוד גרינברג. פתאום הפסיקו הגלויות להגיע
• • •
עינת מונצחת לא רק בפינת המרגוע בזיקים, אלא גם בפינת המשחק בבית התינוקות שבו עבדה. "בכל שנה אנחנו עורכים טיול כלניות בנגב המערבי עם חברים, שהפכו במהלך השנים להורים לילדים. השנה טיילנו בהרי ירושלים, ערכנו פיקניק ואירגָנו לילדים סדנת שוקולד. לפני שלוש שנים עשינו ערב במועדון לחבר בקיבוץ זיקים, שבו כל אחד מהחברים של עינת בחר שיר שמזכיר לו אותה. מהערב הזה, כמו גם מכל מפגש עם החברים, אבא שלה ואני למדנו עליה עוד".
לתמי נודע בימים האחרונים שאחרי שעמיר פישר סייע בחילוצה של עינת מסיני, ונפרד ממנה בפתח האמבולנס במעבר הגבול בטאבה, הוא שם לב שמכנסיו ספוגים בדמה. שנה שלמה שמר את המכנסיים סגורים בשקית, שהיתה תחובה בארון שבביתו. לאחר שהוקמה פינת ההנצחה בבית התינוקות, קבר אותם באדמה הרכה שלידו.
מהמפגש הראשון עם השכול ב־1973, הפיקה תמי תובנות ששימשו אותה במפגש השני איתו, כעבור 31 שנים בדיוק. "מעל הכל, ידעתי עד כמה שוכחים להתייחס אל האחים השכולים. אחרי שנמרוד נהרג הייתי תמיד בפינה, וההורים שלי הם שקיבלו את היחס מהסביבה. הרגשתי שהכל סובב סביב זכרו, עד כדי סגידה. אמא שלי לא הצליחה להשתחרר מזה אפילו במעט. הבנתי כבר אז שחשוב לזכור את החיים, ולא להתמקד רק בקידוש המתים.
"היה לי קשה מאוד לראות את ההורים שלי במצב הזה. את הבכי הבלתי פוסק ואת שברון הלב הגדול. העצב והדיכאון השתלטו על חייהם. משהו מאוד כבד, מחניק ולא נעים עטף כמעט כל היבט בחיים שלנו. אחרי שאבא שלי נפטר, המוות הפך לנוכח עוד יותר, למרכז החיים של אמי. אחרי שעינת נהרגה נהייתה לנו תרבות שלמה של אזכרות, ימי זיכרון ובתי עלמין.
"בשלב מסוים החלטתי שהבנים שלי לא יחוו את מה שאני חוויתי, וזה אולי המסר הכי משמעותי שלי. זה לקח זמן. בהתחלה את עם עצמך, בתוך האבל הגדול, הגעגוע, הכאב. החלומות בלילה, שבהם את רואה אותה. זה לא דבר שנקלט מייד, שהבת שלך איננה. אחרי תקופה מסוימת הבנתי שאני צריכה לשמור את הילדים החיים שלי במרכז. האחים של עינת היו מאוד קשורים אליה ואהבו אותה. הם עברו תקופה קשה אחרי שהיא נהרגה. הזכרתי לעצמי שאסור לשכוח אותם לרגע. יש לי שני בנים נפלאים ואצילי נפש, אני מאוד גאה בהם".
עוז הוא מנהל מערכות מידע בהכשרתו, העובד בחברת היי־טק, ואסיף הוא סטודנט לשיאצו. שניהם מתגוררים במרכז הארץ. "לעוז התגלתה בעיה בכליה בסוף תקופת התיכון. מום שהצריך ניתוח מורכב, שגם הסתבך, ובעקבותיו לא הסכימו לגייס אותו. הוא התעקש להתגייס ושיבצו אותו בתפקיד לא מאתגר, לתקן טנקים בג'וליס. הוא היה חוזר הביתה בכל יום בחמש בערב, מתוסכל מאוד, והחליט לא לוותר על תפקיד קרבי. הוא ניהל מאבק, שבסוף נשא פרי, וגייסו אותו לסיירת יעל של חיל ההנדסה. הוא עבר מסלול מפרך, התעקש, כמו שעינת היתה מתעקשת, והצליח.
"כשאסיף עמד להתגייס, לפני שבע שנים, ביקשתי שלא יתנדב ליחידה קרבית. ידעתי שאם יקרה לו משהו לא נעמוד בעוד סבל, עברנו די והותר. הוא הבין אותי וכיבד את מה שביקשתי, למרות שהיה מתוסכל מזה שכל החברים שלו הולכים לגיבושים ליחידות קרביות, והוא לא יכול, כי אמא שלו חוששת. הוא שירת בחיל הים, שירות משמעותי אבל לא קרבי".
על כך שהחיים בכפר עזה הם בעצמם סיכון לא קטן, היא אומרת: "נכון, אבל אני שומרת על עצמי, כדי לא לגרום לעוד שבר במשפחה. כשיש סכנה ביטחונית, אני מצייתת לכל ההנחיות. יש לי ממ"ד בבית, ואני תמיד משתמשת בו. אפילו הכלבה שלי יודעת שכשהיא שומעת צבע אדום, היא צריכה לרוץ לממ"ד".
את ההפוגה מהחיים בעוטף עזה במהלך המלחמה ניצלה תמי גם כדי לבקר את הנכדה הראשונה שנולדה לה לפני תשעה חודשים, בתו של עוז. הוא קרא לה מאיה עינת. "עוז ואשתו לא אמרו לי שזה מה שהם עומדים לעשות. כשהם סיפרו לי, אחרי שנולדה, התרגשתי מאוד. אני שמחה שהם לא קראו לה עינת, לא נכון בעיניי לקרוא לתינוקת על שם הדודה שנהרגה. אבל כשם שני, זה מאוד יפה ומרגש. אני מסתכלת עליה ורואה עד כמה היא דומה לעינת, כשהיתה בגילה. דמיון מדהים. ההצטרפות שלה אלינו היא כמו נס. היא הרחיבה את המשפחה שלנו, שעם השנים הפכה קטנה מאוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו